אין חלום שלא יחלוף: פרידה מאילנה רובינא ז"ל, שאמורה הייתה לחגוג 87 השבוע

פרולוג

לפני קצת יותר משנה סיפר לי חבר שהוא ראה אותה בסופרמרקט השכונתי. "ניגשה אליי קרוב־קרוב אישה ממש מבוגרת, שלא היה לי מושג מי היא. נורא נבהלתי", הוא אמר. "ואז היא שאלה: אתה לא מזהה אותי? אני אילנה רובינא".

הנסיכה אילנה. הליידי. היפהפייה. המצחיקה. החכמה, שחזרה מלונדון אחרי 14 שנים שבהן התגוררה שם עם בעלה הרביעי, ואחרי שמצאה אותו לפתע תלוי בחצר ביתם. אילנה, בתה של מלכת התיאטרון חנה רובינא, שנותרה פתאום עם ערימות של חובות ושגילתה שכל הרכוש והנכסים שלה היו ממושכנים ועוקלו על ידי הנושים, חזרה ארצה לדירה המעוקלת, שגם אותה עמד הבנק לקחת ממנה. רק בעזרתם של חברים טובים הגיעה להסדר, שלפיו לא תילקח ממנה קורת הגג שלה.

מאז שחזרה לארץ נפגשנו במעט אירועים מקריים. דיברנו בטלפון כמה פעמים. היא התעניינה לדעת מה עם מישקין. זה השם שקראה למילי, הבת שלי, מיום שנולדה. אבל החברות הגדולה שלנו משנות ה־70 לא חזרה להיות כשהייתה. אחר כך היה נתק של כמה שנים. עד שהחבר שלנו שלמה בר שביט חגג 90. אז קבענו להיפגש באירוע שנערך בהבימה לכבוד יום ההולדת שלו. אבל אילנה לא הגיעה. אמרה שהרגישה רע מאוד באותו היום, אחר כך התברר גם שחלתה בסרטן.

אך לילה אין שאין לו סוף
ואין חלום שלא יחלוף
ומן האהבות כולן
נותר עשן... עשן...
("לילה ועשן" / מילים: יחיאל מוהר)

אתנחתא (1)

כשנפטרה לפני שלושה חודשים, שודרה בגלי צה"ל התוכנית שלי "לאור הזיכרונות", שאותה ערך והפיק יורם רותם, העורך הכי רגיש ובעל האוזן הכי מדויקת שאפשר למצוא ברדיו. את הראיון איתה הקלטתי בשנת 1983, כשאילנה הייתה כמעט בת 50. היא התרחקה כבר אז מראיונות ומחשיפה, ובעצם גם פרשה מהופעות. אבל בגלל החברות שלנו היא התרצתה לראיון ההוא, שבו דיברה כמעט על הכל.

"החלטתי שאני לא רוצה כבר להופיע", אמרה. "בעצם התהליך התחיל אצלי מאז מלחמת יום הכיפורים". בחודשים הארוכים של המלחמה ההיא, יצאה אילנה להופעות ארוכות ומתישות בפני הלוחמים, כשהיא משאירה את גוגו, גוריון וייסמן בעלה (השלישי) ואבי בתה היחידה מאיה, בפנטהאוז המפואר שלהם ברחוב שלום עליכם בתל אביב.

ביחד עם מתי כספי ואושיק לוי, ואורח מתנדב מחו"ל שקראו לו לאונרד כהן, היא הופיעה כמעט בלי הפסקה ברחבי הארץ, מגולן ועד סיני. "זה היה המפגש הראשון שלי עם מלחמה מקרוב", אמרה. "לחזור אחר כך לעורף היה לי נורא קשה. אז פרשתי לפנסיה. אני פשוט בגמלאות. זה מצחיק אותי שאנשים שואלים: 'אז מה את עושה?'. אני עונה להם שאני עושה גמלאות. פשוט גמלאות. ואני יכולה להגיד שהמפגש עם הקהל לא חסר לי בכלל".

