פברואר האחרון, רגע לפני שהקורונה השתלטה על חיינו, חגג היוצר והזמר איתן מסורי את יום הולדתו ה־70 על הבמה, שהיא עבורו מעיין הנעורים. "כשאני על הבמה, אני קופץ ומשתולל ומרגיש צעיר", הוא אומר. "לגיל אין משמעות עבורי, למרות שאני לא באמת מעכל שאני בן 70. נראה כאילו רק אתמול חגגתי יום הולדת 30".
אך אז הקורונה באה וגזלה ממנו את מה שעושה לו טוב. אבל מסורי הוא אופטימיסט מטבעו. לא תשמעו אותו אף פעם מצייץ על מצבם הקשה של אומנים ותיקים ולא תרגישו בקולו מרמור בשל הפרגון המועט בכלי התקשורת לשיריו החדשים. וכך, גם הפעם הוא מצליח להיות חיובי.
"ההופעות שלי מלאות אנרגיה וכוללות לא מעט סטנד־אפ ושיתוף הקהל", הוא מספר. "כחלק מהשואו אני יורד מהבמה, מסתובב בקהל, תופס מישהו, משוחח איתו ושר איתו. בזמן הקורונה מצאתי את עצמי מופיע בפני קהל שכולו עם מסיכות, כך שהדיאלוג הזה חסר לי. וגם משהו בשמחה בהופעות חסר, כי אנשים לא יכולים לרקוד, לפזז ולהשתולל. זה לא מצב אידיאלי, אבל זה המצב כרגע וצריך להפיק ממנו את המיטב".
איך אתה מעביר את התקופה?
"מנגן על הפסנתר, רוקם תוכניות חדשות ויוצר שירים חדשים. יש לי הרבה חומרים בקנה, וכשהמצב יסתדר, אני מתכנן להוציא אותם".
איך אתה שורד מבחינה כלכלית? עולם התרבות חטף מכה אנושה, בעיקר האומנים הוותיקים.
"המצב בכללי לא קל, אבל אצלי תודה לאל הכל בסדר. אני לא עשיר או יכול לבזבז בלי הכרה, אבל אני מסתדר. לא הגעתי ולא אגיע למצב של קיבוץ נדבות. תמיד דאגתי לעצמי בשביל לשרוד. גם השלמות הכנסה שהמדינה מספקת עוזרות לי, כי כאומן שרוב ההכנסה שלו מהופעות, נפגעתי כמו כולם".
300 שירים ועוד
בשנות ה־70 וה־80 נחשב מסורי למכונת להיטים משומנת. השירים שלו - "אלוהים נתן לך במתנה", "שלום לך, ליידי שלי", "בחפלה", "חפיף", "המון דברים", "גברת, תפתחי זה אני", "אני אוהב את החיים האלה", "כל ההתחלות קשות" ועוד - חרכו את הרדיו והטלוויזיה וסימנו אותו כאחת ההבטחות הבולטות בפופ המקומי.
"כשהייתי בן 31, כבר היו מאחוריי המון להיטים. בדיעבד אני מבין כמה הספקתי בתקופה המטורפת הזו", מספר מסורי. "עדיין על הבמה יש לי את ההתלהבות וההתרגשות, אבל לפעמים אני לא קולט שהשנים חולפות כל כך מהר".
כשאתה מביט לאחור, יש לך תחושת פספוס?
"אני לא מקבל את ההערכה הראויה. אני לא מקבל את מה שמגיע לי. אם אתה מחזיר אותי היום אחורה, הייתי עושה פחות טעויות, והייתי יכול להגיע רחוק ואפילו להיות בסדר גודל של אריק איינשטיין שאני מעריץ. הייתי יכול להגיע רחוק יותר מכל זמר ישראלי אחר. אז כן, אני מרגיש פספוס, אבל מה שמנחם אותי זה שאני במצב טוב, מופיע ומקליט כל הזמן. אז אולי לא הגעתי לפסגה הגבוהה ביותר, אבל הקלטתי 300 שירים ועדיין אני בתמונה. בזה אני גאה מאוד".
