"צו השעה" הוא פרויקט מוזיקלי חדש, של 50 גרסאות כיסוי לשירים ישראליים מוכרים, שהשבוע יצא חלקו הראשון ובו 24 שירים. הפרויקט הופק בידי "קרן נכט" בעקבות משבר הקורונה, כדי לספק פרנסה ויצירה למוזיקאים ישראלים שמצאו את עצמם נטולי עבודה, ורק על כך הוא ראוי לשבחים. בחברת נענע דיסק, שמוציאה את הפרויקט, מדברים על 700 מוזיקאים שהיו מעורבים בו. בקיצור, כדי לסדר לכם פלייליסט יאה לחג ולסגר צללתי לתוך השירים החדשים ודליתי את חמשת הגדולים. אגב, משימה לא פשוטה, כי יש פה לא מעט ביצועים יפים ומרגשים. באופן כללי, אם צריך לחפש הגדרה כוללת לאופי השירים האלה, הייתי אומר שצו השעה הוא צניעות ופשטות. פחות עיבודים בומבסטיים והגנבות, יותר התכנסות אמיתית של אדם בתוך עצמו. ועכשיו, די לחפירות. קבלו את החמישייה הפותחת.
בראשית - דיקלה וזהבה בן (במקור: גבי שושן, 1973)
מהשנייה הראשונה של ההאזנה, ברגע שבו דיקלה התחילה לשיר, בקול השבור־מחוספס־מחשמל שלה את הקלאסיקה הזו של גבי שושן, העיניים שלי התחילו לדלוף. בנקודה שבה זהבה בן הצטרפה, עם הקול שכולו רגש, הטפטוף כבר הפך למבול. אמא'לה, מה זה הדבר הזה? מי הגאון שהחליט לחבר את שתי הבאר־שבעיות האלה, שמשלימות זו את זו באופן שאי אפשר להסביר, רק להקשיב לו - וכמה שיותר. גיא דאן עיבד והפיק מוזיקלית יפה, ונתן לשיר את הטוויסט המזרחי המתבקש, עם העוד והסאז והאורגן המסלסל. אבל יותר מהכל, יש התאמה כמעט מושלמת בין הטקסט של אהוד מנור והלחן של צביקה נוי, ובין צמד זמרות־העל האלה. אלוהים היה רחום עם שחר, ולמשמרת נתן לנו את המוזיקה. בדיוק מוזיקה כזו.
ואלס להגנת הצומח - ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין (במקור: להקת הנח"ל, 1967)
עוד רצועה שהביאה אותי לידי דמעות. אולי גם זה צו השעה, רגשנות, אבל יש לי פרשנות אחרת. מעבר ליופיו של הביצוע, שעוד נגיע אליו, מדובר כאן בטיימינג לא פחות ממושלם. השיר החלוצי, האמיץ והשנון כל כך של נעמי שמר על ניצול מיני של נשים, נופל אל תוך מציאות שלא צריך אפילו להסביר.
כשפייגלין ודורון טלמון שרות יחד את השורה: "הסתכלו מה שקורה לי בדרך, כל אחד עובר, חוטף, קוטף, קולע לו זר", זה נשמע כמו תמצות מצמרר במיוחד של אירועי השעה. או של פוסט של ילדה בת 16, שנקלעה לכאורה אל תוך מלתעותיהם של צ'יקי וחבריו לרפש. למרבה הפלצות, השיר נכתב באמצע שנות ה־60. ועכשיו לביצוע עצמו. שתי זמרות נהדרות ונוגעות ללב, שפשוט בא לך לחבק, על רקע עיבוד והפקה מוזיקלית נהדרים של עמרי אמדו, מתי גלעד ודורון טלמון, שמייצרים פה גרוב מגניב לגמרי, עם קלידים הורסים אה־לה דורז, שמערסלים אותך עד סוף השיר. ביצוע אדיר.
הללויה - חיים לוק, אנסמבל הפיוט של מכון בן צבי (במקור: אליהו דגמי, 2015)
השיר הזה הוא סוג של חריג בפרויקט, כי המקור שלו לא נתפס כקלאסיקה ולא מוכר למרבית המאזינים. ועדיין, זאת הברקה פשוט אדירה. ההקשר הדתי של השיר (זה שילוב של טקסט מתוך תהילים, עם קטע של רבי שלמה אבן גבירול, שכולו שיר הלל לאל) עשוי להרתיע מאזינים רבים, אבל אם הייתי מוכר לכם את היצירה הזאת כתגלית אקזוטית של פיטר גבריאל במסגרת לייבל מוזיקת העולם שלו, הייתם מאמצים אותה בשמחה.
