לא תאמינו כמה געגוע יכול לעלות משיר אחד. אמנם אומרים על המלחין מישה סגל של "ציפור שנייה", "עד סוף הקיץ"', "כמה חם" ו"יליד הארץ", מבכירי המוזיקאים שישראל ייצאה לעולם, שהוא חי את החיים הטובים באמריקה, מה שהוא לא יכחיש שזה נכון. אבל הגעגוע, הו הגעגוע, איננו מרפה גם לאחר 46 שנות גלות מרצון. "מה בדיוק זה בית והיכן נמצא הלב?", הוא תוהה בשיר פרי-עטו, מילים (!) ולחן, שהוא העלה לפייסבוק לציון יום הולדתו ה-77 וחותם בשורה תמציתית שאומרת הכל - "זמן לא מרפא וזה כואב".

"פתאום יצאו לך מילים", אני מעיר לו בשיחה אל מעבר לאוקיינוס. "נכון, פתאום", הוא מאשר. "אכן, כתיבת מילים של שירים היא אצלי דבר נדיר. אבל זה פרץ ונתתי לו לצאת החוצה. אני אוהב את השיר, כי הוא מבטא בדיוק מה שאני מרגיש בימי קורונה אלה, שבהם אני לא יכול לעלות על מטוס בלוס-אנג'לס ולקפוץ לביקור בארץ, כפי שאני רגיל".

מבחינת סגל, אין אלה דברים מהשפה ולחוץ. "רגשית, אף פעם לא התנתקתי מהארץ ובדרך כלל אני מגיע הנה פעמיים בשנה", הוא מצהיר. "זה שהדבר לא ניתן מאז שהגיעה הקורונה, לא רק שמעצים את הגעגוע, אלא גם גורם לי להתיישב ליד הפסנתר ולהקליט את השירים שלי בקולי. העליתי מהקלטות אלה לרשת וקיבלתי המון לייקים".

אחד מאותם לייקים אולי יאיץ את ביקורו כאן של סגל בתום ההגבלות. זאת, לאחר שבין משגרי הלייקים גילה את רינת עמנואל, מי שכיכבה בלהקת הנח"ל של אמצע שנות ה-80 לצד דפנה דקל ומאז היא פעילה בעיקר בזירת ההופעות, לא ההקלטות. הקשר שנוצר ביניהם בעקבות הלייק שלה הביא לשיתופה בשיר דלעיל "מה זה בית" בהקלטה בין-יבשתית ובעקבות כך נראה שהוא יפיק לה אלבום.

"רינת מוצאת חן בעיניי", סגל אומר עליה. "היא ישראלית אמיתית כזאת, שמזכירה לי בית".

לכבוד יום הולדתו ה-77 של סגל, אנחנו יוצאים עמו למסע בין תחנות חייו.

סצ'מו: מיכאל סגל, כפי שנקרא במקור, נולד בחיפה כבן יחיד להורים שוחרי אומנות. מביניהם אביו סשה היה מהנדס בניין במקצועו, שהיה צלם ספורט בעיסוקו הצדדי, שופט איגרוף בתחביבו וגם חובב ג'ז נלהב. בשהותו באיסטנבול הוא נכח שם בהופעה של לואי ארמסטרונג והם נהיו חברים.

הסקסופון: גם אם חלם מגיל שלוש לנגן בפסנתר, הכלי הראשון שמישה ניגן בו מנעוריו היה סקסופון שאיתו הופיע לפני הצבא בהרכבי ג'ז. הרומן  שלו עם הכלי היה קצר למדי. מישה הנער גויס לתזמורת חיל האוויר. "שלחו אותנו לנגן מוזיקה לריקודים לקציני החיל ולמשפחותיהם ואני, שזכיתי להיות לפני הגיוס בהופעה בארץ של ענקי הג'ז אוסקר פיטרסון ואלה פיצ'גרלד, ראיתי בכך השפלה מאין כמותה ותיעבתי את זה", הוא משחזר.

מעז יצא מתוק: "שוחררתי מהתזמורת, אבל נשארתי בחיל. כל יום בדרך הביתה התעכבתי בחדר התזמורת, שם היה פסנתר ישן ובעצם לימדתי את עצמי לנגן בו".

