היית לא חלמתי חלום: 90 שנה לפטירתה של רחל המשוררת

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" -
אֶקְרָא!
עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.
עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.
עוֹד אֲחַכֶּה
לוֹ.

לפני 81 שנה נולדתי. תשע שנים אחרי שמחברת המילים הללו, רחל - רחל המשוררת - נפטרה. שמי לקוח משירה "עקרה", שמוכר יותר בתור "אורי". ארבע שנים טיפלה אמי, כמעט לבדה, בדודתה רחל. אלה היו השנים שבהן חיברה רחל את רוב שיריה. הטיפול האריך את חיי מי שתוכתר כמשוררת הלאומית, ובאמצעותו קיבלה התרבות הישראלית את שירת האישה בעלייה השנייה, האותנטית - הפועמת והמשפיעה ביותר בכל תחומי חיינו.

הקשר בין אמי לדודתה התחיל כבר במלחמת העולם הראשונה. "כשסיימה דודה רחל את לימודי האגרונומיה בטולוז שבצרפת", סיפרה אמי, "לא יכלה לשוב ארצה בגלל מלחמת העולם הראשונה שעימתה את טורקיה עם רוסיה, ולרחל היה דרכון רוסי. לכן היא חזרה לרוסיה בתקווה שהמלחמה תסתיים במהרה והיא תשוב לארץ ישראל. בינתיים היא השתכנה בבית הוריי בקרימינצ'וק. הייתי אז בת 9. הערצתי את דודתי היפה והחכמה והתיידדנו".

כמי שהייתה מעמודי התווך של "דת העבודה" שאותה טיפחו חלוצי העלייה השנייה, רחל סירבה לחיות על חשבון סבתי (אחותה) וסבי, שמצבם הכלכלי היה טוב למרות הרעב ששרר אז בחלקים גדולים של רוסיה המובסת. היא הצטרפה לצוות החינוכי של בית יתומי מלחמה יהודים בברדיאנסק שבמחוז זפוריז'ה באוקראינה, ושם דבקה בה מחלת השחפת.

יש סבורים שהיא חלתה במחלה זאת בגיל צעיר, אך אז הייתה זאת דלקת ריאות והיא החלימה ממנה כליל. לאחר שחלתה בשחפת, כתבה רחל לאברהם כהנוביץ, שלמד חקלאות בקליפורניה ושאיתו התיידדה מאוד ברחובות ב־1909, שנתה הראשונה בארץ:

"דרוג מוי (ידידי) אברמל'ה, אתה יודע כבר שחצי שנה ביליתי בסנטוריום. איזה ימים עגומים! לעתים קרובות נדמה היה לי שעליי למצוא את כוח הרצון לשים להם קץ. הרגשתי בושה גמורה בפני עצמי על ההיאחזות הזאת בחיים. עכשיו לעומת זאת אני מתביישת במוגות־הלב ההיא וכך אני מסיקה שהבראתי. את הקיץ אבלה היכנשהו בדאצ'ה (בית קיץ) ובסתיו אתחיל שוב לעבוד. כמובן עכשיו לא אוכל עוד לטפל בפעוטות הפליטים, אבל הרי נשארה לי עדיין עבודת השדה, הבריאה והאהובה".

"חבל מאוד שלא נסעתי לקליפורניה כשסיימתי את האינסטיטוט. יכולה הייתי ללמוד שם הרבה עכשיו, לא כן אבריק? הייתי מתבוננת בך שם רואה מה התהווה איתך בשנים אלה... היה בריא אברינקה שלי, אני נושקת לך בעדינות ומחכה לשמוע את החדשות שלך. רחל שלך".

על פגישתה הראשונה עם רחל סיפרה אמי: "כשביקשתיה במכתב לשלוח לי מארץ־ישראל סרטיפיקט, ב־1925, ראיתי בדמיוני את רחל היפה, החכמה והמלומדת, שמגיל צעיר הייתה כאגדה במשפחתנו. הגעתי לחיפה באונייה 'צ'צ'רין' יחד עם חברי גרעין השומר הצעיר מרוסיה שביקשו להקים את קיבוץ אפיקים בעמק הירדן. למרות שהייתי מן המנהיגים של הקבוצה, רציתי קודם ללמוד באוניברסיטה העברית שנפתחה אז בירושלים, לכן לא הצטרפתי לחבריי שיצאו להכשרה בעפולה, ונסעתי לירושלים, לפגוש את אחי משה, ולבקר ביחד איתו אצל דודתי רחל".

"אחי חיכה לי בתחנת הרכבת, שם המתינה לנו כרכרה. רחל לא ירדה ממנה. הלכתי בהתרגשות לראות את דודתי היפה, בת ה־35. הרושם הראשון היה נורא. אולי בגלל הניגוד בין מראה עיניי ובין ציפיותיי ודמיונותיי. בעומק הכרכרה, מתחת לגגון, ישבה אישה מקומטת ורזה מאוד. עור פניה כהה וגווה שחוח, תסרוקתה חלקה ושערה אסוף בעורפה, אך עיניה הכחולות יקדו באש אוכלה. פחד נורא נפל עליי. משהתיידדנו אמרה לי: 'עור פניי כצבע האדמה שאליה אני מתקרבת'".

"נסענו יחד איתה לחַדְרה שבדירתן של האחיות כגן, ברחוב הנביאים. הבית היה בנוי שתי קומות ובחצר היה מבנה קטן בשביל גנן. שם התגוררה רחל. ליד החלון צמח עץ אגס שעליו חיברה רחל את שירה הידוע. היא כיבדה אותנו בפירות. שאלה מה שלום אמי ומה אני מתכוונת לעשות בארץ. נפרדנו ממנה ונסענו לתל אביב".

