אם נמאס לכם מהוויות הקורונה המתסכלות ומכל מה שסביבן, תוכלו למצוא מפלט מהן ב"ארץ ים", אלבומה הקסום של הזמרת דניאלה תורג'מן, שבשירתה המעודנת נושאת אותנו הרחק הרחק מכאן. "אני כותבת שירים בשביל למצוא שקט בתוכי", היא מצהירה ואגב כך היא מצליחה להעביר את השקט למאזינים לשירתה. "השירים הם הדרך שלי למצוא את השפיות שלי ואם הם מרפאים אותי, אני מקווה שזה מרפא גם אחרים".

לדבריה, מקור השקט האופף אותה בין סערות החיים בנוף הפסטורלי של כפר האמנים עין-הוד שבו גדלה. אמה הציירת והפסלת היא ילידת ארגנטינה ושורשיו של אביה במרוקו. "למעשה, אני הבת המשותפת היחידה שלהם", היא מעירה. "יש לי שלוש אחיות מאבא ושני אחים מאמא. אנחנו משפחה מורכבת". 

"הלכתי בעקבות אמי אל האמנות, אבל בדרך אחרת, כלומר במוזיקה, לא באמנות פלסטית", היא מספרת. "תחילה רציתי כינור וכשלא הסתדר לי עם הכלי הזה, עברתי לנגן בגיטרה ולשיר שירים שכתבתי מגיל מאוד צעיר. הופעות לא באו לי בטבעיות. כביישנית, שרתי עם הגב לקהל".

בלימודיה בתיכון האזורי במעגן-מיכאל, היא למדה במגמה מעורבת של תיאטרון ומוזיקה, לדבריה בכיוון של שירה אופראית, שלא הוליכה אותה לשום מקום והיא התחילה בנדודיה, שכנראה טבועים במהות שלה. כבר בגיל 17 היא יצאה בגפה למעין מסע-שורשים בסאן-פרנציסקו, "מקום עם צבעוניות מטורפת", שם נולדה. כשחזרה, למדה במכללת הד לתואר בשירה פרסית ש"אליה התחברתי והיא פתחה לי את הראש".

עם זאת, תורג'מן לא התמידה בה וכמו בחיים, נדדה גם במוזיקה, כולל פעילות בהרכבים "טייני פינגרז" ו"ארמון" - והוציאה לפני חמש שנים אלבום-ביכורים אקוסטי באנגלית, דווקא, שאותו היא הקליטה ביום אחד. "כשנהיה לי צפוף במוזיקה, לקחתי פסק זמן ממנה והרחקתי עד נאות-סמדר בערבה כדי להתאוורר", היא מעידה. "עבדתי שם בתמרים ובעוד ענפים - ובעיקר בחנתי מה קורה לי כשאני לא עושה מוזיקה. משם עברתי לעזוז, בנגב, על גבול סיני, כשהיה זה המדבר שהחזיר אותי למוזיקה ולאלבום שיוצא כעת".

מה זה "ארץ ים"?
"שם האלבום, "ארץ ים", כשם אחד השירים שבו, לקוח מטרילוגיית ספרי המדע הבדיוני "הקוסם מארץ ים", מאת הסופרת האמריקאית אורסולה לה גווין, על מסע רוחני של קוסם צעיר בארץ מסתורית. קראתי אותו בזמן יצירת האלבום וכנראה הושפעתי כשהספר כאילו נכנס לתוך השירים שלי".

 תורג'מן הפקידה את ההפקה המוזיקלית של האלבום, שיצא בלייבל של "אווזה", בידי יונתן דסקל ונמרוד בר, שגם מנגנים בו בכלים שונים. "הם מוכשרים בטירוף ואפשרו לי לצאת החוצה מהמקום המופנם שהייתי בו", היא מצל"שת אותם. "האלבום נוצר חצי-חצי בתל-אביב, שבה אני גרה כעת ובעין-הוד, לשם אני חוזרת תמיד, כשזה לא רחוק מבית-אורן, משם יונתן דסקל".

כשאת מזכירה את בית-אורן ואת עין-הוד, זה לוקח אותי עשור לאחור, אל אסון השרפה הגדולה על הכרמל.
"חייתי אז בעין-הוד ובמזל היינו בין אלה שלא נפגעו מהשרפה. באותו זמן גרתי עם חברה בבית גדול ביישוב כדי לשמור אותו לאחי, שעמד לשוב מארצות הברית ואז הגיעו אלינו כאלה שלא היה להם היכן להיות  לאחר שביתם נפגע. היה שם שילוב מוזר של בכי, צחוק ומוזיקה. בשבילי כל העניין לא היה חדש. אפשר לומר עלי שאני למודת שרפות. כילדה, חוויתי ב-98' שרפה עוד יותר גדולה שהשתוללה אצלנו. היה מדהים לראות שהטבע יותר חזק מהכל כשהשתקם בענק. מהשחור על הכרמל פרחו צבעונים היכן שמעולם לא פרחו קודם לכן".

איך עוברת עלייך תקופת הקורונה?
"זו תקופה מעניינת. מצד אחד זה מפחיד ומטלטל כשאין לך מושג מה יהיה מחר. מצד שני נהיה המון זמן פנוי, שניצלתי אותו גם לכתיבת שירה שנכנסתי אליה חזק".

היית במחאה?
"אכן, הפגנתי בבלפור, אפילו כמה פעמים".

אם לעמת את ההמולה שם עם שירתך הרוגעת, מדובר בשני עולמות, הלא כן?
"המסע הפנימי שלי עם השירים שאני שרה הם חלק מהמארג הכללי שקורה פה. הכל מחובר והולך ביחד. זה המיוחד בתקופה הנוכחית, כשהאישי נהיה קולקטיבי והקולקטיבי - אישי".