אגב הקלטות, מה עם חומרים חדשים?
"אני מקליט כל הזמן, אבל בקצב יותר אטי. כי מה הסיכויים שישמיעו שיר חדש שלי בתקופת הסגר? התקשורת כולה עסוקה בחדשות ובקורונה, ולשיר חדש אין סיכוי לקבל חשיפה. באופן כללי השירים שלי לא מתאימים לרדיו של היום. משכנעים את המאזין שהשירים העכשוויים טובים, אבל זה לא הביטלס ולא כוורת".
וזה מציק לך?
"בעבר, בגיל 20 ומשהו הייתי נפגע שלא משמיעים אותי, כיום כבר לא. אני ריאלי ויודע שיש צעירים שזוכים לבמה, וזה חלק מהטבע. פה נכנסת החשיבות של הרשתות החברתיות למוזיקאים כמוני, להישאר בתודעה".
אתה מאוד פעיל בפייסבוק.
"אני אוהב את המדיה הזו. המצאה גאונית. כאומן יש פה דרך נהדרת לפרסום ושיווק הופעות. בעבר הייתי תלוי באופן אבסולוטי בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון. כיום גם אני תלוי בהם, אבל פחות. בפייסבוק אני יכול לפרסם מה שאני רוצה, והרבה אנשים נחשפים אליי. יש לזה כוח גדול ומבורך".
ומה דעתך על האומנים העכשוויים?
"אני לא אוהב לשמוע אותם, זו הבעיה, לא מתחבר. אני מתגעגע לאריק איינשטיין, ליהורם גאון, לטום ג'ונס ולפרנק סינטרה. המוזיקה כיום יותר מסחרית מאשר בעבר. היו אז מלודיות ומנגינות כל כך יפות, מה שחסר כיום. אומן גדול נמדד בכך שאני יכול לשיר עשרה שירים שלו בלי להתאמץ. אומן שמספרים שהוא גדול ואני לא מצליח להיזכר בשני שירים שלו, הוא לא גדול מבחינתי. זה נכון גם למוזיקה בארץ וגם למוזיקה בעולם. פעם ידעתי כל שיר של זמר ישראלי ולועזי בעל פה, לא כי התאמצתי לדעת, אלא כי אלו היו להיטים אמיתיים. כיום כבר לא. אין מה לעשות, אני מכור לישן ולא מתעניין בחדש. לא כי נשארתי מאחור, אלא כי אני הולך עם האמת שלי".
תנו לי רוק'נרול
הוא נולד וגדל בתל אביב למשפחה שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתה. "לא גדלתי בבית של מוזיקאים, אבל אצלנו היה כישרון מוזיקלי גנטי במשפחה", הוא מציין. "הדודות שלי היו בחבורת האש של סולימן הגדול. וכל המשפחה נהגה לשיר. המוזיקה זרמה בעורקינו, והשירה הייתה חלק בלתי נפרד מהילדות. המשפחות של בעז שרעבי וחופני ויזהר כהן היו חברים של המשפחה שלי, והיינו נפגשים ושרים יחד".
לדבריו, כבר כשהיה בן 3 התגלה כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. "הגננת השתגעה ממני", הוא מספר, "כשהיא הייתה מנגנת על הפסנתר את 'יונתן הקטן', הייתי ניגש לפסנתר וחוזר על הטונים והאוקטבות שניגנה, בלי שלמדתי זאת קודם לכן, רק מהתבוננות עליה מנגנת".
