החודש הראשון של שנת 2020 עומד להסתיים ועימו מבול בלתי נתפס של שירים חדשים ששוטפים באינפלציה את שוק המוזיקה, בין אם אלו אמנים חדשים ובין אם אלו אמנים וותיקים ומוכרים, כשהטון המוזיקלי הבולט הוא בעיקר שירי פופ שמנסים להמציא מחדש את הגלגל (ללא הצלחה יתרה) עד שגל מוזיקלי חדש ומרענן ישטוף את ישראל.
עופר לוי השיק השבוע את שירו החדש והראשון לשנת 2020 – "משאלות", שיר שיצרו עבורו ירון בכר ואהרון גיא סבג.
השיר, שכולל טקסט איכותי ולחן רומנטי בניחוח מעט לטיני, תפור היטב למידותיו הקוליות של לוי שבקולו המלטף והידוע מצליח לגעת, לרגש ובעיקר להוכיח כי הוא זמר ענק שיודע להגיש דיקציה מעולה ולהיות רומנטיקן חסר תקנה. באמצע השיר הוא מסלסל כמו שרק הוא יודע.
בשיר נשמע לוי במיטבו ומגיש משהו שונה ומקורי מרצף השירים הממוסחרים שמציפים בימים אלו את שוק המוזיקה. יוצא מהנשמה וחודר לנשמה.
"תני לי יד" הוא שם אחת הקלאסיקות הגדולות של בעז שרעבי שבוצע בסרט הפולחן "מאחורי הסורגים". לכן, היה תמוה מאוד בעיני שמאור אדרי החליט לקרוא לשירו החדש על שם שיר מוכר שכזה (לכו תדעו, אולי מחר זמרים יקראו לשירים מקוריים חדשים בשם "הפרח בגני").
ואם אתייחס לשיר, הוא די גנרי, נוטה לכיוון הבלדה הרומנטית הפופית, אך ללא פזמון קליט כל כך וללא טקסט מיוחד במיוחד. אדרי יוצר וזמר כישרוני, אך שיר כזה הוא פשוט סתמי ללא שום עניין או גימיק שמצליח לגרום למאזין להקשיב לו עד סופו. השיר נועד לרגש אך שום מיתר רגש לא נפרט בליבי לשמע השיר אלא רק ביצוע טכני ותו לא. הפעם זה מתפספס וחבל כי הוא מסוגל להרבה יותר.
יובל דיין שחררה השבוע את "סופרת ת'דקות", שיר חדש שכתבה והלחינה בעצמה בהפקה מוזיקלית של גיא ויהל.
מבחינת הטקסט, השיר רווי משמעויות, מסרים ולקחים שעלינו לקחת לחיים (למשל, "מי קבע מי שייך? אני סופרת ת׳דקות, מחשבת כמה כבר ייקח לזמן המלוכלך הזה להיעלם, לרדת?") ומצדיק את היותה של דיין סינגר-סונגרייטרית אהובה אך בעיקר מוכשר.
מבחינת הלחן, שנוטה לכיוון היותר פולקי, דעתי קצת חצויה. מצד אחד המלודיה קלה לעיכול ומלטפת כשהיא משרתת היטב את המילים, ומצד שני, בתחילת השיר עד שמגיעה דיין לחציו של הבית השני, מצאתי עצמי די הססן האם השיר יתפתח לאנשהוא או שיישאר באותו סטטוס קוו שפחות הצליח לסחוף ולסקרן אותי.
לשמחתי, חששי זה התבדה ככל שהשיר התקרב לאמצעו ודיין, בקולה המיוחד, הצליחה לפצות על הפתיחה הקצת מקרטעת לטעמי ו"קנתה" את חיבתי לשיר.
אחרי 3 שנות עבודה כערך, היוצרת והזמרת רז שמואלי הוציאה השבוע את אלבומה השני – "ביקורת עצמית". בעוד אלבומה הראשון – "יריות באוויר" (2014) עסק בנושאים אישיים של מעין ילדה-נערה ונשמע מתוק אך ראשוני (לא בוסרי), ב"ביקורת עצמית", המונה עשרה שירים, ניכר כי שמואלי עברה תהליך נפשי לא קטן של בגרות, בשלות וצבירת חוויות והוא מציגה את רז שמואלי האישה.
היא עדיין דנה בנושאים אישיים שמטרידים אותה בפן הזוגי, הפנימי וגם החברתי (למשל ב"דקה בתוך דקה" שנוטה לקו אתני קצת). היא גם רגישה, גם עוצמתית, גם שברירית, גם תלותית וגם עצמאית. הניגודיות הזו בטקסטים ובלחנים מוצגים לראווה לכל אורכו של האלבום ומצליחים לגעת ולרגש.
