הנושא הראשון בשיחה שלי עם היוצר והזמר אלי לוזון, מהקולות הטובים והמיוחדים במחוזותינו, הוא הקורונה, כמובן. עוד בטרם הספקתי לומר "איזו מדינה", לוזון כבר פרש את משנתו. "אסור להגיד את שם הנגיף", טען. "אומרים שיש איזה מלאך רע שמקטרג על עם ישראל, כמו מלאך חבלה, וכשאומרים את המילה הזו, זה מגדיל את הנגיף הזה ולא נותן לו לעוף. אם מתעלמים מהשם שלו, זה עובר מהר".
ובכל זאת, איך אתה מתנהל בימים אלה? הרי תעשיית המוזיקה מושבתת.
"אני לא עני ולא עשיר, אני בן אדם נורמלי ששורד כמו כל עם ישראל. אני סומך ובוטח רק בקדוש ברוך הוא. אני לא מאמין שהדבר הזה הגיע סתם, אני חושב שאיבדנו את זה. כל עם ישראל איבד את זה. אנשים נהיו חומריים מדי, אתה לא יכול לעצור בכביש ולשאול שאלה בלי לשמוע צפצופים. חברות קש עובדות על אנשים זקנים, שודדים ניצולי שואה, הורגים אחד את השני בשביל כסף. החמלה כבר לא אותה חמלה. אם אדם יכול לשדוד ניצולת שואה, איפה עם ישראל הקדוש? זה מבאס".
לאורך השיחה בולטת הערכתו וזיקתו של לוזון לדת ולמסורת. "בעדה הלובית שלנו המסורת חזקה והשבת קדושה. העדה שלנו קפדנית בנושא דת ואמונה, וכל זה השפיע ומשפיע עליי עד היום", הוא אומר.
בתקופה זו מציין לוזון 40 שנות קריירה. מגיל 14 הוא עומד על הבמה ומופיע - ממועדונים קטנים ואפופי עשן ועד היכלי תרבות ופסטיבלים יוקרתיים. באמתחתו שלל להיטים, בראשם "איזו מדינה", "פרי גנך", "לגעת באושר" וגם גרסת הכיסוי המוצלחת לשיר "גשם" של להקת בנזין.
אף שרבים משיריו הפכו לקלאסיקה בזמר העברי בכלל ובז'אנר הים תיכוני בפרט, לוזון מודע לעובדה ששיריו החדשים לא זוכים לבמה ראויה ברדיו. "לצערי, כיום התקשורת פחות מפרגנת לדור הביניים של הזמר הים תיכוני, שהוא הדור החזק, היציב והטוב", הוא טוען. "כיום מחפשים גימיקים: למי יש קעקוע, מי נדבק בנגיף, את מי תפס מס הכנסה, דברים שאני לא קשור אליהם ומקומות שאני לא נמצא בהם. אני נמצא עם המוזיקה ועוסק בדברים שיוצאים לי מהלב. אני לא הולך אחרי המודה, אף פעם לא הלכתי".
וחוסר הפרגון לא מטריד?
"זה אף פעם לא עניין אותי. אף פעם לא טענתי לקיפוח. איך אני יכול לטעון לקיפוח כשאני פעמיים בשעה ברדיו ומוזמן כל הזמן לטלוויזיה? כשאני מדבר על התקשורת, אני לא מדבר על עצמי ולא מדבר על ישראל - אלא על עולם. כולם הולכים אחרי דור האינסטנט. זה בסדר, אבל לא בשבילי. לאחרונה התראיינתי ברדיו ולפני שעליתי לשידור השדרן השמיע שירים חדשים, ובכל פעם אמר לי 'איזה שיר חרא זה, אה?'. בסוף שאלתי אותו: 'אם השירים גרועים, למה אתה משדר אותם?', והוא אמר שאם לא ישמיע אותם - לא ישמעו אותו".
ומה דעתך על השירים החדשים?