בגיל 6 נשלח על ידי הוריו ללמוד נגינה על פסנתר. "למדתי מוזיקה קלאסית, המורה ייעדה אותי לזה", הוא מגלה. "אבל נמשכתי למוזיקת הפופ והרוק'נרול של אותה תקופה, ובבית הייתי מנגן שירים של קליף ריצ'ארד ואלביס פרסלי, בלי שהמורה תדע. יום אחד סיפרתי למורה שאני אוהב רוק'נרול ורוצה לנגן והיא כעסה עליי מאוד, כי מבחינתה זו לא נחשבה למוזיקה".
מסורי למד בתיכון עירוני א' בתל אביב ובגיל 15 עבר ללמוד בכפר הירוק. שם, לצד משחקי כדורגל וכדורסל עם חבריו, נהג לבלות שעות בחדר המוזיקה. "שם הכרתי את חבריי הטובים אודי שפילמן, שניגן על תופים והגיטריסט עמוס גלופולסקי", הוא מספר. "הקמנו להקה בשם 'הנחשים הירוקים', שרנו קאברים לביטלס והופענו בפני חברים. בהמשך הצטרפו אלינו אוהד אינגר כבסיסט, יוסי פיאמנטה כגיטריסט והמתופף ישראל שלומוביץ, שהחליף את עמוס. שינינו את השם ל'שחור ולבן' והתחלנו להופיע במועדונים מחוץ לכפר".
את האודישנים ללהקות הצבאיות שאליהם ניגשו, לא הצליחו מסורי ושפילמן לעבור. "עשינו אודישנים ללהקת הנח"ל וגם ללהקת פיקוד המרכז", הוא מגלה. "בגלל שתאריך הגיוס שלנו לא הסתדר עבור הלהקה, לא קרה עם זה כלום".
אף על פי שהם לא התקבלו ללהקה הצבאית, הלהקה מצאה את עצמה מנגנת בפני בכירי הצבא. באחת ההופעות חלה התפנית הראשונה בקריירה של מסורי. "הופענו בגן הוואי בתל אביב באיזה אירוע מכובד בפני השמנת הצבאית והפוליטית", הוא משחזר. "משה דיין אהב לשמוע אותנו וזרק מילה לעזר ויצמן, שהיה אז מפקד חיל האוויר. עזר אהב את ההופעה שבה ביצענו שירי להקות צבאיות ושירים של הביטלס. הוא שאל אותנו לגילנו. כשגילה שאנחנו עומדים להתגייס, הוא אמר לאריך טייך, שהיה המנהל והמנצח של תזמורת חיל האוויר, שהוא רוצה שכל חברי הלהקה ישרתו בתזמורת. כך התגלגלנו לתזמורת שבה ניגנו שירים של דיפ פרפל, סטיבי וונדר, אריק איינשטיין ויהורם גאון. זה היה תענוג ובית ספר לכל דבר".
עם שחרורו מהצבא התפרנס מסורי בעיקר כפסנתרן בתזמורות אירועים וכנגן ליווי של אומנים מוכרים כאילנית, ששי קשת, מוטי פליישר ואופירה גלוסקא. בשנת 1972 שחרר לרדיו את שירו הראשון - "תני לי רגע". "השקעתי בשיר 400 לירות והבאתי אותו בטיפשותי על סרטי סלילים של רבע אינץ' לתחנות הרדיו במקום על גבי תקליט. עשיתי טעות והשיר לא הושמע מספיק. בהמשך הבאתי אותו לשימי תבורי, שהקליט אותו", הוא מספר.
אלבום בלי גרוש
כשהוא מיואש מכישלון השיר, החליט מסורי להתמקד כנגן ליווי. במקביל החל להופיע לבד עם הפסנתר. "ואז, ב־1977 פנו אליי חברי תזמורת חיל אוויר שבחנתי ללהקה", הוא משזחר. "המתופף אלון הלל, הסקסופוניסט עמיקם קימלמן, הגיטריסטים יצחק בדר וארז נץ, הקלידן משה לוי היו אז חיילים משוחררים טריים. הם עשו את הצעדים הראשונים שלהם בתעשיית המוזיקה והחליטו להעניק לי מתנה: תקליט. הם נכנסו איתי לאולפן והקלטנו עשרה שירים חדשים. הם לא לקחו ממני גרוש. כך למעשה הקלטתי את האלבום הראשון - 'מלב אל לב'".
