בשנות ה-90 היה יוסי עדן אחד הכוכבים הגדולים של ז'אנר שירי הדיכאון (או "הנשמה" אם נהיה מעונבים). להיטיו "המכתב", "ספרי לי ילדה", "סולח", "משחקת בי בלי רחמים" ועוד התנגנו בלא מעט בתים (מתחת לרדאר הרדיופוני) והקסטות שלו נמכרו בתחנה המרכזית במאות אלפי עותקים, בימים שלא היה יוטיוב, לא היה אינסטגרם ולא היו רשתות חברתיות שיכלו למנף אותו אלא אך ורק הקהל בשטח.
בניגוד לקולגות כמו משה כהן, אבי ביטר, תמיר גל וליאת בנאי, עדן לא כיכב בסרטים אלא התמקד נטו בלהיות זמר ולהופיע והייחודיות שלו הייתה שאת שיריו כתב, הלחין ועיבד בעצמו.
בשנת 2004 החליט להניח את המוזיקה ולבנות עתיד כלכלי: הוא פנה לעסקי הנדל"ן המשפחתיים והתמקד בלהקים משפחה.
לפני כארבע שנים החליט לחזור לבמות ולהקלטות ומאז ממשיך לשחרר שירים ובעיקר מחרוזות נשמה ולצבור מחדש את הקהל שעדיין זוכר לו חסד נעוריו. החודש הספיק עדן להוציא שיר חדש – "הבטחות" אותו יצר יחד עם דדי סעדי.
בראיון שנתן לי בתקופת הקורונה לרדיו 103FM סיפר על פרישתו בימי השיא: "החיים היו צריכים להימשך, אי אפשר כל הזמן להופיע במועדונים עד הבוקר ולהתעורר בלילה. צריך לעבוד, אז פניתי להשקעות וכיום אני עובד בבורסה ברמת גן ובערב מטפח את המוזיקה".
מזהים אותך עדיין ברחוב?
"בוודאי, פחות שיער אבל עדיין מזהים. הקהל מעודד אותי להוציא עוד שירים חדשים אבל זה לא משנה, מה שאקליט היום זה לא יעורר את אותו האפקט של פעם. פעם היה יותר חום למוזיקה ופחות סאונד מחשבים".
איך הקהל מקבל אותך בהופעות?
"כשאני מגיע היום להופעות אז הקהל מזמזם את הלחנים ואת המעברים וזה מרגש. אחרי 20 שנה הקהל זוכר כל פיפס".