חורפים חלפו ובאו
אביביי התמהמהו
מעולם לא באתם לראותי
איש מכם לא בא לשמוע
איך לבי מוסיף לדמוע
איש לא בא לומר לי: אחותי
("סיפור אהבתי לכם" / מילים: מוניק אנדרה סרף / תרגום: נעמי שמר)

תמונה ראשונה

אילנה רובינא נולדה ב־19 בפברואר 1934. זה אומנם כמה ימים אחרי ט"ו בשבט, אבל במשפחות מלוכה כמו שלה, מותר לשנות קצת את התאריך. לכן היא נקראה אילנה, והתאריך העברי של הולדתה נקבע כט"ו בשבט.

אמא שלה, חנה רובינא, נולדה ביום הכיפורים, וגם על העובדה הזו יש מערערים ומפקפקים. רובינא, האמא הקלאסית של התיאטרון העברי, מי שגילמה בין השאר את אם המשיח, הפכה בעצמה לאמא כשילדה את בתה היחידה כשהייתה בת 46. הלידה בבית חולים הדסה בירושלים הייתה קשה מאוד. המלכה סבלה מרעלת הריון וחייה היו ממש בסכנה. העיתונים פרסמו ביוליטין (הודעה רשמית) יומי על מצבה הבריאותי, והיישוב עקב בחרדה אחרי החדשות.

האב, אלכסנדר פן שהיה צעיר מרובינא ב־18 שנה, היה דמות מיתולוגית. משורר, מתאגרף, שומר דוהר על סוסו וחתיך עוצר נשימה ושובר לבבות.

לפניי היא עשתה הפלות וגם אותי היא לא רצתה, אבל אבא שלי אמר לה לא לעשות הפלה. בגלל שהיא נורא אהבה אותו, אני חיה. הוא שכנע אותה שכאישה, אם לא תעבור את חוויית ההריון והלידה, לא תהיה שלמה. והיא חשבה שאולי זה ייתן לה יותר עומק כשחקנית.
("אוי אילנה" / אביבה לורי / "הארץ")

פן ורובינא לא נישאו מעולם. בבית החולים הדסה הוא פגש את רחל לופטגלס, האחות שטיפלה בחנה רובינא אחרי הלידה הקשה. הוא התחתן איתה. היא הייתה אשתו השנייה, לה היה נשוי עד יום מותו. כשנפטר בשנת 1972, צעדו חנה רובינא ורחל אלמנתו שלובות זרוע אחרי ארונו.

תמונה שנייה

"המון דברים שרציתי לדעת היא לא סיפרה לי", התוודתה אילנה בתוכנית שלנו. "שאלתי אותה למשל: אמא, למה שמי הוא אילנה רובינא ולא אילנה פן? אז היא ענתה לי: את סתם שואלת את זה מסקרנות".

"בוודאי מסקרנות", הוסיפה אילנה. "כי הרי בסך הכל אני הבת. אז למה שזה יעניין אותי? לדעתה, זו לא הייתה סיבה מספקת לחשוף דברים שהיו ציפור נפשה. עד היום יש דברים שאני לא יודעת".

"תקופה מסוימת גרתי אצל משפחה בבית הכרם בירושלים", המשיכה. "תל אביב הופצצה על ידי האיטלקים ואמי ממש חרדה לחיי. לכן העבירה אותי לירושלים. כי הרי את ירושלים הקתולים לא יעזו להפציץ. הילדים שם שאלו אותי: למה אמא שלך באה תמיד לבקר אותך ואבא שלך לא בא? נורא התביישתי להגיד שהם פרודים ובוודאי שמעולם לא נישאו. אז פשוט סידרתי לי את הביוגרפיה. סיפרתי שאבא שלי נהרג בתאונה. זה הרי סטטוס הרבה יותר מכובד ושיירדו ממני עם השאלות שלהם. אמא שלי הייתה אומרת דברים מצחיקים מבלי שהתכוונה אליהם. אני יודעת שאותך היא נורא הצחיקה. אבל מההיכרות השטחית את אבא שלי, התרשמתי שדווקא לו היה הומור".

לאילנה היה הומור בשפע. את אביה לא הכרתי. אבל אותי אמא שלה ממש הצחיקה. היא הייתה אומרת משהו בתמימות ובלי כוונה להצחיק, והייתה מפילה אותי מצחוק.