איך הוא התקבל?
"זה היה אלבום עוצמתי ועשיר מאוד מבחינה מוזיקלית. בארץ לא הצליחו לעכל אותו, הוא הקדים את זמנו. מלבד 'בוקר של תקווה' ו'תני לי הזדמנות', שהצליחו בצורה מזערית ברדיו, האלבום נכשל".
לאחר הכישלון הנוסף, החליט מסורי לטוס לסיבוב הופעות בברלין. רגע לפני הנסיעה, ואף על פי שנשבע שלא יקליט יותר שירים חדשים, הסכים לתת צ'אנס אחרון לשיר אחד. "שלפתי מהמגירה טקסט שדוד חלפון נתן לי בשנת 1975", הוא מספר. "קראו לו 'אלוהים נתן לך במתנה'. הלחנתי אותו די בקלות והקלטתי אותו בלי ציפיות. הוצאתי רק 16 עותקים מתקליט השדרים והבאתי לתחנות הרדיו. אחרי זה נסעתי לברלין".
ואז, זה קרה: "חבר התקשר למלון בברלין שבו הייתי. הוא אמר לי שהשיר מושמע לא מעט ברדיו. בקול ישראל, בגלי צה"ל וגם ברדיו קול השלום של אייבי נתן. הייתי מופתע. רק כשחזרתי לארץ הבנתי שמדובר בשיר שיפרוץ לי את הדרך. עם הזמן הוא הפך למזוהה איתי וללהיט העוצמתי ביותר שלי".
בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, השיר לא הפך ללהיט מיד. תחנות הרדיו אומנם חיבקו אותו, אבל רק אחרי שלוש שנים הוא עשה היסטריה. "לא קיבלו את השיר ל'עוד להיט'", נאנח מסורי. "אבל העובדה שהשמיעו אותו נתנה לי מוטיבציה לחזור להקליט, הפעם ללא ייאוש וללא הפסקה".
"אלוהים נתן לך במתנה" הפך במרוצת השנים לקלאסיקה, כמעין המנון, וב־2003 הייתה לו עדנה מחודשת כשהוקלט על ידי השחקנים איתי טיראן וחני פירסטנברג לעונתה השלישית של הסדרה "הבורגנים". "זה היה קטע יפה מאוד", הוא אומר על הקאבר. "השיר זכה לאורך השנים להמון קאברים, אבל בגרסה של 'הבורגנים' הם לקחו את זה לכיוון אחר ומרענן, שנתן חשיפה נוספת גם לביצוע שלי. אני זוכר רגע מרגש שבתחנה אחת הושמע הביצוע שלהם ובאותו זמן בתחנה אחרת השמיעו את השיר שלי. זה היה מאוד יפה".
הלהיט הבא של מסורי, "המון דברים", נשא את שם אלבומו השני. "הרדיו טחן את השיר", הוא מספר. "ובעקבותיו דב זעירא מחברת התקליט חיפה החליט להוציא לי אלבום".
באותה תקופה מסורי השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי ("בואי כלה", 1980), בפסטיבל הזמר החסידי ("שומר ישראל", 1983) ובקדם האירוויזיון ("אתמול", 1981), כיכב בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית "עוד להיט" וגם הגיע לקולנוע.
אהבת חיים
ב־1983 כיכב בתפקיד הראשי בסרט "נורית 2", סרט ההמשך ללהיט הקולנועי בכיכובם של ששי קשת ויונה אליאן. "הבמאי ג'ורג' עובדיה פנה לששי ויונה והציע להם לשחק בסרט ההמשך, אבל הם כבר היו בראש אחר. ששי, שהיה ועדיין חבר נפש שלי, המליץ עליי. ג'ורג' בחן אותי, התלהב ולקח אותי לתפקיד הראשי", אומר מסורי ומוסיף, "הסרט היה טוב, אבל מלחמת לבנון הראשונה פרצה והוא התפקשש ונחל כישלון בקופות".