הכל אודות חוה: "אחרי הצבא הייתי ילד אבוד כזה שלא ידע מה לעשות עם עצמו. איזו פסנתרנית שלחה אותי  ללמוד אצל פאול בן-חיים, מגדולי המלחינים הארץ, שכבר היה ישיש ובכלל לא לימד. איכשהו שכנעתי אותו והוא החליט לקחת אותי תחת כנפיו. התנאי שלו בתור יקה היה שאגיע בזמן.

"כדי לממן את השיעורים אצלו, קיבלתי ג'וב לנגן באיזה בר באילת, משם הייתי נוסע פעמיים בשבוע באוטובוס לבן-חיים, בתל-אביב. "אולי תלחין איזה שיר לאחותי, שהולכת להיות זמרת', הציע לי אלכס, הקלרניתן שאצלו התגוררתי באילת. שם האחות: חוה אלברשטיין. 'מות הפרפר', שכתבתי לה, הוא השיר המולחן הראשון שלי. חוה סיפרה לי אז, ב-68', שהיא בקשר עם בחור מוכשר מהרדיו שכתב שירים. זה היה, כמובן, אהוד מנור".

מחכים למישה: "באותה תקופה הייתי מיודד עם נעם שריף, שהיה מהמורים שלי. 'צריך לכתוב מוזיקה להצגה', הוא אמר לי יום אחד ואני כמעט נפלתי מהכיסא. לא עזר לי שאמרתי לו שאין לי מושג בזה. אכן, 'מחכים לגודו', בהבימה, עם נסים עזיקרי ככוכב ועם יוסי יזרעאלי בבימוי, הייתה ההצגה הראשונה שכתבתי לה מוזיקה. אגב, יוסי לא האמין כשסיפרתי לו באחרונה, שמצאתי אצלי קלטת עם המוזיקה שלי להצגה".

אריק: "הלחנתי כמחצית משירי התקליט 'פוזי' של אריק' איינשטיין, כולל 'כמה חם' ועיבדתי את 'פראג', השיר ששלום חנוך כתב לו לפסטיבל  הזמר והפזמון. ולמה כמחצית? - באמצע העבודה על התקליט מצאתי את עצמי בחוץ בגלל סכסוך עם אורי זוהר, שדרש כי למען האומנות אלחין בחינם את המוזיקה לסרט 'שבלול'. כשביקשתי שיממנו לי לפחות את שכר הדירה, אורי טען שאני לא אומן אמיתי. בכך תמו יחסינו.

"ואריק?- אומן משכמו ומעלה. אהבת הזולת שהפגין נשמעת מכל השירים שלו. כששלום הפגיש אותנו, אריק שאל אם ארצה לעבוד איתו. זאת לא הייתה שאלה. הוא נתן לי להלחין את 'אברהם ושרה' של איציק מנגר. רציתי להמשיך לעבוד עם אריק, אבל הוא היה חלק מחבורת 'לול', שלא התאמתי לה, גם אם הייתי דומה להם בשיער הארוך. מבחינתם, הייתי אאוט-סיידר, כשלא הייתי מוכן להתקרב לסמים שלהם".

השלושרים: "שלום חנוך הביא אותי לעיבוד שירי התקליט היחיד שלהם ובני אמדורסקי, שהיה יותר מבוגר מאיתנו, נתן שם את הטון. היה נהדר לעבוד עם בני, שלום וחנן יובל. אני זוכר אותם כמקצועיים פאר-אקסלאנס".

סגל אקולוגי: "את 'שיר החרדל' כתבתי מילים ומנגינה ושרתי לסרטון נגד האשפה שעברה דרך הירקון לחוף הים של תל-אביב. זה היה השיר הראשון שכתבתי מילים ומנגינה".

אלי מגן: חברו של סגל, האומר עליו שלהלחין לאלי זה כמו להלחין לעצמו ו"מבחינת הסגנון אין זמר שמבין כל כך את הסגנון שלי". מגן אחראי לביצוע המרגש של "עד סוף הקיץ" מתוך "שתי דפיקות לב" (אחד מחמשת הסרטים שסגל הלחין להם את המוזיקה תוך תקופה מסחררת). מגן שר בפסטיבל הזמר והפזמון גם את "יליד הארץ", שיר נוסף של מנור את סגל. הוא שיתף פעולה עם מגן גם באלבום משירי המשורר מירון איזקסון.