"אני לא אגיד לך שאין דברים יפים, אבל מתוך מאות שירים חדשים אפשר למצוא אולי שיר אחד יפה שיש בו מסר וערכים ומזכיר את התקופה ההיא. אני אוהב שירים שלכל מילה בהם יש משקל. כיום הטקסטים לצערי הם לא משהו בעל משמעות כמו בעבר, וקשה לי להתחבר אליהם. אני לא אגיד לך שאני שר שירים של ביאליק. אני משתדל לשיר בגובה מסוים, אבל שלא יהיה רדוד חס ושלום. שכל אדם יוכל להבין, גם הכסיל הכי גדול יבין וגם החכם הכי גדול לא יאמר שהמילים לא טובות".
שווה להשקיע בי
"נולדתי למשפחה מוזיקלית", מעיד לוזון. "אחרי שאבי נפטר, סיפרו לי שהיה לו קול אדיר. אני בעיקר זוכר אותו מנגן באקורדיון ומפייט בתפילות בחג. כבר כילד אהבתי לשיר. אני מתגעגע לבית שהיה הדבר הכי כיף. כמו כולם גם אני רוצה לחזור אחורה, לשכונה ולחברים, לתמימות ולאהבת החינם שהייתה פעם. שלא כמו בימינו, לצערי".
במקום חגיגת בר מצווה באולם, קיבל לוזון מתנה מהוריו - אורגן. "רציתי להיות מתופף, נמשכתי לזה", הוא אומר. "אבל ההורים שלי פחדו מהרעש. אבא לקח אותי לחנות של כלי נגינה וסיפר לבעל החנות שאני אוהב לשיר ורוצה לתופף. 'למה אתה צריך תופים', אמר לי בעל החנות. 'אם אתה שר, אולי תיקח אורגן'. הוא ניגן את 'אבניבי' של יזהר כהן ונתן לי להחזיק את האורגן. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנגעתי בכלי. התחלתי לנגן על המקלדת כאילו אני מנגן 20 שנה. אהבתי את האפשרויות הרבות שהיו בו. אבא קנה לי את האורגן. בהתחלה למדתי אצל מורה ובהמשך התפתחתי לבד".
ב־1980, כשהיה רק בן 14, חיפש לוזון להקה שבה יוכל לנגן ולשיר. "ראיתי מודעה בעיתון שבה נכתב כי להקת חתונות מחפשת קלידן. צלצלתי, התקבלתי והתחלתי להופיע איתם. בין לבין הייתי שר בהופעות שיר או שניים בסגנון מזרחי", הוא נזכר. "הקהל התחיל לבקש לשמוע אותי יותר ויותר, ובהמשך הקמתי להקת חתונות שבה גם הייתי הסולן וגם הנגן".
בתקופה זו לוזון הגיע להחלטה חשובה: להתמסר באופן טוטאלי למוזיקה. "הייתי הולך בבוקר לבית הספר, בצהריים הייתי עושה חזרות עם הלהקה, בערב היינו מופיעים באירועים, ובלילה הייתי מחליף את בגדי ההופעה ועובד במאפייה עד הבוקר", הוא נזכר. "משם שוב ללימודים וחוזר חלילה. עבדתי הרבה כדי לקנות כלי נגינה חדשים. לא נגעתי בסמים וסיגריות ואלכוהול. הייתי ילד חרוץ ובגיל 19 כבר קניתי דירה משלי".
במאפייה, בין הלחמניות לעוגות, הכיר את מי שהפך לחבר נפש קרוב שלו ושותפו ליצירה: מוזיקאי צעיר בשם יוני רועה. "אבא של יוני היה מבעלי המאפייה, שם הכרנו והתיידדנו", הוא מספר. "כשאח של יוני פתח מועדון, הוא הזמין אותי להופיע שם. מישהו שניהל מועדון בבריסל ראה אותי בהופעה והזמין אותי להופיע אצלו במשך חודשיים. עד אותו רגע לא הייתי בחו"ל. ביקשתי מיוני שיבוא איתי והוא הסכים. הופענו ביחד: אני שרתי, ויוני שר קצת שירים של מייק בראנט ושירי פסטיבלי סאן רמו. בבריסל כתבנו יחד את השירים הראשונים לאלבום הבכורה שלי. אחד השירים, 'אם יבוא שלום', ביטא את געגועינו לישראל".