את הקריירה הקולנועית המשיך מסורי אחר כך מאחורי הקלעים, כשיצר שירים לסרטי המתיחות של יהודה ברקן ויגאל שילון.
באותן שנים היית סטאר. איך התמודדת עם ההצלחה?
"ההצלחה המטאורית באה אליי בסערה. זיהו אותי ברחוב, מעריצות שלחו לי מכתבים. אבל לא התרגשתי יותר מדי, כי לא רציתי להתאכזב, בייחוד כשההתחלה שלי הייתה קשה".
בשנת 1980, כשקבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן העפילה לליגה הלאומית, היה מסורי הראשון שכתב והלחין לה המנון. "שלום לך, ליגה ארצית", כתב. "שחקני ומנהלי הפועל רמת גן, שהייתי קרוב אליהם, ביקשו שאכתוב שיר על הקבוצה", הוא מספר. "השיר הפך להמנון שלהם. בעקבות ההצלחה, פניתי לרענן דהר, שכתב לאותו הלחן טקסט רומנטי, שנקרא 'שלום לך, ליידי שלי', שהפך ללהיט בומבסטי".
בעצתו של דב זעירא, הקליט מסורי את השיר באנגלית עם מילים של ג'ני רבין. "GOODBYE, MY LADY ,GOODBYE" נקרא השיר שבעזרתו ניסה זעירא לכוון לשוק הבינלאומי. אבל לצערם של המעורבים, הדבר לא צלח.
באותן שנים כתב מסורי שירים למיטב האומנים: למייק בורשטיין, ששי קשת, שימי תבורי, שולה חן ואפילו לזהר ארגוב. "כתבתי עם אילן גולדהירש את השיר 'יסמין'", הוא מספר. "כשזהר והאמרגן שלו אשר ראובני חיפשו שירים, הם פנו לאילן. הוא ביקש ממני להעביר להם את 'יסמין', ובגלל שחיבבתי את זהר הסכמתי. זהר ואשר הגיעו אליי, ניגנתי להם את השיר, והם מיד לקחו אותו".
היו אומנים שפנו אליך ולא כתבת להם?
"הייתי מאוד עסוק באותה תקופה, ולכן לא יצא לי לכתוב לכולם למרות שרציתי. קיבלתי פניות מחיים משה, אביבה אבידן, ריקי גל, גלי עטרי, אילנית ועוד, אבל הייתי כל כך בלופ של עשייה, שזה לא קרה. אגב, השיר שלי 'תני לי הזדמנות' יועד במקור לאילנית, אבל שלמה צח חשב שיותר מתאים שאני אשיר אותו".
ב־2011 הלכה לעולמה אשתו ואהבת חייו, ענת, אם ילדיו דנה ועידן. מסורי מודה שהאובדן הוביל אותו לאחת התקופות הקשות בחייו. "לא קל לאבד אהבת חיים ואם לילדים, אבל אנחנו משפחה מאוחדת וחזקה, והמוזיקה תמיד הייתה לי אור", הוא אומר. "בשנים האחרונות יש לי בת זוג תומכת בשם ורדה, שממלאת את חיי באהבה ובשירים".
בימים אלה הוא מתגורר בתל אביב, ובהקשר המוזיקלי רואה נחת מבנו עידן, שהולך בעקבותיו ואף מקליט שירים. "אבל אצלו זה בעיקר בשביל הכיף", מדגיש האב הגאה.
אז אתה נשאר אופטימי?
"האופטימיות היא חלק מהמוטו שלי בחיים. אני תמיד אופטימי ומחייך, אז כמובן שאני מרגיש כך גם כיום ומחכה שתשאל אותי את אותה השאלה גם כשאחגוג 80".