אומץ. תעוזה. ניפוץ מסגרת. יציאה מהקופסה. חשיבה יצירתית ובלתי צפויה. ניסיונות חדשים. כל אלה תכונות שאני מאד מעריך בבני אדם בכלל ובמוזיקאים ואמנים בפרט, כי מהתכונות הללו נוצר החומר ממנו קורץ התו המוזיקלי ההולך ומשתנה עם הזמנים, האופנות והמקצבים.
עם זאת, גם לאומץ, תעוזה ולחופש יצירתי צריך להיות קצת טאקט, צריכים להיות גבולות (בהתאם לצו האקטואלי) וצריך להיות מוסר, דברים שחסרים לי בשיר "אמבולנס", הדואט המשותף של נועה קירל והבויפרנד שלה יהונתן מרגי.
כחובב פופ נלהב לא יכולתי שלא לשמוח על שהפאוור קאפל התוסס והצעיר של הפופ הישראלי חובר סוף סוף יחד לשיר שעוד מבלי לשמוע אותו או לדעת על מה מדבר צפוי להפוך ללהיט, כי בכל זאת, מדובר בשתי מכונות להיטים משומנות היטב שהוכיחו עצמן בשנים האחרונות.
ואז לחצתי על PLAY ושמעתי את השיר, כשעוד לפני שהאקורד הראשון התנגן כבר חשבתי שאני הולך לשמוע את אחד משירי הפופ הטובים ביותר שיצאו, הרי למה שקירל ומרגי יאכזבו אותי? הם יודעים לקרוא היטב את המפה ויודעים בדיוק מה הם רוצים, זה חלק מהצ'ארם והכישרון שלהם.
אני לא אדם מיושן כשזה נוגע לפופ ואהבתי את הניסיון לצאת מהנוסחתיות וליצור מעין דיאלוג פופ דרמטי בן 2:37 דקות עם מבנים מוזיקליים מסקרנים (אך ללא פזמון קליט, לטעמי) וביצוע ווקאלי מצוין של השניים שיודעים איך להביא לידי ביטוי את כשרונם.
למרות זאת, די הלכתי לאיבוד מבחינה מלודית כי השיר נשמע לי מעין קקופוניה של אפיזודות מוזיקליות שדי מפספסות את המאזין ולא מאפשרות למאזין להספיק ליהנות מהצלילים, פוגמות בסקרנות לשמוע את השיר פעם נוספת ולא מולכות על ידי המקצב אלא מוליכות אותו.
מה שיותר חרה לי באופן אישי היה הטקסט: זה ברור וידוע שבפופ הטקסטים לרוב נוטים לכיוון הזול והסלנגי ששגור בפי הצעירים, אבל בתקופה שבה המדינה כולה נסערת ממקרה האונס המזעזע של הנערה באילת, טקסט כמו: "מחר אנחנו לא נזכור את מה שקרה, כי מה שאת עושה לי זה איום ונורא, גרמתי כבר לכמה לאבד הכרה, תביא לי ת'טלפון, תזמינו לי אמבולנס, הם חושבים שהתרופה זה שנתנהג יפה, לא רוצה, לא רוצה".
ברור לי שהטקסט לא נכתב ממטרה זדונית אלא משקף את הלך הרוח העכשווי ששורר בחברה הישראלית ובקרב קהל היעד של השניים שנמצא בגיל הטיפש עשרה (וזו הבעיה אגב, השניים צריכים להוות השפעה חיובית ולא השפעה שלילית כפי שמועברת בטקסט כזה) אבל טקסט כזה שנשמע לי כמו עדות של הטרדה מינית או הזמנה ללילה של שיכרון חושים, אובדן חושים ואסוציאציות נוספות שבטוחני שאינן בראשי בלבד – זה מביך, מביש ואפילו לא ראוי, בייחוד כשעניין האונס נמצא בכותרות והנושא רגיש (ראו לדוגמא את הביקורת שהזמרת נרקיס העבירה כלפי שירם של סטטיק ובן אל עם אנה זק – "קוביות").
אז אוקיי, השיר יגרוף מיליון צפיות ואולי יושמע בכמה תחנות רדיו שלא ישימו דגש על המשמעות של הטקסט (על העברית הקלוקלת שיש בו, כמו המילה "תזמינו" בעוד שבעברית תקנית זה אמור להיות "הזמינו" עוד אפשר להבליג) ויישכח כי אין בו את החומרים המוזיקליים שיכולים לדעתי להפוך אותו ללהיט ארוך טווח, אבל בעיקר השיר (כמו שירים נוספים בוייב דומה) יחלחל בנוער שיבין שזה בסדר לאבד הכרה, שזה בסדר להשתכר עד אובדן זיכרון ושזה בסדר לא להתנהג יפה ואז נתפלא שוב ממקרה מזעזע שבו נוער מפר את החוק במו ידיו.
סלחו לי על הבוטות אבל זה לא פופ, זה פלופ. וזו לא אשמתם של נועה קירל או מרגי ולא של היוצרים כי הם מצדם מחפשים ליצור להיט ולא משנה ההשלכות שכרוכות בכך (צריכים להתפרנס, לא?), אלא שלנו, כחברה, על הלגיטימציה שאנחנו נותנים כנסחפים אחר העדר לשירים מהסוג הזה.