עם שובם לארץ החלו השניים לעבוד על אלבום הבכורה של לוזון. "עבדנו 18 שעות ביום", הוא מספר. "אחרי שהקלטנו ארבעה שירים במימון עצמי שלי, ניסינו לעניין חברות תקליטים לקחת חסות ולהפיץ את הקסטה הראשונה שלי".
ואיך הלך?
"לא הלך. זרקו אותי מהרבה מקומות. גם האחים ראובני, גם האחים אזולאי, גם הליקון וגם הד ארצי לא רצו לקחת את הסיכון והמציאו תירוצים שונים. בסוף הגעתי לחברת ההפקות של המוזיקאי משה בן מוש ואחיו אביגדור. הם שמעו אותי בהופעה ואמרו ששווה להשקיע בי. הקלטתי אצלם עוד שישה שירים ובסוף 1986 יצאה הקסטה הראשונה שלי, שמכרה לדעתי למעלה ממיליון וחצי עותקים ובן מוש התעשר".
הקסטה - שנקראה על שם הלהיט הכי מזוהה עם לוזון, "איזו מדינה", אחד משירי המחאה הגדולים במוזיקה הישראלית - יצאה בימים של אינפלציה גבוהה והפסדים כלכליים בשל משבר המניות בבנקים. "בן מוש רצה שנשנה את הטקסט, כי הוא פחד ממנו", מגלה לוזון. "הוא אמר שהלחן יפה אבל המילים מסוכנות. 'אתה יכול ליפול', הוא אמר לי. 'גם ככה אף אחד לא מכיר אותי', אמרתי לו. 'אין לי לאן ליפול'. זה היה הימור. יוני ואני לא הסכמנו לשנות שום מילה ושום תו, וכך זה יצא".
איך השיר התקבל כשיצא?
"הוא תפס כאש בשדה קוצים. שבועיים אחרי שיצא לרדיו, מצאתי את עצמי מופיע בחורשת טל בפני 50 אלף איש לצד שמות כמו שלמה ארצי. מאותו רגע הפכתי לכוכב. עד היום השיר רלוונטי, ועצוב שלא השתנה כלום".
איך התמודדת עם ההצלחה המטאורית?
"כאדם שבא ממשפחה במעמד כלכלי סביר, בית שבו הייתה משכורת והיה חינוך, לא יכולתי לאבד את הראש. כאדם מאמין אני יכול להגיד לך שהכל משמיים. אלוקים נתן לי מתנה".
לא מתאים לשיבוץ
אחרי שהגשים את חלומו להוציא אלבום לאור, לוזון פנה להגשים חלום נוסף: להופיע בטלוויזיה. "יוני ראה במקרה ברחוב את האוטו של מני פאר. הוא הלך אליו ונתן לו את הקסטה של 'איזו מדינה'", הוא מספר. "תלינו בזה תקוות, כי להופיע אצל מני פאר בערוץ הראשון שהיה הערוץ היחיד, זה אומר 100% רייטינג. אחרי הופעה שם אתה מלך העולם".
התקוות התבדו: "אחרי שבועיים קיבלנו מכתב שבו היה כתוב שאני 'לא מתאים' לשיבוץ בתוכנית. התעלמו. בסוף ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה הייתה אצל רבקה מיכאלי ב'סיבה למסיבה', וגם זה רק אחרי שיחצן מאוד מקושר וחזק דחף אותי לשם. אם אתה מזרחי ולא רצחת מישהו או ביצעת הונאה, לא היה לך סיכוי להיכנס לתוכניות האלה".
לדבריו, לפני כ־15 שנה הוזמן להופיע בתוכנית של מני פאר בספיישל שצולם לכבוד ראש השנה. "כשרק נכנסתי למסדרונות הטלוויזיה של אולפני נווה אילן, מני קלט אותי ומיד רץ אליי, התיישב על הברכיים ונישק לי את הרגל", הוא מספר. "אמרתי לו: 'מה, אתה לא נורמלי?' והוא אמר לי: 'אתה לא יודע כמה אני מעריך את זה שבאת'. התביישתי. זה הביך אותי. הוא זכר מה שקרה בתחילת הדרך. מני היה איש חמוד, מהדור שאין כיום כבר".
