"עברתי את כל מלחמות ישראל, אבל מה שקורה כעת במלחמת הקורונה, אם אפשר לקרוא לזה ככה, עוד לא היה", אומר מר שירה בציבור, המלחין אפי נצר. "אמנם אף פעם לא הייתי לוחם גדול, אבל בכל מצב הגעתי לחיילים ולקהל, כששום דבר לא עצר אותי. הפעם מצאתי את עצמי מנותק מהקהל, כמו גם מהמשפחה שלי, וזה משהו מטריף".

נצר, שיחגוג בחודש הבא את יום הולדתו ה-86, פעל כדרכו במלוא המרץ עד פרוץ משבר הקורונה. מעולם לא הרים ידיים, וכך פעל גם הפעם, כשניסה לפנות בכיוונים אחרים. "העליתי לרשת שלושה סרטונים, והיו אלפי צפיות, התגובות היו מדהימות", הוא מספר בהתלהבות. "אין בכך לחפות על מה שכולם יודעים, שאין שירה בציבור בלי ציבור, מה גם שכאשר עוטים מסכה, קשה לשיר בפה סגור". כמו כדי להתגבר על המכשול,סיפר על פתרון יצירתי שמצא והוסיף כי "הקלטתי את הסרטונים בעיניים עצומות, בעודי מדמה לעצמי שלפניי אנשים. זה היה משונה, אבל בכל זאת נתן לי הרגשה טובה". 

ערכת היכרות עם נפלאות הזום?
"אכן, יש לי את הזום הזה, אם כי אני לא יודע לתפעל אותו, רק להתארח בו. אני לומד איך להשתמש בדבר הזה ומקווה שלא יהיה לי בכך צורך כשיחודשו ההופעות".

כמלחין, נצר מוכר כאחד מענקי הזמר העברי. בין להיטיו "מלכות החרמון", "זר של נרקיסים", "מישהו הולך תמיד איתי", "בלדה לחובש", "פרחים בקנה" ועוד. האם ניצל את הקורונה לחידוש הרפרטואר?

"לא היה לי רגע דל בחודשיים האלה", הוא מציין. "מהבחינה הזאת, ככל שזה לא היה נעים, זה לא היה נורא. כתבתי וניגנתי בפסנתר ובאקורדיון. לא תאמין, אפילו מצאתי מחברת של שירים שלי ששכחתי מהם, רובם עם מילים של מחבר 'זמר זמר לך', אברהם בן-זאב, שאותו גיליתי בחיפה, עירי, כטבח עובד צה"ל ואיתו כתבתי ב-54' את השיר הראשון שלי, 'הורה נעורים" ובהמשך את 'שובך יונים'".

כשנצר מתחיל להפליג בספינת הזיכרונות, הוא, מלחין 'גולני שלי', המוכר כמלחין מס' 1 של ההמנונים צבאיים, מנצל את 'מלחמת הקורונה' כדי להיזכר במלחמות שחווה. אם במלחמת העצמאות היה נער בן 14, שעבד במוסך של אגד ובערבים למד בתיכון המקצועי בסמ"ת, במבצע סיני ארגן שירה בציבור בדרום, בהיותו מילואימניק בחטיבה שבע.

בששת הימים נצר כבר נחשב כמלך השירה בציבור. "חרשתי אז ובתקופת ההכנה שקדמה למלחמה את הצפון עם שמעון ישראלי, גם הוא חיפאי, כולל הופעה בלתי נשכחת בהאפלה בעין-גב", נזכר נצר. "במלחמת יום כיפור הופעתי בצוות הווי לא נורמלי יחד עם שייקה אופיר, שהיה אגדה בחייו, ועם 'הפרברים'. שמע, ההופעות שלנו לפני החיילים, שבהן הגענו לפאיד, מעבר לתעלה, היו חוויה אדירה. הכי מפחיד היה במלחמת לבנון הראשונה. כשהיו לוקחים אותי עם האקורדיון לשמח את החבר'ה שם, אי אפשר היה לדעת שנחזור משם בשלום".

איך אתה, מלחין שבגלל ריבוי הוואלסים שהלחנת, התגלגלת לסיפור של הלחנת ההמנונים הצבאיים?
"אני נשבע לך שבלי כוונה. ב-69', כשהגיעו הפנטומים לחיל האוויר, הוזמנתי עם עמוס אטינגר לכתוב שיר לכבוד האירוע. מזה יצא 'שיר הקורנסים', כפי שקראו לפנטומים וקבוצה של טייסים שרה אותו. השיר לא הוקלט ונשכח, אבל משם זה התגלגל לסיירת אגוז, לגולני ולגבעתי, לחיל התותחנים, לחיל המודיעין ולאן לא.

אפילו את המנון חיל הלוגיסטיקה כתבתי עם איזי מן, כמה שלא פשוט להכניס 'לוגיסטיקה' לתוך שיר. כך זה נמשך עד היום. זמן קצר לפני הקורונה הוזמנו, דודו ברק ואני, לראות בחיל האוויר את טייסת מטוסי החמקן, או 'האדיר' כפי שקוראים להם וגם מזה יצא המנון עם מילים מדהימות של דודו. ככה אנחנו, האמנים, תורמים למורל של העם".  

אנחנו עוברים במעבר חד להווה. מסתבר שסיפור הקורונה עלה לנצר די ביוקר. "כ-30 הופעות התבטלו לי", הוא מצר, אך מוסיף "אני אחד שאף פעם לא ויתר, אז לא ויתרתי גם הפעם. גייסתי את יאיר סתוי, המלווה הקבוע שלי ויחד העלינו לפייסבוק ממיטב השירים שלי, בתקווה שהקהל יצטרף אלינו מהבית. זה היה נחמד", אומר נצר לסיום, ומוסיף, "אני מחכה לדבר האמיתי, המפגש עם הקהל. מקווה שזה יקרה בקרוב".