לזמר ארז דסקל, שהוציא בימים אלה את "זה נכון", סינגל חדש, זומנה חוויית קורונה שלא תישכח ממנו במהרה. "הגעתי לנפאל לאחר כמעט חצי שנה בהודו ותוך שבועיים וחצי תפסה אותי שם המגיפה", הוא משחזר. "פתאום הוטל סגר ולי בוטלה הטיסה לארץ. מצאתי את עצמי תקוע שלושה חודשים במלון בקטמנדו, בלי אפשרות לשוב הביתה. הכל היה סגור בלי אפשרות לטייל. לאוורסט אולי אגיע בפעם אחרת". 

"הרגשתי כאילו ששמו אותי בכלא", מספר דסקל. "ביליתי שעות בנגינה בגיטרה, ראיתי המון יוטיובים ממש טובים ומעוררי השראה, שרתי לעצמי, קראתי, עשיתי מדיטציה, הסתכלתי דרך החלון אל הרחוב ולעבר ההרים הרחוקים, הגבוהים והמושלגים. נעתי כל הזמן בין החדר, למרפסת ולמטבח, אכול געגועים למשפחה ולארץ, אני עם עצמי בלי אף אחד סביבי שדובר עברית".

מי היה אתך?
"רק סנגאם, בעלי המלון, שאיתו נוצרה לי ידידות מסוימת, כשלמעשה הייתי האורח היחיד שלו באותה תקופה. אסור היה להסתובב בעיר. תוך כדי הסגר היה אפשרי לצאת לשעה-שעתיים ביום כדי להצטייד במזון. חיכיתי בלי סוף שהסיפור הזה ייגמר עד שהצלחתי לתפוס טיסת חילוץ של טורקים. אחרי כמעט יממה בנמל התעופה של איסטנבול, חזרתי לישראל, מוכת הלם של קורונה, משוסעת, מבולבלת ונוירוטית. היה שווה לחזור".

דסקל הוא נווד באופיו. לפני צאתו מהארץ הוא חי והתנייד בקרוון עד שזה יצא מכלל שימוש. בשובו הנה התמקם בחיפה. "הפעם נחתתי בדירה שיש בה פסנתר, שזה פשוט חלום", הוא מספר. "במשך שעות אני 'טוחן' עליו סולמות ומתכונן לחידוש ההופעות. חוזר לעניינים".

הוא בן 37 ונולד בקיבוץ מגל להורים, שעלו באמצע שנות ה-70 מברית המועצות של אז. אמו שרטטת כבישים ואביו פיזיולוג. מבחינתו, הוא מתמיד עם הגיטרה, שליוותה אותו בהדרכת נוער בשירות הצבאי בשדרות, מה שהוא המשיך עם חברים בפרברי חיפה. במקביל למד באוניברסיטה שבעיר מוזיקה ותיאטרון חברתי.

דסקל הוציא ב-2015 את אלבום הבכורה שלו שלו קרא משום מה "חדירה לפרטיות", בהפקתו המיומנת של יהוא ירון, שלו הוא קורא "המנטור שלי". את "חול", אלבומו השני, הוציא לפני שנתיים בהפקת אדם מילינר, הבסיסט בהרכבו והוא עצמו. דסקל מודה שעם שני אלבומיו לא ממש הצליח לפרוץ אל הקהל הרחב.

קרוב לוודאי שנדודיו לא סייעו לו בכך. כשפרצה מחאת 2011, כאקטיביסט חברתי הוא היה שם. "יצאתי אז מהבית מבלי לדעת לאן אני הולך", נזכר דסקל. "הגעתי לרוטשילד ונשארתי לישון שם את הלילה. זה היה מלהיב ומתסיס, גם הציף אצלי כל מיני רגשות שהיו בי שנים. למחרת, הודעתי לבעלת הדירה השכורה שבה התגוררתי שאני עוזב ועברתי למשך שלושה חודשים למאהל המחאה. כשזה נגמר, התנחלתי עם חבר'ה בכל מיני בתים נטושים בתל-אביב".

יצא משהו מהמחאה?
"בטח! קודם כל השתנה השיח הציבורי, אם כי אם לומר את האמת, המחאה לא שינתה את חיינו מקצה אל קצה. שמע, מהפכות לא קורות ביום. יש תהליכים מתמשכים".

ובמחאת 2020?
"הגעתי אליה באמצע, מה שנקרא ועדיין מרגיש בשוק ומחפש את עצמי בתוך הדבר הזה. הגעתי כמה פעמים לבלפור. אפילו עשיתי לילה בגן העצמאות, בירושלים. אני לא יכול לומר שאני יודע לאן זה הולך ומה המקום שלי בתוך כל זה. עקרונית, נזהרתי לא להיות בתוך הבלגן. אין לי עניין להתעמת עם שוטרים. אני פוחד".

דסקל רווק ולא בזוגיות כרגע. ארבע שנים היה בזוגיות עם ערבייה מוסלמית. "הכרנו במחאת האוהלים", הוא מעיד. "בחורה אינטליגנטית ומוכשרת. הייתה לנו מחשבה לגבי חתונה, אבל לצערי זה לא יכול היה לצאת לפועל. זמן רב הסתרנו את הקשר מהוריה וכשנודע להם, נאלצנו להפסיק. מצד הוריי לא הייתה התנגדות". 

נסיים עם "זה נכון", הסינגל הראשון שדסקל שחרר בימים אלה בדרך לאלבומו השלישי. שירתו הנעימה היא במידת מה בסתירה למסרים הנוקבים שהוא מעלה. "זה נכון העולם מתדרדר מרגע לרגע/ ואין לנו איך לעצור/ אין לאן לחזור/ מעולם לא היה טוב", הוא לא נשמע אופטימי במיוחד ומוסיף: "האופק מתרחק והייאוש דוחק/ נושמים וממשיכים כאילו כלום/ קרה או לא קרה?/ זה לא נורא/ מחלקת ההסברה תמצא פשרה קרה".

תמצא או לא תמצא, "עדיין יש בי הרצון לנדודים'', אומר דסקל מנהמת לבו, "אבל עכשיו אני מרגיש שאני צריך איזשהו עוגן ומצפה לחידוש ההופעות".