עומר אדם הפך לאחר עבודה אסטרטגית קשה לאחד האמנים הישראלים המרוויחים והמצליחים ביותר במחוזותינו בעשור האחרון (ואולי בכלל). זו אינה משימה פשוטה לגעת בפסגה כי ככל שאתה עולה במעלה המדרגות – הרף והאחריות על הכתפיים שלך מרקיעים לשחקים והציפיות מהדבר הבא שתעשה – גבוהות כגודל האכזבות במידה ותיכשל.
השבוע השיק אדם את מיני-אלבומו החדש "The 8" שעל עטיפתו הוא מחופש לקאובוי א-לה קלינט איסטווד ומבצע שמונה שירים חדשים שעוררו סקרנות עוד בטרם יצאו לאוויר העולם.
האזנתי בקשב רב לכל רצועה ורצועה במיני האלבום ופייר? התאכזבתי. באלבום בחר אדם ללכת אך ורק בקו אחד – בלדות שקטות. הוא מזמר מטאפורות שונות השזורות בטקסטים רומנטיים ולחנים פופיים שאינם רעים אבל גם נשמעים כמו "אותה גברת בשינוי אדרת" – בלי שיר קצבי או משמח, בלי רבגוניות מסוימת ובלי הניחוח האקלקטי שלרוב מציג את רבדיו האמנותיים השונים של אדם.
הטקסטים והלחנים טובים אבל לא מספיק: למשל ב"כשאת הולכת" הפזמון קליט אבל רוב השיר די אנמי ומרדים וכך גם "מה שנפל מהידיים" שנשמע כמו יבבות מוגזמות של תחנונים מיותרים ו"עושה לנו טוב" גם, שם את כל הקלפים על פזמון שאינו מצליח להחזיק לבדו את השיר. הטקסט מעולה אך ללא לחן מהודק וללא ביצוע אנרגטי במיוחד – זה מועד לכישלון.
יש במיני האלבום כמה יציאות טובות, כמו "פסקול חיי" שהוא שיר אהבה אולטימטיבי העשוי טוב, גם מבחינת ההפקה המוזיקלית המעולה. "מיליונרים" כולל אמנם חריזה מאולצת אבל יש בו רומנטיקה שובבה עם קורטוב הומור ו"המחול המטורף" מוציא מאדם את הכנות בצורה הכי אמוציונלית שאף שיר ממיני האלבום לא מצליח להוציא.
לסיכום, האלבום הוא אלבום בלדות טוב, אבל זה לא מספיק בשביל לתפוס את האוזן ולהשאיר רושם או חותם כלשהוא ולא מייחד את אדם יותר מדי, כך שנשמע שהוא הולך לאיבוד בתוך המאמץ המשווע לכבוש את המיינסטרים ובדרך מוותר אל הישות האמנותית שלו. פספוס וחבל.