"כשהייתי מביאה חבר חדש", סיפרה אילנה, "היא הייתה לפעמים אומרת לי: 'אילנה, זה לא בשבילך'. ואני הייתי מתעצבנת 'אבל למה?', 'אילנה', היא אמרה, 'זה ייגמר בבכי ולא הוא זה שיבכה'".

אני רואה שוב את פניך
מביטות בי באותו מבט
אני אוחזת בידיך
בידיך הקלות כמעט

אם היא אמרה שהיא
אוהבת רק אותך כל כך
אז לך איתה
לך לשם
אם היא אמרה שהיא
אוהבת רק אותך כל כך
אז לך איתה
לך לך איתה לשם
("לך איתה" / מילים: קובי רכט)

אתנחתא (2)

"פעם, בתקופת המנדט הבריטי, הופיעה אמא שלי באיזה כנס שהיו שם כל המפקדים החשובים והגדולים של ההגנה והפלמ"ח. הם נתנו לה ספר תנ"ך לאות תודה. כולם היו חתומים עליו: יצחק שדה, יגאל אלון וכולם. היא הביאה את הספר הביתה ואז הייתה לה בעיה: כל מפקדי המחתרת חתומים שם. היה ברור לה לגמרי שהבריטים יבואו לעשות אצלה חיפוש, וימצאו את הספר וישאלו אותה לגביו. זה רק עניין של זמן. נשאלת השאלה מה היא עושה עם הספר. לשקר הרי היא לא יודעת, היא לא כזאת. כך שהיא לא יכולה להגיד להם שהיא לא הייתה בכנס. אז היא החביאה את הספר מאחורי כל הספרים, כדי שקצת יהיה קשה למצוא אותו בחיפוש. וכך, אחרי שיעקרו את הבלטות מהרצפה, הם יגיעו גם לספר ואז כשיגידו לה: את היית שם, היא תודה. כי הרי היא לא יכולה לשקר להם. אז הבריטים ילחצו עליה וישאלו מי היה שם ומה התפקיד של כל אחד מהם, ויאיימו ויחכו לתשובות. אחרי התלבטויות ומחשבות עמוקות היא אמרה לי: 'את יודעת, אני החלטתי שכשהם ישאלו אותי, אני אגיד להם: אני יודעת, אבל אני לא אגלה לכם'".

תמונה שלישית

את התיאטרון אילנה ממש שנאה, כי כשאמא שלה הלכה מהבית, זה היה לתיאטרון: "בבוקר חזרות, כל ערב הצגה ואחר הצהריים היא הייתה חייבת לנוח. התיאטרון היה קצת האויב שלי באיזשהו מקום. להיות שחקנית כמותה, זה באמת היה משהו שהוא יותר ממשחק. זה היה חמצן. זה היה בעצם הדבר הכי חשוב. וזו הייתה התמודדות. זה לקח ממני את הדבר שהיה לי הכי חשוב. עוד לפני שאת בעצמך מישהי, את כבר ידועה - וזה מעיק. את הולכת ברחוב ותמיד מסתכלים עלייך. לא ידעתי למה הם מסתכלים, האם זה בגלל שאני הבת של רובינא, או שיש סיבה אחרת".

כשהייתה אילנה בת 3 בערך, התרחש המפגש הראשון שלה עם הבמה: "המטפלת שלי לקחה אותי אחר הצהריים להצגת הילדים הידועה 'היהודי הנצחי'. מאוד שמחתי, כי ידעתי שאני הולכת לראות את אמא. פתאום אני רואה שעולה אחת על הבמה, לבושה בצורה משונה, מרוחה כולה, מתרוצצת על הבמה וצועקת: 'הילד איננו!' אני קמתי והודעתי בפירוש: 'אמא, אני פה!' זה היה המפגש שלי הראשון עם הבמה".

אבל, היא הודתה שזה גם עזר לה מאוד: "העובדה שאני הבת של מלכת התיאטרון עזרה לי בהתחלה, בכל דבר שהתחלתי לעשות. לא לאורך זמן, כי אחר כך שופטים אותך ולא את הייחוס שלך".

