כשהאם שחקנית תיאטרון והאב במאי קולנוע, מה יוצא? - אכן, ניחשתם נכון: זמרת ועוד איזו! זהו סיפורה הבלתי שגרתי של מאיה בורשטיין, שבגיל 48, כאשר ה-50 שלה כבר מעבר לגבעה, היא מתדפקת על שערי אלבום הבכורה שלה, "רכיבה לילית", עם "מעטות השעות", סינגל שלישי בדרך אליו. לדבריה, זהו שיר התפקחות, או התפכחות, תלוי בנקודת המבט, שכתבה עוד בנעוריה וחיכה מאז בסבלנות לגאולתו מהמגרה.
כשמעירים לה שגילה איננו הגיל המובן מאליו להוצאת אלבום ראשון, היא מגיבה: "אני טיפוס של במה, לא טיפוס של אולפן. אף פעם לא בער לי להקליט שירים שבכתיבתם אני עוסקת מילדותי. באולפן עלי להתעמת עם הקול שלי ואני לא חושבת שזה הדבר שהכי מעניין אותי לעשות".
בכל זאת התעשתת.
"אבל זה לא בא ממני, אלא מתחיל בכך שעומר ברגר, בחור מוכשר, שודך לי להופעה חד-פעמית ובמשך שלוש שנים המשיך לעשות איתי את הדרך. באיזשהו שלב הוא הודיע לי שהוא עומד לצאת לחו"ל ואם ברצוני להקליט, זה הזמן. אני כתבתי את רוב החומר, אם כי לשם הלחנת 'ילדה של קיץ', בהיותו מבחינתי שיר אינטימי מדי גייסתי את הגיטריסט רון לאור לשם הלחנתו".
בורשטיין, המגדירה את עצמה כ"ילדת בוהמה", היא בתם של במאי הקולנוע יגאל בורשטיין ושל השחקנית המנוחה יעל דרויאנוב, שאותה ראיינתי שנה בטרם הגיחה מאיה לאוויר העולם. דרויאנוב, נכדתו של הסופר ומתעד תל-אביב, אלתר דרויאנוב, שהתפרסם בזכות "ספר הבדיחה והחידוד" שלו, שיחקה עשרות תפקידים בכ-30 שנותיה בהבימה, אבל יותר מכל זכורה לאנשי דור שנות ה-60 כאחת משתי הנאוות ב"משפחת שמחון".
אז, בימים שבטרם טלוויזיה, רותקו אלפים למקלטי הרדיו כדי לעקוב בהתמדה אחר התסכית מבית היוצר של משה בן-אפרים, ששודר שלוש פעמים בשבוע בגלי צה"ל. התסכית היה נפתח בשובו מהעבודה - לא ברור איזו - של נח שמחון, בכיכובו של שמואל רודנסקי הוותיק, שבקולו הרועם היה שואל את רעייתו, צפירה (בגילומה של ניורה שיין, אשתו גם בחיים) אותן שאלות: "אין אוכל?", "בא דואר?" ו"נאוה בבית?" דרויאנוב החליפה כעבור שנה את דפנה דן (שגם היא כבר לא איתנו) בתפקיד נאוה, בתם. עודד קוטלר, שריד יחיד לכוכבי הסדרה, שיחק את גבי, אחיה הבכור.
אמה של בורשטיין קבלה בראיון שערכתי עמה ב-71' על שנשאלה מבוקר עד ליל אם היא בבית, אבל לא הסתירה את הנאתה מתהילת הרגע. בנעוריה היא החלה את הקריירה ב"קלעים", תיאטרון הנוער שהקים קוטלר, שירתה עמו בלהקת פיקוד המרכז (גם עם אילי גורליצקי, שייקה לוי ועמוס אטינגר), למדה תיאטרון בביה"ס למד"א בלונדון ובשובה התבלטה בהצגות "ילדי הצל", "איזון עדין", "הינשוף והחתלתולה" ועוד.
