ל"גאולה", שיר הדגל של חמי רודנר נולד "אח" קטן. דניאל זמיר, מוזיקאי הג'ז המחונן, איננו רואה סיבה להצטדק על שקרא לשירו החדש "גאולה": "הרי זהו אחד הביטויים החשובים ביותר ביהדות ולאיש אין בעלות עליו", אמר. הוא הסביר: "גאולה' שלי הוא שיר שנרקם אצלי באחד מלילות הסגר, בהרגשה קשה של בדידות. אצלי זה בא עם תקווה שתיכף בעזרת השם זה יתהפך והכל יהיה טוב".
אם נזקק את רגע הולדת השיר?
"זה קרה כשתפסתי את עצמי תוהה לאיזה עולם הגענו, כשכל אחד ספון בביתו בלי אפשרות להיפגש עם זולתו. ממש כאילו סגרו לנו את החיים. גם אם זה נראה לי חשוך, ראיתי את הגאולה באופק".
להפקה המוזיקלית המשובחת של השיר, רתם זמיר את המפיק יוסי פיין. "כמעט לא היה לי קשר עם יוסי, אבל אני מאוד מעריך אותו כמוזיקאי", סיפר, "יוסי הוא מפיק מעולה עם אוזניים מדהימות, שעובד הפוך ממה שמפיקים מוזיקליים עובדים בדרך כלל. הוא מתחיל עם כל קטעי השירה ואז באולפן הוא מתחיל עם התופים ועל זה העלינו תוך יום, בגלל מגבלות הקורונה, בשכבות את היתר. מדהים איך שארגן את הכל יחד".
קרוב לוודאי, שהפעם זמיר נזקק יותר מתמיד לשותף לדרך בדמותו של פיין. "מדברים על הפגיעה הבריאותית של הקורונה, שהיא מובנת מאליה ועל הפגיעה הכלכלית, שתופסת כותרות ולא כל כך מדברים על הפגיעה הנפשית הממשית שנלווית לכך", הוא ציין, "לאדם שיודע מגיל חמש שהייעוד שלו הוא במוזיקה ופתאום הכל נעצר, נגרם נזק נפשי בל יתואר".
אם לא מופיעים, ממה מתקיימים?
"על זה ניסיתי להשמיע קול צעקה. אנחנו, האומנים, מקנאים במובטלים שמקבלים דמי-אבטלה. ואלה שנידונו לחל"ת, מקבלים 70% מהשכר שלהם. איזה כיף להם. אנחנו, העצמאים, מקבלים אפס. זה דבר מטורף! אמנם מקבלים פעימה פה, פעימה שם וזה סבבה, אבל אי אפשר לחיות לפי הרצון של הקומיסר שמחלק פעימות. הבעיה היא שכשהתחילה המחאה של העצמאים ושל אנשי התרבות, היא נבלעה בג'ננה של האנטי-ביבי, שהתקשורת מתה עליה. הרבה יותר סקסי לה לפרסם את אסף אמדורסקי מקלל את ראש הממשלה מאשר לדבר על דברים שיש לעשות, כמו חוק הבטחת הכנסה לעצמאים. זאת האירוניה שאמדורסקי ורינה מצליח הרגו את המחאה שלנו, גם אם לא התכוונו לכך".
מהר מאוד מסתמן מיקומו של זמיר בין המחנות. "בתקשורת עוסקים בשיסוי ובהסתה נגד ביבי", מחה, "זה לא מהיום. כולנו רואים איך מירי רגב מוצגת ב'ארץ נהדרת' וגם ליצמן. לא להאמין איך הפכו את השם ביבי למילת גנאי, לקללה. הבעיה היא שגם אם הוא יעוף, הרעות החולות של המערכת השלטונית בישראל לא ישתנו. הרי ביבי לא המציא את הסאוב הפוליטי של מנגנוני המפלגות עם מפקדי הארגזים ועם אינטריגות בין פוליטיקאים על מקום בפריימריז. כל זאת תוך כדי שיח אמוציונאלי ואינפנטילי. או שאתה קוף של ביבי, או שאתה פיראט שחור.
הוא הוסיף: "אני לא מכיר עוד איש-ציבור, שכל מערכות הכוח, כולל התקשורת, בתי המשפט, הפרקליטות, כולם מתעבים אותו ושונאים אותו באובססיה. מקור הכוח היחיד של ביבי הוא בקלפי. אז הם צועקים נגדו 'מהפכה, מהפכה!' הלו, חבר'ה, אנחנו בדמוקרטיה. כבר לא צריך מהפכה. אז לצאת בפסטיבלפור, כשאין מקום אחר לבלות בו, זה אחלה". לדבריו, במקום לבקש את ראשו של המלך צריך להביא מועמד יותר אטרקטיבי ורצוי עם אידיאולוגיה. "את שני הדברים האלה השמאל לא הצליח לארגן", אמר, "היו ראשי ממשלה יותר גרועים מביבי. אל נשכח את רבין, שחתם על הסכם אוסלו, שאנחנו אוכלים עד היום את פירות הבאושים שלו עם כל הנזקים הקטסטרופליים שהוא גרם".