בשנת 1987, כשהוא נישא על הדי "איזו מדינה", הוזמן לוזון להשתתף בפסטיגל עם השירים "אין קיפוח" ו"סלסולים", שאותו ביצע בדואט עם הזמרת רבקה זהר, מה שסימן אותו כחביב המיינסטרים. מאז אותו פסטיגל נרקמה חברות בינו לבין גידי גוב. "גידי ואני זו התאהבות ממבט ראשון", הוא אומר בחיוך. "רוב החוויה בפסטיגל הייתה מאחורי הקלעים, עם כל המשתתפים. היינו עושים צחוקים, הופכים שירי בלוז למוזיקה מזרחית. היה הרבה פאן. בסוף כולם בכו כמו תינוקות בגלל שנפרדנו. כמה חודשים אחרי הפסטיגל, אלון אולארצ'יק סיפר לי שהלחין ועיבד שיר חדש לגידי, והם רוצים שאתארח בהקלטה. הסכמתי ויצא מגניב. השיר 'למה לבך כמו קרח' הפך ללהיט גדול. מאז גידי ואני עשינו כמה דברים, והופענו יחד".
האלבום השני של לוזון יצא ב־1988, הפעם גם בגרסת תקליט. "הנשמה" המשיך את הקו של קודמו, מתוכו הצליחו שיר הנושא והלהיט "נערת החלומות". "אני אומר לך בשיא הצניעות - המוזיקה המזרחית של אהובה עוזרי, צלילי העוד, צלילי הכרם ואחרים הייתה ממש בגטו, היו משמיעים אותם פעם ביובל", הוא אומר. "הם תמיד טענו שיש קיפוח. כשאני הגעתי עם 'איזו מדינה', הבאתי עיבודים חדשים ופתחתי את הדלת לזמרים הכי גדולים וסללתי להם את הדרך. הכנסתי את הלגיטימציה למוזיקה הים תיכונית. אני הראשון שהושמע ברשת ג' לצד גלי עטרי ומייקל ג'קסון באותה תוכנית. ישבתי על החומה בשבילם".
לא היה אכפת לך שקטלגו אותך כזמר מזרחי? הרי אתה שר גם אופרה.
"לא אכפת לי שיכנו אותי זמר מזרחי - אכפת לי שיאהבו את המוזיקה שלי. פעם איזו אשת תרבות ותקשורת אמרה על השיר של עופר לוי ולאה לופטין, 'הכל פתוח', שהוא 'שיר מזרחי יפהפה'. זה שיר שרחוק מלהיות ים תיכוני, כתבה אותו נעמי שמר. אז מה, מקטלגים שיר לפי העדה של הזמר שמבצע אותו? אם גידי גוב היה שר את 'איזו מדינה', הוא היה נחשב שיר ים תיכוני? מה פתאום. 'גשם' זה שיר ים תיכוני? זה רוק, אחי! יש בעיה, אנשים לא משייכים את המוזיקה למקום הנכון. כיום זו גאווה להיות זמר מזרחי. ואני אגיד לך עוד משהו: המוזיקה המזרחית עם המלודיות המורכבות הרבה יותר מתורבתת מהמוזיקה הים תיכונית".
אופרה בלאפה
ב־1993 הקליט לוזון עם אביבה אבידן את "פרי גנך". את השיר כתב והלחין יוני רועה לזכר חברו סגן חן ברוד ז"ל, שנהרג בתאונה מבצעית ב־1985. ראשית הוקלט השיר על ידי אבידן, אך לא עורר עניין מיוחד בקרב התקשורת. שנתיים מאוחר יותר זכה להצלחתו בשל הדואט ההרמוני עם לוזון. "כשיוני השמיע לי את 'פרי גנך', לא ידעתי למי ולמה הוא כתב את השיר", הוא אומר. "אמרתי לו שהוא צריך להיות דואט, ויכול להיות דואט מדהים. למחרת יוני כבר אמר לי שהוא רוצה שאקליט את השיר עם אביבה אבידן. כשהגעתי לאולפן, אביבה שרה את כל השיר, ואני הייתי צריך לשיר את כל השיר אחריה, ובעריכה היו צריכים לחבר בינינו.