הקפדת יתר על העיקרון שלא מערבבים עבודה עם חברות עלתה לה ביוקר. היא ובעלה יגאל גרו בכעין קומונה דלת מול דלת עם חברם הטוב ביותר - חנוך לוין. לוין הקפיד על הסיכום ביניהם שלא לשתף אותה בשום הצגה שלו. דרויאנוב הפסידה. בשנותיה האחרונות ניהלה את העמותה יצירת כפיה "ילדי השלום", לדיאלוג בין נוער יהודי לנוער ערבי. ב-98' היא נפטרה ממחלה בעודה בת 59.
"בילדותי ביליתי הרבה יותר מאחורי הקלעים של התיאטרון של אמא מאשר באתרי ההסרטה של הסרטים של אבא", מעידה בורשטיין. "אמא קירבה אותי לעבודה שלה, אך מנעה ממני לצפות בסרט 'הבו בנות לאילת' (קומדיית טעויות בבימוי נתן אקסלרוד, חלוץ "יומני כרמל" וליאו פילר - י. ב-א). כשהסרט הוקרן בסינמטק לפני שש שנים, הבנתי שחלה התיישנות על האיסור של אמא והלכתי לצפות בו. אני מניחה שהיא לא הייתה גאה בתפקיד שלה בסרט".
"אמא חלקה בהבימה חדר-איפור עם ליא קניג, שאני מעריצה מטורפת שלה ושל מרים זוהר", היא נזכרת. "כילדה, עזרתי לאמא ללמוד טקסטים של תפקידים ואחר כך הייתי באה לחזרות ולהצגות, לראות איך זה קורה באמת".
מתישהו היא הרפתה מהמרוץ.
"זה היה מתוך רצון להתמסר יותר לגידול שלי ושל אחי, אלכסנדר (אלי), כיום עורך דין, הצעיר ממני בשלוש שנים. לפני כן תוך כדי ביקור בדנמרק, ארצו של האנס כריסטיאן אנדרסן, היא נדלקה על הרעיון של תיאטרון-ילדים וחזרה הנה באמצע שנות ה-80 עם היוזמה להציג בהבימה את הצגת 'המלך מתיא הראשון' מאת יאנוש קורצ'אק, בכיכובו המדהים של שייקה אופיר, שהיה אז בשלהי חייו. לא אשכח אותו אומר לי - 'יש לך חוצפה תיאטרלית', כששמע אותי שרה מאחורי הקלעים".
לאחר שירותה הצבאי כספרנית והופעות של הפעלת קהל עם המשורר אורי אסף, מחבר "פרח הלילך", למדה ברימון ועם תעודה של בוגרת מוסד זה המשיכה ללימודים לתעודת הוראה במכללת לוינסקי, מבלי להסתער חזיתית על קריירה של זמרת. "זה היה תמיד בילת-אין בתוכי מבלי שארגיש חובה להוציא את זה החוצה", מספרת בורשטיין. "מבחינתי, זה אותו דבר להופיע בקיסריה ובמקום קטנטן כמו 'צוזאמן'".
אני מבין את הרצון להיות אינדי, אבל מה לגבי כמיהה להופיע בפני יותר קהל?
"יש כמיהה להופיע בפני יותר קהל, אבל יש גם ראציו לגבי התנאים הקשים של השוק, שבו צריך הרבה יותר ממזל כדי לפרוץ, כשדברים שראיתי בתחום הבידור לא גרמו לי חשק רב להשתלב בתעשייה הזאת".
בורשטיין היא כיום מורה למוזיקה בבית ספר מכיל, כהגדרתה, "המאדיר את השונה, מתוך אמונה בשוויון, במגוון, בעצמאות ובשייכות, תוך שילוב ילדים בעלי צרכים מיוחדים עם שאינם כאלה". "אני מלמדת שם מתוך תחושה של שליחות, כשלמעשה אני מתפרנסת מהוראת פיתוח קול בעיקר במגמות תיאטרון", היא מעידה על עצמה.
כן, שליחות. אכן, בורשטיין היא מאלה שאינם רואים בה קלישאה ועל כך תבורך.