וזו אכן רצועה שיכולה להשתלב בקלות ובכבוד בכל לייבל עולמי מוביל. בעיקר בזכות שניים - הפייטן חיים לוק, שקולו באמת יכול לפתוח שערי שמיים, והמפיק המוזיקלי של השיר, אחד יוסי פיין. פיין לקח את היצירה הזו, שהייתה עשויה להישמע כמו עוד מזמור אמוני, ונתן לה את הטאץ' המופלא הזה שלו - את נשיקת הגרוב. ופתאום, הלחן הכורדי העממי הזה הפך לפצצה מגניבה של קצב ונשמה. הרגע הזה באמצע השיר, שבו הכל משתתק ולפתע הבאס של יוסי מתחיל לעשות קסמים ומסדר אינטרו מלכותי לשורות המופלאות של אבן גבירול, הוא לא פחות ממופתי. שאספר ששוב דמעתי? איבכי עליי בכי.
מה אתה בכלל יודע על אהבה - אביב גפן (במקור: גידי גוב, 1989)
הדעה הרווחת לגבי אביב גפן גורסת: יוצר נהדר, זמר חרא. היי, אפילו גפן מגדיר את עצמו כצפרדע. אבל האמת היא כמובן מורכבת בהרבה. גפן לא שר יפה, במובן המקובל, אבל משהו באופן הביצוע ה"ארצי" שלו הופך את התוצאה להרבה יותר אמינה ובלתי אמצעית. כשמוסיפים לכך את תועפות הרגש שהוא נוהג להמטיר, לא פלא שהוא נוגע בכל כך הרבה מאזינים. העניין הוא שזה עובד בדרך כלל רק בשירים שלו. משהו בחיבור הייחודי בין הטקסט והשירה.
ומכאן ההפתעה הגדולה שמייצר הביצוע המחודש הזה. כי נדמה שאביב גפן עצמו כתב שורות כמו "גע בידיך באיש, למה אינך מרגיש? מה שנשבר לא יתאחה, לא יתקרב. מה שזועק, מה שבוכה, מה שכואב. מה יהיה?", ולא אהוד מנור לפני 30 שנה. גם הלחן המופלא של אילן וירצברג יושב על גפן באופן הכי טבעי שאפשר לדמיין. בקיצור - הברקת ליהוק אמיתית. ואגב, זה כל מה שצריך. העיבוד פה סטנדרטי למדי, אפילו צפוי, עם סולו הגיטרה שמגיע בדיוק באמצע וגו'. אבל זה ממש לא משנה. כל עוד גפן נשמע כאילו הוא שר מדם לבו, התוצאה חודרת מיד ללב. וזה מרגש, כי אין פה שום פטנטים. רק הערך הישן הזה, נו... זה עומד לי על קצה הלשון. פעם נהגתי להשתמש בו בנדיבות. אה, כן. כנות.
מסך עשן - אתי אנקרי ומעיין ליניק (במקור: אריאל זילבר, 1998)
גם כאן, הליהוק הוא כבר חצי מהסיפור. כשאתי אנקרי ובתה שרות טקסט עם שורות כמו: "וכוכבים נוצצים במבטך, וגורלי כבר נקשר בגורלך", הן הופכות את המילים המופלאות של אריאל זילבר לסיפור אישי לגמרי, משלהן. אבל זה רק המצע ליופיו של הביצוע. מעבר לעובדה הפיקנטית שמדובר בדואט בין אמא ובת, צירוף הקולות של שתיהן מהפנט. אני מודה שכל דבר שאנקרי עושה מרגש אותי, עכשיו מתברר שמדובר גם בילדים שהביאה לעולם. מעיין שרה נהדר, וגם מפליאה בנגינה בצ'לו ובמקלדות. הדואט בין שתיהן יוצר תחושה מבלבלת משהו. שרק מגבירה את הדרמה. הקול של אנקרי נשמע מבוגר יותר, כיאה, אבל דווקא זה של ליניק מצלצל יותר בוגר. שקול. מאופק. ערכים "מבוגרים". והיפוך התפקידים המשפחתי הזה מרתק. פטריק סבג עיבד והפיק מוזיקלית פשוט נהדר, במקצב עדין של רגאיי מחומש בקלידים בשרניים ונוטפי גרוב. תענוג אמיתי.
וכן זכו לשבחים:
צל"ש המדור ניתן גם לביצועים של דני סנדרסון, שהפך את "חידה את לי" של בעז שרעבי (1978) לשיר סנדרסוני קלאסי, כולל הסלסולים; לדג נחש, שטענו את "עובדים עלינו עבודה עברית" האקטואלי תמיד של הגששים (1977) בפאנקי עכשווי, שמפנק את האוזניים והרגליים; ולאלון עדר וקרן פלס, שמבצעים את "בך לא נוגע" של יהודית רביץ (2000) באופן פשוט, נטול מניירות ומאוד מאוד נוגע.