"ביבי הוא הכי שמאלי היום בכל הימין", טען זמיר, "שונאים אותו בשמאל כי הוא לקח את הדוקטרינה של שטחים תמורת שלום והראה שאפשר להשיג הישגים מדיניים אדירים בלי להחזיר מילימטר של שטח. זה כמו בכדורגל, כשיש שוער שאי אפשר להכניס לו גול".
אפשר לנחש, שהגם שאתה תושב ירושלים, לא הגעת להפגנות בבלפור?
"קודם תורידו את הביטוי הזה 'בלפור', שנהיה כמו הבסטיליה בצרפת. כשלא היה לי משהו יותר טוב לעשות, הלכתי לראות מה קורה שם. הקריאות למלחמת אחים או להפיכה הן הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו. ומי צריך בחירות, כשהבנ'דם (נתניהו - י. ב-א) הביא עם הגוש שלו כ-60 מנדטים, דבר שלא היה מאז ימי שלטון מפא"י, כך שלאף אחד לא כדאי ללכת נגדו בעוד בחירות, לאחר שהיו שלוש כאלה בזו אחר זו. ובהפגנה שהייתי במקום לצעוק בעד דמי אבטלה לעצמאיים, צעקו 'ביבי זבל!' אז אני שואל אותך!"
כמו בדבריו הבלתי ניתנים לעצירה, גם בקליפ היפהפה שדודו וזאנה עיצב לשירו החדש זמיר הולך עד הסוף ונכנס עם הבגדים לים. כשאני מעיר לו, חוזר בתשובה, שזה לא מה שמצפים ממנו כמי שמזוהה כחרדי ושואל אותו אם השתחרר במשהו מהחרדיות שלו, הוא מגיב: "כמי שלא חי בחרדות, אני לא אוהב את המילה 'חרדי'. האמונה שלי לא מתבססת על חרדה, אלא על אהבה ועל יראה. אני אדם מאמין, שמקיים את כל המצוות ומתפלל את כל התפילות, אבל מגזרית אני לא מאמין באף מגזר. אני רואה עדריות הן במגזרים הדתיים, הן במגזרים החילוניים. אך פעם לא הייתי וגם לא אהיה כבשה בעדר".
דניאל זמיר, 42, נולד למשפחה חילונית בפתח-תקווה, עירו של עמנואל זמיר, המלחין הגדול של שנות ה-50. מגיל 12 הוא נעול על הסקסופון, לאחר שהתנסה בנגינה בפסנתר, בכינור ובתופים. "אם נשארתי עם הכלי הרי זה הודות למורה לנגינה שלי שבשלב מוקדם חשף אותי לג'ז ולמוזיקה של סקסופוניסט העל צ'ארלי פארקר", מציין זמיר. "לאחר שהזהות שלי כג'זיסט התגבשה בתלמה ילין, היה לי טבעי שאמשיך בניו-יורק".
בתפוח הגדול, שם למד ב"ניו סקול", בית הספר הנחשב למוזיקת ג'ז, והוציא שלושה אלבומים בחברתו של המלחין היהודי-אמריקאי הנחשב ג'ון זורן. השניים אף הוציאו יחד אלבום שבו הביאו את שיריו של סשה ארגוב באצטלה של ג'ז.
אגב כך, זמיר, שהגיע לניו-יורק כחילוני לכל דבר, גילה את האור שביהדות. "עם כל ההצלחה שהייתה לי שם, הרגשתי שמשהו חסר לי", הוא משחזר. "התחלתי לקרוא על זן ועל כל מה שנגע ברוחניות, כולל בודהיזם, נצרות ואיסלם. בפוקס נחשפתי גם ליהדות שאליה חזרתי דווקא מהחצר האחורית".
זמיר, שחזר ארצה ב-2006 ובסך הכל הוציא 14 אלבומי ג'ז, שבחלקם הוא משלב עם נגינת הסקסופון שלו גם שירה בשירים מפרי עטו. ככל שהוא נחשב לדמות מרכזית בסצנת הג'ז הישראלית, כעת הוא להוט יותר להתייחס למצב מאשר לדבר על אמנות. "לדעתי, משבר הקורונה הוא לא משבר בריאותי או כלכלי סתם, אלא משבר מנהיגותי כתוצאה מממשלה מגוחכת. אני מזועזע מאיך שחיים כאן בטרלול", זמיר אומר לסיום.