האלבום הוא אקלקטי מבחינה מוזיקלית: הוא פולק, הוא רוק, הוא מעט אלקטרוני, הוא פופ, הוא אתני והוא בלוזי. שמואלי בחרה בחוכמה להגיש באינטליגנציה גבוהה שירים שנוח לה לשיר, מבלי לצאת מאזור הנוחות וללא לאתגר עצמה יותר מדי (כך אני מרגיש, לפחות) וזה שיחק לטובתה היום, כיוצרת שמודעת לעצמה ולמוגבלויות המקצועיות שלה. החיבור שלה לעצמה באלבום בולט מאוד לכל אורך השירים. דהיינו, ה"ביקורת העצמית" שלה כלפי עצמה עשתה לה רק טוב.
הלחנים של שמואלי שמצד אחד נשמעים מיינסטרים ומצד שני נשמעים רחוק מהמיינסטרים, הם חלק מהקסם שבאלבום (ובה, בכלל) כשההפקה המוזיקלית ההדוקה והמאוד הולמת אותה של יונתן ויינריך גורמת לאלבום להישמע שלם, מגובש ובוגר מאוד.
אני מודה ש"לולה מארש" (יעל שושנה כהן וגיל לנדאו) הוא אחד ההרכבים האהובים עליי באופן אישי. מעבר לעובדה שיצא לי לארח ולראיין בפלטפורמות שונות את השניים שתמיד מצליחים להלהיב אותי בשיריהם (טוב, אולי לא תמיד, אבל עד לרגע זה לפחות), מדובר באחד ההרכבים הישראלים שעושים חיל אמיתי בחו"ל.
לכן, מאוד הסתקרנתי להאזין לאלבומם החדש – Someday Tomorrow Maybe שממשיך את הקו שאפיין את אלבומם הראשון (Remember Roses, 2017) מבחינת השילוב בין ביטים בריטים ואמריקאים מהסיקסטיז לבין אלמנטים אינדי פופיים עכשוויים שתפורים היטב לקולה של הסולנית, יעל שושנה כהן.
האלבום נפתח בקטע די סרפי, קליט ומגניב – Echoes ומצליח לגמוע את חלקיק הסקרנות להאזנה להמשכו של האלבום. הפזמונים קליטים, השירים לא עוסקים רק בבנאליות של היחסים של בינו לבינה אלא בתפיסת העולם מנקודת מבטם של השניים שאלמלא הייתי מכיר אותם, לא הייתי מעלה בדעתי כי מדובר בהרכב ישראלי.
חלקו של האלבום נוטה לכיוון הפולק, כמו בשירים כ-Strangers On The Subway, What Am I ו-Four Long Seasons שגרם לי לדמוע ולבכות מהטקסט ומהרגישות והרוך אותם מבצעת יעל את השיר.
חלקו השני של האלבום נוטה לכיוון הפופי הקיטשי אך לעיתים גם אפלולי (למשל ב-Where Are You Tonight הקצת פסיכודלי), הלעיתים נוסחתי והטוב שכל כך הולם את ההרכב. אבל לא רק פולק ופופ מרכיבים אותו, למשל In The Morning האינסטרומנטלי יכול בקלות לשמש פתיח בסרט הוליוודי ומציג כישרון קלאסי יוצא מן הכלל של השניים.
ההפקה המוזיקלית הרבגונית עשויה היטב וניכר כי נעשתה עבודה והשקעה רבה בבחירת האינסטרומנטים לאלבום, מה שגורם להרכב לשמור על הוייב והדנ"א האופייני לו ורק להתפתח ולהשתבח.
חם בחו"ל
נראה כי דה וויקנד החליט לחזור לאייטיז בשירו החדש – Blinding Lights שנשמע כמו הוצא ממחסן מאובק בן 40 שנה ונוטה לכיוון פופי קליט וקצבי. מה שיותר מושך מהשיר, הוא הקליפ המושקע בו דה וויקנד משחק אותה כנהג מכוניות מירוץ המוצא עצמו במעין סרט אקשן. מסתבר שהוא שחקן לא רע.
אמינם שחרר השבוע בהפתעה אלבום חדש ואחד עשר במספר – Music To Be Murdered By שכולל טקסטים נוקבים המטיפים נגד אלימות, מסרים חברתיים ומחאתיים וגם חושפים צדדים מחייו האישיים של הראפר הוותיק. האלבום מונה 20 שירים וכולל שיתופי פעולה עם אמנים כמו אד שירן, ג'וס וורלד, סקיילר גריי ועוד.