דקל וקנין (מישהו זוכר?) השיק השבוע שיר חדש – "תארזי את עצמך" שיצרו נתנאל ששון וכפיר עזרן. די התקשיתי להתחבר לשיר מכמה סיבות: וקנין בולע את המילים, לא שר ברור, הדיקציה שלו שגויה וחבל כי הטקסט והלחן הולמים את הלך הרוח של הפופ הים תיכוני כיום (לא הטעם שלי אבל אי אפשר להתעלם שלשם נושבת הרוח). אילו זמר אחר היה מבצע את השיר הוא היה נסבל, אבל עם הקול הצווחני והצורם של וקנין בביצוע לשיר הזה – שלא נדע מצרות.

קירוב לבבות בולט ומרגש בו נתקלתי השבוע שייך לקבוצת הזמרים משה פרץ, שלומי שבת, ליאור נרקיס, דודו אהרון, בניה ברבי, יעקב שוואקי, עקיבא תורג'מן, ניתאי ועילאי ויניב בן משיח שהקליטו יחד את השיר "לכה דודי" על פי לחנם של משה פרץ, אבי אוחיון, מתן דרור וניר פרץ.

לרוב אני לא מתחבר באופן אישי לכל טרנד השירים הרוחניים ששוטף את ארצנו לאחרונה טו מאץ', אבל הלחן הקליט והביצועים המרגשים, ההרמוניות הנפלאות והכנות בה מבצעת שורת הזמרים המכובדת את השיר – ראויה לשבח.

גיל ויין, שהפרויקט הקודם שלו הניב להיטי ענק כמו "אל תשאלי" (עם בניה ברבי) ו"צבעים" (עם רון בוחניק) חובר בפרויקט חדש לזמר יוסף בך לשיר החדש – "ממני" שכולל פזמון מלודי שתופס את האוזן למן השמיעה הראשונה. 

השיר משלב בין אלמנטים מזרחיים (צלילי הקאנון הקסומים, למשל) לאלמנטים פופיים ובין היפ הופ לשירת נשמה כשהבחירה בקולו המלטף של בך היא לא פחות ממבריקה, לטעמי.

קטע וירטואוזי יפהפה שהשבוע יצא לאוויר העולם שייך לדיויד ברוזה שהקליט את Guitar Confession שנע בין מוזיקה לטינית וספרדית, לפולק ובלדה כשהוא משנה את אווירת הנגינה בכל רגע ורגע, מציג את איכותו המלודית כגיטריסט כישרוני ומביא לאוזנינו משהו חדש ומרענן. 


להקת "סקסטה" הוותיקה החליטה לנסות ולנקות את האבק ממדפי הנוסטלגיה וחזרה עם שיר חדש – "תחכו לי", גרסת כיסוי לשיר של להקת Bucks Fizz הבריטית (זוכת האירוויזיון). האמת? לפעמים יש מקרים שכדאי לזכור הרכבים כפי שהיו בעבר ולא לנסות ולהישמע רלוונטיים כי התוצאה יכולה לצאת, כמו במקרה זה, פתטית.

אמנם ההרמוניות הקוליות של חברות הלהקה נשארו קסומות כשהיו (על אף אי דיוקים קלים) אבל זה הכל: הטקסט נשמע כמו חריזה מאולצת ללא שום פואנטה על אף ההתיימרות להציג טקסט משפחתי על אמא שמתלבטת (או לא) אם לבלות את ערב שישי עם משפחתה (פעם מבקשת ממשפחתה שתחכה לה ופעם שלא תחכה לה, חוסר החלטיות). זה רעיון חביב אבל טקסטואלית השיר לא מתפתח לשום מקום ולא מעניין במיוחד.

יותר גרוע מכך זה העיבוד שנשמע כמו נתקע באייטיז (כמו הלהקה, במובן מסוים) ואם כבר הלהקה מנסה לקיים קאמבק, היא צריכה להתאים עצמה לרוח העכשווית ולא להיתקע 40 שנה אחורה כי זה די מביך. ואם שאר שיריה החדשים של הלהקה יהיו כאלה, עדיף לשמוע את "נולדתי לשלום" בפעם האלף, שם לפחות היה ללהקה סטייל. בשורה התחתונה, לאור השיר הזה ובהקשר לכותרתו, לא שווה לחכות ללהקה.