"ציפור שנייה": "יום אחד הוזמנתי להשתתף בערב שירי המשוררים הראשון של גלי צה"ל. מבין הטקסטים שנשלחו אלי, תפסה אותי דווקא הפשטות של השיר הזה מאת נתן זך. נכנסתי עם גיטרה ישנה לתוך אמבטיה מלאת קצף ותוך חמש דקות יצאתי ממנה עם הלחן. לדעתי, השירים הכי טובים נכתבים ב...'ויש' כזה. אחר כך הייתי זה שהביא את סוזן ופרן לביצוע השיר. כשהאמרגן איתן גפני הציע לי אותן, היססתי אם זה נכון לשתף זמרות צעירות מקנדה עם מבטא בשיר כה ישראלי. בסוף זה השתלם.

נתן זך: "אף פעם לא נפגשתי איתו. הצטערתי לשמוע על מותו באחרונה. צר לי גם על שבגיל צעיר לא לקחתי על עצמי לפגוש אותו. במרוצת הזמן נודע לי שהוא אמר כי זה השיר הכי אהוב עליו מבין שיריו המולחנים".

אמריקה: ב-74' נסע מישה סגל לארה"ב כדי ללמוד מוזיקה בברקלי, בוסטון. "נסעתי בשיא", הוא אומר. "לאחר ההצלחה המהירה, חששתי שמנקודה מסוימת אתחיל לרדת, מה גם שהיה לי צורך להצליח גם בזירה הבינלאומית. הבנתי שאם לא אסע ולא אנצל את הכישרון ואת הפוטנציאל שיש לי, אצטער כל החיים. הסרט המצליח ביותר שהלחנתי לו את המוזיקה בארצות הברית זה 'פנטום האופרה', שביים מנחם גולן".

יהורם גאון: "באחת מגיחותיו ארצה של סגל, שבשנות ה-80 הפיק כאן מוזיקלית את אלבום "קולות" של חוה אלברשטיין והלחיו את המוזיקה לסרטו של אורי ברבש "החולמים", הוא ניצח כאן לפני 15 שנה על ההפקה המוזיקלית של "ליווית אותי ארצי", אלבום כפול מופתי של יהורם גאון, רווי שירי-מולדת, שיצא בחברת "מדיה דיירקט", בהפקת דודו אלהרר. 

"זאת ממש הייתה חווית חיים", מסכם סגל. "לא להאמין, אבל כשיורם התקשר, זאת הייתה הפעם הראשונה שדיברנו. כשצלצל הטלפון והרמתי את השפופרת, שמעתי את קולו המוכר כל כך   - 'כאן הזמר מדבר'. הוא בחר את השירים, רובם מלפני קום המדינה. לעבוד עם יורם זה כמו לנסוע ברולס רויס. זו קלאסה אמיתית עם קולו שהשתמר כל כך יפה. כשסיימנו את ההפקה שבה נהנינו שנינו זה מחברתו של זה, יורם התפלא איך לא שיתפנו פעולה כל השנים. אז הזכרתי לו שבעבר השתייכתי למחנה של אריק ולא למחנה שלו, כשהחלוקה למחנות טיפשית בעיניי.

"ברור שזאת החמצה, ולא היחידה, בהשפעת הראש הצעיר והמורד שלי דאז, מה שהסתדר יותר עם הכיוון של אריק ושל שלום. למרות זאת, המורשת שהשארתי כאן, כמו 'ציפור שנייה' ו'עד סוף הקיץ', מזוהה עם המחנה הקלאסי יותר".

שילמת מחיר על שנסעת מכאן ולא חזרת?
"בוודאי. אין ספק. אבל מה לעשות? - בסך הכל תקעתי שורשים בארצות הברית והצלחתי".

ולבסוף, באשר לקורונה?
"באזור שלי בלוס-אנג'לס כל הזמן פותחים וסוגרים - ואף אחד לא מבין למה. נראה לי שהכל פוליטי ולא מבוסס על מדע. מדברים הרבה על חיסונים, אבל כל עוד לא אשתכנע שזה בטוח, אחכה. אני מתאר לעצמי שאם הייתי בארץ, הייתי סומך על החיסון יותר מאשר פה".