"כשהגעתי לפזמון, הרגשתי שנתתי ביצוע פצצה. בטעות חדר הקונטרול היה פתוח ושמעתי את יוני, בן מוש ואביבה מדברים ביניהם. אביבה נלחצה מהיכולת הווקאלית שלי, היא הרגישה שהיא נעלמת. הם לא ידעו מה לעשות והיו בדיפרסיה כי לא ידעו איך להיפטר ממני עכשיו. קלטתי את זה, ספרתי עד שלוש, יצאתי מחדר השירה ואמרתי להם: 'יש לי הרגשה שאביבה עושה את זה כל כך יפה לבד, למה אני צריך להיכנס פה? היא שרה טוב בלעדיי. הם אמרו לי: 'טוב, איך שאתה מרגיש'. נתתי להם פתח מילוט. נפגעתי מהם, כי באתי באהבה ובכוונה טובה ולא דיברתי על כסף ותמלוגים, באתי לעשות אומנות, והם ככה התייחסו בכפיות טובה. אחרי שבועיים אביבה הוציאה את השיר לבד והוא לא הצליח. הושמע אולי פעם־פעמיים".
אחרי שנתיים הקלטתם את הדואט.
"הבת של אביבה חגגה בת מצווה במועדון הפלאקה. היה מקובל אז שכל האומנים מגיעים לפרגן ולכבד את הקולגות ולשיר שיר או שניים. אביבה הזמינה אותי והגדירה אותי 'חבר יקר'. היא רצתה שנבצע את השיר ביחד. זרמתי בגלל שזו הייתה השמחה שלה. שרנו את 'פרי גנך' בדואט והקהל השתולל. המפיק גברי מזור, שהיה אז האיש הכי חזק בתעשיית המוזיקה, אמר לנו - 'אם אתם מקליטים את השיר כדואט, אני מכניס אתכם ל"סיבה למסיבה"'. במשך חודשיים וחצי יוני, אביבה ואביגדור בן מוש ניסו לשכנע אותי להקליט את השיר הזה עם אביבה. לא הסכמתי. נפגעתי מהם כבר פעם. אבל הם לא ויתרו, וחפרו וחפרו וחפרו ובסוף הסכמתי. הקלטנו את השיר והוא הפך ללהיט ענק. עם כל זה קיבלתי עוד סטירה, כשאביבה הופיעה עם השיר בכיכר רבין בדואט עם יואב יצחק. מאז אמרתי לעצמי שאני לא עושה יותר דואטים. אם מישהו רוצה להקליט איתי דואט, אז הוא יצטרך לשלם הרבה כסף".
הלהיט הגדול הבא של לוזון הגיע ב־1997, עם צאתו של הסרט "עפולה אקספרס". לוזון הקליט לפסקול הסרט את "גשם", השיר שכתב יעקב גלעד והלחין קיטש אמסלם ללהקת בנזין בראשית שנות ה־80. "שיניתי להם את השיר מן הקצה אל הקצה", הוא אומר. "דידי הררי אמר בתוכנית הרדיו שלו שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה בישראל שאנשים הולכים לסרט בגלל שיר".
באמתחתו של לוזון עשרה אלבומי אולפן והשתתפות בפרויקטים מוזיקליים רבים ורבגוניים, אבל עדיין הוא מעיד שלוקח לו הרבה זמן לשחרר חומרים חדשים לאוויר בשל השאיפה לשלמות. "אני פרפקציוניסט", הוא אומר. "אם אני מרגיש לא מספיק טוב במשהו, אני לא שר אותו עד שלא אשתלט עליו. לפני המופע 'אופרה בלאפה' שבו הייתי צריך לשיר ברוסית, למדתי את הדיקציה לעומק במשך שנה עד שהצלחתי. אם בעטיפה של סינגל חדש האות לא יושבת טוב - אני לא אוציא אותו".
