כבר עשרה חודשים שלא הייתי בהופעה. לא חשבתי על הופעה בזמן שאני במשרד, לא תהיתי מה אלבש, לא הייתי טרודה בענייני חניה ולא שילמתי 40 שקל על שליש בירה. עשרה חודשים ארורים וארוכים שאלוהים, כמה בא לי שייגמרו כבר.
חודשים בודדים לתוך המגפה ומגמת הופעות האונליין החלה, ואני, שועלת הופעות ותיקה, לא הסכמתי להיכנע לטרנד. מה זאת אומרת 'הופעה מרחוק'? הרי כל הרעיון בהופעה הוא הכאן ועכשיו – האחיזה בכרטיס, הצפיפות, הסאונד הקצת-יותר-מדי-חזק, הדריכות על כף הרגל של ההוא מימיני, תחושת ההתרגשות באוויר שמתחילה עם הכניסה לאולם ונמשכת עד שהולכים לישון. מה יכול להחליף את זה?
אז זהו, שכלום. ואכן, במשך חודשים ארוכים נמנעתי מלרכוש כרטיס להופעות הללו, עד שראיתי את הפרסום של יסמין מועלם – זו ששחררה את אלבום הבכורה המצוין שלה, "אריה", שניה לפני תחילת הסגר, מופע ההשקה שלה התבטל, השירים שלה חרכו את הרדיו בחצי השנה האחרונה והשם שלה הפך להיות השם החם ביותר בארץ. בשבילה, אמרתי לעצמי, שווה לחרוג ממנהגי.
וכך היה, ערב רביעי, השעה 21:00 וכשאני חמושה בפיג'מה עבה מדי, שמיכה, מחשב מחובר לטלוויזיה ונשנוש שקניתי בסופר – חיכיתי לה שתעלה. האמת? התרגשתי כמעט כמו בדבר האמיתי. ואז זה התחיל.
היא נכנסת לחדר עמוס בנרות, מאחוריה יעל זלינגר על הקלידים ורועי לזר על הגיטרה, שגם על פרצופם ניתן לחוש את ההתרגשות, והיא מתחילה לשיר את "42". לא הכרתי אותו לפני, אבל הוא היה בחירה מצוינת לשיר פתיחה. רגוע, נעים, מעביר מסר של "תכף מתחילים, הרגישו בנוח".
משם, צללנו למסע המדלג בטבעיות בין להיטים מוכרים יותר כמו "ככה עדיף לי" ו"כמה מתוק" המעולים לבין שירים פחות מוכרים, חלקם אפילו כאלה חדשים שטרם פורסמו. בין לבין היא עונה לשאלות מהקהל, בכל זאת, למעלה מ-300 צופים רכשו כרטיס, ובהתחשב בכך שזוגות וקבוצות יכלו לשבת ולצפות יחד, אפשר בכיף להניח שמעל 1000 איש ראו את המופע של יסמין מועלם באותו הערב. ואו, כמה זמן לא חוויתי את אותה חוויה עם עוד אלף איש.
האותנטיות של מועלם ממלאת את החלל. כשהיא נכנסה לחדר, נראה שהיא עדיין לא התרגלה לרעיון, עוד לא מעכלת את הפורמט, כמעט ונמנעת מלהישיר מבט למצלמה. היא נשמעת מצוין, כמעט כמו במקור, אך עיניה עצומות רוב הזמן, כאילו שומרת על מרחק מינימלי. עם הזמן, היא משתחררת, לאט לאט. ב"נראה לי", היא כבר ממש נפתחת, רוקדת, מרגישה בבית. ב"תל אביב", אנחנו כבר בכיס שלה, וממופע סולו אינטימי, נהיה לפתע מופע להקה – הדינמיקה עם זלינגר ולזר המלווים אותה נוכחת ומפיחה בה ביטחון ואנרגיה שמצליחים לחדור דרך המסך, ואני מתחילה לחוש שוב את הקסם הזה שנקרא הופעה אחרי כל כך הרבה זמן. אח, איזה כיף.
מועלם מוזיקלית להחריד והצליחה למרות הקריירה הקצרה לפתח סגנון שכמעט ייחודי רק לה – היא נשענת על המילים כמו שרק היא יודעת, מוסיפה אלתורים שמכניסים רעננות לביצועים המקוריים ומשמרת בהתמדה את היכולת המופלאה להצליח לספר סיפור תוך כדי שיר, גם אם כבר שמענו אותו עשרות פעמים בעבר.
סוף המופע מגיע, ויסמין יודעת למה כולם מחכים. הסימפול המוכר שפותח את "מסיבה" מתחיל מתנגן ומועלם מספקת את הנאמבר האהוב, זה שהפך אותה למה שהיא היום. זה אכן היה ביצוע טוב, אך אני דווקא אזכור מהמופע הזה את "אין לי מקום", אחד מהשירים היותר יפים שלה בעיניי.
בפזמון שלו היא אומרת "אין לי מקום לקרוא לו בית", אבל עתה, כשמאות רבות של אנשים צופים בה, כשהיא סללה בעצמה את דרכה לצמרת המצעדים והפכה לאחת מהיוצרות הכי מבטיחות שנראו כאן, נראה כי את המקום שלה בלב של הקהל – היא הצליחה לכבוש. זה אולי לא בית עם ארבעה קירות, אבל אני בטוחה שהוא מנחם, חם ועוטף אפילו יותר. כמעט כמו התחושה שיסמין מועלם הצליחה ליצור אצלנו, אחרי המופע שלה. עכשיו, נותר רק לחכות לראות אותה גם על הבמה.