"כמו כל עם ישראל, אני סגור בבית בגן יבנה, שבו אני גר לבד בימים אלה, ומעביר את הזמן בלכתוב, ליצור, להעסיק את עצמי, לשמור על שפיות", מספר אבי טולדנו על נסיבות הקלטת שיר חדש שכתב והלחין, 'אהבה בין הקירות', שיצא שלשום לתקשורת. "לפני כעשרה ימים יצא שישבתי ליד הפסנתר ושיתפתי את החבר'ה שלי בפייסבוק על כתיבת שיר חדש. לקח לי איזה שמונה ימים גם לעבד וגם להקליט. יצאתי יום אחד לבצע את השיר באולפן בתל אביב - הלוך ושוב כזה - עם כל אמצעי הזהירות הנדרשים".
אתה כותב בשיר על אהובה שחסרה לך בין הקירות.
"אני אחרי תקופה של שבע שנים עם בת זוג. לצערי הסיפור נגמר, והיא באשקלון. היא שם ואני פה, ואתה יודע, הכל מתערבב, גם המצוקה שאתה בין הקירות, והעובדה שהאור היחיד שמאיר זה האור שלה. כמו שכתבתי בשיר: 'ורק האור שלך מאיר'. לפעמים הזיכרון יותר חזק מהמציאות".
כשהקורונה רועמת, המוזה מאירה?
"הייתי בזמנו בתוכנית 'היכל התהילה' בבית 'האח הגדול'. היו שם רק זמרים סגורים במשך חודשיים. ואז אתה מבין שלהיות סגור, זה מחדד לך המון חושים. אתה הופך להיות הרבה יותר אמוציונלי. הקורונה והסגר הזה מוציאים מעומק נימי נפשך את התחושות".
תחושות אפוקליפטיות, או שומר על פרופורציות?
"לא, לא לא. אני מאוד אופטימי. לגמרי. אני בטוח שנעבור את זה, אבל בוא נתפלל שזה יהיה במינימום נזק".
הגעת לתובנות חדשות על החיים בכלל בעקבות הסגר?
"ברור. אנחנו חיים בתקופה האחרונה - לא רק בישראל, בכל העולם - באיבוד ערכים, איבוד הכבוד ההדדי, המוסר שירד לתחתית הבור. אין ספק שאם יש בורא לעולם - ואני מאמין שכן - הוא בטח לא היה שבע רצון ממה שקרה כאן. ולעצור את הכל ולסגור את כולם, זה פתאום לתת תחושה שהאדם לא נחוץ יותר על כדור הארץ, שכנראה יותר מדי יפה בשבילנו. אנחנו רק מקלקלים ומטנפים אותו ביחס שלנו לזולת ולטבע. אם יש בעל בית לעולם הזה, אני יכול להבין מדוע הוא מתייחס לעולם בצורה כזו היום".
אז אתה לא מרגיש עכשיו כמו לפני המבול?
"לא חושב שזה סוף העולם, אבל אין ספק שיש פה מצב שמביא את כל האנושות למחשבה שמשהו חייב להשתנות. וזאת התמצית של הכל. כל קטסטרופה מביאה עמה איזושהי התחדשות. אחרי מלחמת העולם השנייה אנשים הבינו מחדש את ערך החיים והתחילו השנים המשוגעות. אני מקווה מאוד שזה המקרה. לא יכול להיות חושך בלי אור אחריו".