בתחילת שנות ה־80 הייתי תלמיד תיכון בפריז, בגלל שליחותו של אבי. היה לי חבר בכיתה, מוטי, שלפעמים אני ועוד כמה חבר’ה היינו קופצים אליו בשעת לילה מאוחרת. היינו צוחקים, מרכלים קצת על בנות, ורגע לפני כיבוי האורות, מישהו מאיתנו היה לוחץ “פליי” בטייפ ולמשך 35 דקות, בחשיכה, הפכנו לאדי ואן היילן.
אתמול בערב הודיע וולפגנג, בנו של גיטריסט העל, שאדי ואן היילן נפטר בגיל 65 ממחלת הסרטן. כל מי שקצת עוקב אחרי עולם הרוק ידע שהיום הולך ומתקרב. היו דיווחים שהמוזיקאי המחונן חולה, נמצא במצב קשה. מהידיעות שהודלפו הבנו שאין תקווה, ועדיין, כשהחדשה הופצה, אי אפשר היה להנמיך את צלילי הגיטרה, שניסרו בווליום גבוה את חלל הגולגולת.
בעולם הגיטריסטים של הרוק, ג’ימי הנדריקס נחשב לאב המייסד, הגדול מכולם. ג’ימי פייג’ מלד זפלין וריצ’י בלקמור מדיפ פרפל נרשמו בספרים כממשיכי הדרך, אבל ואן היילן היה אחר. הצליל שלו היה שונה, ממגנט. כמו התלמיד ההוא בכיתה שכבר מהגן אמרו עליו: “זה גאון אמיתי”.
אותן 35 דקות ו־34 שניות, שעליהן סיפרתי בהתחלה, שייכות לאלבום הבכורה של להקת ואן היילן, שיצא ב־1978. שמענו עד אז גיטריסטים גדולים, אבל באותו אלבום היה מדובר בהתגלות אלוהית (להירגע, בעולם הרוק אני מתכוון). הייתה בו יכולת נגינה וירטואוזית ששייכת לחייזר ולא לבן אנוש. אין מישהו שאהב מוזיקה באותם ימים ולא פער פה בתדהמה מול “אירפשן”, קטע אינסטרומנטלי של פחות משתי דקות, שעד היום נחשב לאחד מסולואי הגיטרה הגדולים בכל הזמנים.
ואן היילן היה הדבר האמיתי. מומלץ לכם לפתוח קצת ביוטיוב, לעבור על קטעים ישנים. עשר דקות, רבע שעה. הוא, לבד עם גיטרה, ואין שנייה אחת של שעמום. בזמנו היינו יושבים בבית, משננים את החומר. בלי לדעת לנגן, הכרתי בעל־פה את כל הסולואים. להקת ואן היילן אומנם הוציאה להיטים גדולים, שהצליחו גם בישראל, כמו “ג’אמפ” ו”פנמה”, ואם תרצו להיזכר לכו ל”בי איט” של מייקל ג’קסון, שם עבודת הגיטרה שייכת למאסטרו, אבל בגדול הלהקה לא תפסה אצלנו כמו שהצליחה בארצות הברית, שם הפכה לאייקון.
יצא לי לראות במהלך השנים את רוב הגיטריסטים הגדולים על הבמה: ריצ’י בלקמור, אנגוס יאנג מ־ACDC, קירק האמט ממטאליקה, בריאן מיי מקווין, קרלוס סנטנה. את ואן היילן משום מה לא יצא לי לפגוש. ביולי 2004 נקלעתי לסיינט פול שבמינסוטה, ארצות הברית. נקלעתי, אין הגדרה טובה מזו. עיר בת 285 אלף תושבים שמתנהגת כמו מושב בעמק חפר. אם לא שמים לב, נרדמים שם בעמידה. הנחתי את המזוודה במלון, ירדתי לשוטט קצת ברחוב, ואז העין נתקלה במודעה עם השם המפורש: “ואן היילן בהופעה”. מיהרתי לחפש את תאריך האירוע, והתברר לתדהמתי שממש למחרת האיש והאגדה יחלוק איתי את אותו מרחב אווירי. ביטלתי את כל התוכניות וקניתי כרטיס לקרבת הבמה. ערב לפני כבר הסתובבתי ליד אולם הספורט הענק. גבר בן 38, שפנטז שאולי הלהקה תבצע בדיקת סאונד, ואולי, משום מה, אדי יצא לשאוף אוויר בהפסקה, ייתקל בי בהפתעה וישאל: “איפה היית? שנים שאני מחפש אותך”.
אדי לא היה שם. ראיתי אותו רק למחרת בהופעה, וזו הייתה אחת האכזבות הגדולות בחיי. אני הכרתי את כל הסולואים, אבל מסתבר שהוא שכח. לא הייתה שם הגאונות שעליה גדלתי, האנרגיה המטורפת, הדיוק של אותו גיטריסט אדיר שהלכנו אחריו באש ובמים. האמת שזה גם לא היה דיוויד לי רות’, הסולן המיתולוגי, אלא סמי האגר, הבינוני. זו לא הייתה ואן היילן שעליה חלמתי מאז ימי התיכון.
התברר שאדי ואן היילן סחב את המחלה הארורה משנת 2000. סרטן בגרון היה האבחנה הטרגית. הוא עבר טיפולים, ובמקביל הופיע והקליט. סולן הלהקה המקורי, דיוויד לי רות’, אומנם חזר להרכב, אבל הקסם של שנות ה־70 לא שב איתו. ואן היילן לא החזירה לעצמה את המעמד האדיר שהיה לה.
מסע ארוך ונפלא
לפני שנה ג’ימי קימל ראיין לתוכניתו את בילי אייליש, אחת הזמרות המצליחות בעולם. קימל עשה לאייליש, בת ה־18, חידון קצר בנוסטלגיה. הוא שאל אם היא יודעת מי זו מדונה, אייליש אמרה שכן. הוא שאל מי זה ואן היילן, אייליש עיקמה פרצוף וסיננה: “מי?”. קימל אמר בתגובה שבא לו לבכות. חודש לפני כן וולפגנג, בנו של הגיטריסט, סיפר שהלך עם אביו להופעה של “טול”, מלהקות המטאל הגדולות של ימינו, וצופה תמים ביקש מאדי שיצלם אותו על רקע הבמה. לאותו צופה לא היה שמץ של מושג מי הוא הצלם, ומה הייתה תרומתו לעולם המוזיקה.
רק עם פטירתו של ואן היילן, שלשום, החלו לזרום התגובות, ולא רק ממעריצים מזדקנים, אלא מכוכבי רוק שעבורם האיש היה גאון ומורה דרך. מטאליקה פרסמה בעמוד הרשמי: “אנחנו רואים בו סמל והשראה”. אנגוס יאנג מ־ACDC אמר: “הוא היה פלא וניגן כמו קוסם”, ואילו דיוויד לי רות’ סיכם: “איזה מסע ארוך ונפלא זה היה”.
שלשום בערב, עוד לפני ששמעתי על מות הגיטריסט, יצאתי לריצה ארוכה על הטיילת בתל אביב. יש לי בפלייליסט של ספוטיפיי 20 שעות של מוזיקה, ובדרך כלל אני נותן לתוכנה לבחור שירים כרצונה. אי שם, במהלך הריצה, נוגן 'RUNNIN WITH THE DEVIL מאותו אלבום ראשון של ואן היילן. אז ריצה בהחלט הייתה, אבל גם השטן, לצערנו, ביצע את עבודתו ממש באותה שעה.