עץ בלי שורשים נובל
לאחרונה הקליט לוזון שיר חדש, שעוד לא זכה לשם, שאותו כתב יוני רועה והלחין עדי ליאון, והוא מיועד לחתונות. זאת אחרי שיצאה מחרוזת ים תיכונית נוסטלגית בטעם של פעם - "אדם נולד". למרבה הצער, המחרוזת לא זכתה לחיבוק תקשורתי חזק. "הז'אנר הים תיכוני הישן והטוב קיים למי שאוהב אותו", אומר לוזון. "איך אומרים, עץ בלי שורשים נובל. לז'אנר הזה יש שורשים חזקים. השיר שלי 'ילד גדול' כבר בן 30 ועדיין אחד השירים החזקים בכל הקריוקי והטברנות. יש שירים שהם נצחיים".
אבל אתה לא חושב להתאים את עצמך להלך הרוח של התקופה?
"אני בדרך כלל לא מקליט להיטים, אני מקליט המנונים. להיט זה מוצר מדף. מקליטים כל כך הרבה שירים בזמן כל כך קצר, שאתה לא מספיק לזכור שיר וכבר בא שיר חדש. תמיד השתדלתי, ואני עדיין משתדל, להקליט שירים שיהיו נצחיים ולא מוצר מדף".
מה עם אלבום חדש? הרבה זמן לא הוצאת.
"יש לי אולפן בבית, אבל אני לא יודע לאן זה הולך. זו דרך ללא מוצא. אני מעדיף לפעמים לעשות קאבר מאשר שיר חדש, כי בלאו הכי לא משמיעים כל כך".
לוזון, המתגורר בנתניה, נשוי לסיגל, שהפכה להיות גם מנהלתו האישית. לזוג שלושה ילדים. "הם האור של חיי", הוא אומר בהתרגשות. "שמואל הבן שלי הוא רס"ר שמשרת עכשיו בחברון. הודיה היא זמרת מדהימה. היא שמה אותי בכיס הקטן אבל לא רוצה לשיר כמקצוע. אני מת להקליט איתה דואט, היא לא רוצה. החליטה לוותר על מוזיקה וכרגע עושה קורס מ"כים במג"ב. הילה מתגייסת בעוד שנה. היא מתנדבת בימים אלו במד"א ורוצה לפנות לכיוון רפואה".
איך זה שאשתך היא גם המנהלת שלך?
"הכי טוב בעולם. פעם חבר אמר לי: 'בוא נצא היום'. אמרתי לו: 'אני אדם נשוי, לא יכול לעשות מה שאני רוצה'. 'תגיד לאשתך שאתה מופיע', הוא אמר. 'היומן אצלה', אמרתי לו. המשפחה והבית זה בית המקדש שלי, וזה כל מה שמעניין אותי".
בעבר השתתפת בריאליטי "אמא מחליפה". היית חוזר להשתתף בתוכנית ריאליטי?
"בחיים לא הייתי חוזר. חפרו לי שנה כדי לשכנע אותי להצטרף, וזה הדבר שאני הכי מצטער שעשיתי בקריירה. זו הייתה עריכה מגמתית, הביאו אותי לאיפה שרצו להביא אותי, לא פרגנו כמו שצריך. לא ציירו אותי כמו שאני. הכי כואב שמציירים אותך לא נכון".
אגב חרטות, מרגיש פספוס בקריירה?
"לא. הניצחון שלי הוא שמה שעשיתי - הקהל אהב. אני לא יודע אם הרבה אומנים זכו שהשירים שלהם יככבו כל כך הרבה שנים אחרי שיצאו כמו השירים שלי. זו גאווה עבורי".
אז אפשר להגיד שאתה מרגיש מוערך היום.
"אני רק אגיד לך כך: הנגנים שלי מתמוגגים ובוכים מהקול שלי בחזרות. זכיתי שיעריכו אותי, וזה לא מובן מאליו עבורי. אי אפשר להגיד שמרצדס הוא לא אוטו טוב. אפשר להגיד שמיצובישי או סובארו הם עממיים יותר. אבל מי יכול להגיד ככה על מרצדס? ואני למרצדס שלי לא מוכן להכניס חלקים של פורד אסקורט".
יש חלום שטרם הגשמת?
"החלום שלי הוא שתהיה אהבת חינם. אם תהיה אהבת חינם, יהיה הכל. אם נאכל אחד את השני - לא יהיה כלום. זו המשאלה התמידית שלי".