למרות יחסה העוין למשחק, היא כיכבה בשנת 1960 בסרט הישראלי "איי לייק מייק" לצד גדעון זינגר, בתיה לנצט, חיים טופול וגאולה נוני. הסרט הביא לאולמות 660 אלף צופים, ונחשב להצלחה גדולה בממדי שנות ה־60. "אז הבנתי שזה בכלל לא בשבילי. כי לקום בשלוש בבוקר ולהתאפר שעתיים נראה לי טירוף", אמרה הנסיכה, שהייתה נוהגת להתעורר בדרך כלל בשעות הצהריים משנתה.

מכיוון שתמיד אהבה מוזיקה, אמרה לה אמה: "אם את רוצה לשיר, אז קודם כל ללמוד. ואם ללמוד, אז רק בלה סקאלה במילאנו". היא למדה שם ארבע שנים, "כי רציתי להיות זמרת אופרה. כשחזרתי ארצה, נפגשתי עם האופרה הישראלית".

האופרה הישראלית שכנה אז ברחוב אלנבי, בין הטיילת המוזנחת, שהיו בה מאורות סמים ומכונות של משחקי מזל, שנקראו "הטיר", לבין רחוב הירקון,שהיה רחוב הזונות והמועדונים המפוקפקים. "ראיתי את המקום ואמרתי: נו, מה אני עושה עכשיו?".

היא התחילה לארגן לעצמה רפרטואר ולהופיע במועדון התיאטרון. "היה לי לא קל, כי שרתי בצורה לגמרי שונה". וכאן בא הווידוי שאפילו אותי הפתיע. "האמת היא", אמרה לי, "שמה שהכי רציתי הוא להיות מצחיקנית. קומיקאית. לא כל כך הצליח לי בעניין הזה".

והיה לך בית ספר לא רע בכלל.
"היה לי בית ספר טוב מאוד, אבל צריך יותר מבית ספר כנראה". אמרה, והתכוונה לאורי זוהר, בעלה השני, שלו היא הייתה נשואה במשך שנתיים.

אשתי נשארה בעפולה
הבעל שלי במפעל
שמי דוקטור אביבי
שמי שולה
נו, כמה הוספת במשקל?
אולי נשחק קצת בלוטו
עזוב, עוד מעט הרצאה
אז בואי נשב קצת באוטו
תנוח, זה בית הבראה

החופש, החופש, החופש
החופש בבית הבראה
("החופש בבית הבראה" / מילים: חיים חפר)

למרות סלידתה מהתיאטרון ואולי משום שחיפשה את הצחוקים של הקהל, הצטרפה ללהקת בצל ירוק לתוכנית "ו...שלוש נקודות", שביים אורי זוהר בעלה דאז. "הצחקת אותי בתוכנית ההיא", אמרתי לה. "אז מאמא'לה, אתה ואני היינו היחידים שצחקנו", ענתה לי. "כי הקהל התחיל לפזול מרוב מבוכה.

"אני זוכרת את אחת החזרות שעשינו. הבמאי, הלא הוא ידידנו אורי זוהר, ישב באולם. אחרי שסיימנו את החזרה הייתה דממה. אני מחכה להערות של הבמאי, והתגובה שבאה ממנו הייתה: 'אח, מה ששחקנית טובה הייתה עושה מהקטע הזה'".

אפילוג

לפעמים זה נעים לחיות בצילו של אילן גדול ולפעמים זה קשה. אני לא אכתוב ספר, כדי להוכיח שהנה, גם בזכות עצמי אני מישהו. אינני שואפת גם לתפקידים דרמטיים. אני אוהבת לשחק ולמדתי לשיר. אני משחקת, שרה ורוקדת ומשתדלת להצחיק. ואני מקווה שכל זה לא מפני שאני בתה של מישהי...
("אילנה - בצילו של אילן" / ראיון עם יוסף לפיד, "מעריב", 14.10.1959)

אתמול היה ט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות ויום ההולדת ה־87 של אילנה, אבל בלי אילנה. הנסיכה היפהפייה, הליידי, בת המלכה שסיימה את חייה רחוק רחוק מהדרך שבה חייתה אותם.

הס באפיקו הנחל שט
רוח בו נושבה קלילה
בלב הכפר בקתת עצים בדד
ניצבת לה, עוטפה שלגים ואפלה

ואני לא אישן
כי עצוב הלילה
("בלדה על נערי שגדל" / מילים: תרצה אתר) 