ארבע שנים לפני ש"זום" הפך לאפליקציית התקשורת הפופולרית ביותר, נחת כאן "זום", אלבומו ה־13 של שלום חנוך, שאיכשהו חמק מהרדאר כשיצא בספטמבר 2016. אבל עכשיו יש את הזמן לעשות זום אין על "זום" של חנוך, ולגלות בו אוצרות שהזמן החולף לא הצליח למחוק. נהפוך הוא.
אין ב"זום" של חנוך שירי מדורות שבט נוסח "אדם בתוך עצמו", "מחכים למשיח" או "אהבת נעוריי". יש בו בעיקר מסע תודעתי נטול מנוחה ונחמה; הוא רווי שירי אווירה, תוכחה ומחאה, עצב ופיכחון ממציאות עכורה, אשכרה סדום ועמורה, כמו, לדוגמה, ב"עיר החטאים": "לאן הגעתי/ מה פה קורה פה/ מאז שבאתי/ הכל יורה פה/ העיר חוגגת/ בתי מרזח/ עולים לרגל/ אל המזבח/ תשוקה וחשק/ סקס פרוע/ חורים ורשת/ כל חור פתוח/ נהר רותח/ עיר החטאים/ לחיות עד מוות/ לחוש עד כלות/ אם לא עכשיו/ אף פעם לא/ פה השאול/ פה גן העדן/ פה יש הכול/ הסוף הוא כאן/ בכל זאת באת".
או "המדינה הזאת צריכה אמא", שנשמע היום, על רקע הכאוס המשתלט, רלוונטי מתמיד: "מדינה היא קודם כל בית/ והבית שלנו חולה/ כי מה לי תורה או מורשת/ אם נולדתי לחיות היום/ ואחיי מבקשים לרשת/ ואני לא מוצא שלום/ עד מתי נעצום עיניים/ עד מתי עוד נמשיך ללחום/ המדינה הזאת צריכה אמא/ כי האבא כבר עשה את שלו/ המדינה הזאת צריכה אמא/ מה שהיה חבל/ מה שיהיה חבל/ ומה שיש הרי חבל/ המדינה הזאת צריכה אמא".
הוסיפו את "אל חסר רחמים", גרסה חילונית־פמיניסטית לתפילת האבל "אל מלא רחמים"; מסע קולנועי שמורכב מסצינות מתוך סרט מתח ("זום"); נסיעה עמוסת צבעים ויצרים בסין ("ויקי"); גיחה דרמטית, תחת שם בדוי, ליעד נעלם בחו"ל ("המזוודה"); רומן מסתורי בערב ראש השנה ("שבע בערב"); רגשי אשם ב"אתה תמיד אשם"; ודואט ים־תיכוני עם שרית חדד ב"איך זה שאת".
בגיל 70 פלוס, שיריו של חנוך ממשיכים לחלחל מתחת לאפידרמיס ולשדר רלוונטיות מדויקת עד כאב, של אדם בחיפוש מתמיד שנותר צעיר ורעב, עם תובנות של אדם מבוגר, בא בימים וחוזר בלילות.