"כשהרהרתי באותה פגישה חששתי שהיא הרגישה שעשתה עליי רושם קשה או שהיא התאכזבה ממני. מיתוס רחל היפה התאיין בשבילי באותה פגישה. לא ידעתי זאת, אך באותו יום נולדה ידידות עמוקה בינינו. בהמשך ויתרתי על לימודים אקדמיים ודחיתי את הצטרפותי לקיבוץ. הצטרפתי לגדוד העבודה בתל אביב כצבעית, ובמשך ארבע שנים טיפלתי יום־יום ברחל. עם שחר לפני העבודה, בהפסקת הצהריים ואחרי העבודה".

"היא חיברה אז את רוב שיריה בחדרה הצר, לעתים במיטה, חולה, גלמודה וסובלת ממחסור. אני הייתי הקוראה הראשונה של שיריה, לפעמים הצעתי הצעות שקיבלה, אני הייתי השליחה להביא את שיריה למערכת עיתון 'דבר' ששם התפרסמו".

נולדתי במטולה, ומינקות גדלתי מוקף בתמונות ובספרים של רחל. במשך כל שנות ילדותי ונעוריי, לא חדלה אמי לספר לי על רחל, ונטלה אותי איתה לכנסים לזכרה של רחל, והכירה לי את כל אוהביה שגם הם שמחו לספר לי. בת בית אצלנו הייתה דודת אמי שושנה, אחותה של רחל, שיחד איתה הגיעה לארץ ישראל כתיירת ב־1909.

היא זכתה לחיים ארוכים, התיידדתי איתה מאוד וממנה למדתי את כל תולדות רחל ותולדות משפחתנו. כך נכרכו חיי במורשתה של רחל ואימצתי לעצמי כדרך חיים מגיל צעיר בית ראשון משירה "הן יצאנו בסך/ עליזים, עזים, לנתיבה רחוקה", שהוא לדעתי התמצית של המפעל הציוני בפרשנות של העלייה השנייה:

הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ
עַלִיזִים, עַזִים, לִנְתִיבָה רְחוֹקָה
הֵן יָצָאנוּ בַּסָּךְ
לְקַדֵּם אֶת פְּנֵי הַמַּלְכָּה.

כל חיי "ליוויתי" את רחל. ראיינתי ראיון עומק את ראשון מאהביה ברחובות, נקדימון אלטשולר (סבא של גלעד), את המפורסם במאהביה ומפרסם שיריה בעיתון "דבר" של ההסתדרות, נשיא המדינה השלישי זלמן שז"ר; את הרופא שטיפל בה ד"ר משה קריגר; את הפעוט שרחל טיפלה בו בדגניה, משה דיין; את המשורר הרוויזיוניסטי הגדול אורי צבי גרינברג שנמנה עם מאהביה; ורבים רבים אחרים. פרסמתי ספרים שעסקו בה, "מעצבת האליטות" ו"שירי רחל - סוד קסמה". מקצת ממה שחקרתי ופרסמתי, אעלה להלן לרגל 90 שנה למותה של אמי הרוחנית.

לעת עתה טוב מאוד

בדצמבר 1919 חזרה רחל מרוסיה ארצה באונייה "רוסלן". סיפרה דודה שושנה: "ראיתיה חיוורת ומשתעלת מעט. 'מה לך?', שאלתיה. היא השיבה: 'שום דבר, התקררתי קצת'".

כתבה חברתה הקרובה חיה רוטברג: "באה לכנרת. שום סימן של נוער לא היה בפניה עוד. היא הייתה לבושה שמלת חום כתלמידת גימנסיה או כמו נזירה. השמלה אומנם הייתה נקייה אבל ישנה ודוחה, ומורגש היה שזאת היא שמלתה היחידה... הייתה רזה, רזון חולני, כפופה קצת, ומורגש היה מיד כי היא חולה אנושה. שערותיה דקות וקלושות, כאילו חולניות גם הן".

"הלכתי להראות לה את גן הירקות. היא הלכה לידי, עצובה ושותקת. עיניה גדולות, כחולות־אפורות, הגבות עבות וגבריות ופיה נשי ורך. העיניים הזכירו ים לפני סערה. כזאת ראיתיה בפעם הראשונה. כעבור חודשים אחדים עמדנו פעם על יד הרכבת בתחנה בחיפה, והנה מתוך הרכבת יוצאת רחל ומסתערת על מאיר: 'איזה מזל שפגשתיך, יש לי כרטיס רק עד חיפה ואני רוצה לגליל'. והיא יצאה מהרכבת והלכה איתנו. היא סיפרה שאין לה עבודה ובמלון ביקשה מודד־חום, כי הייתה חולה. אבל הייתה מלאת חיים, מדברת וצוחקת הרבה. ביקשה את מאיר שיסדר אותה בדגניה. מאיר דיבר עם ברל, שנזדמן אז לחיפה, ולמחרת נסעה רחל לדגניה".

במכתבה הראשון מדגניה סיפרה רחל לאחותה: "שושנה'לה שלום! שבתי לכִנרתי השקטה וטוב לי. העבודה קצת קשה מדי. אבל צריך לקוות כי בחורף תֵקל יותר. מוזר הדבר: חשבתי כי לא על נקלה אסתגל לחיי קבוצה ששמעתי עליה רק רעות. והנה לא היה גם המעבר מורגש כל שהוא. תלוי במקרה. יכול להיות כי חבריי, לרוב, אנשים אינטליגנטים".

"בחדר ארבע אנחנו: 1. מרים זינגר, זו אשר ספר אגדותיה יוצא לאור במהדורה שנית, נערה בהירת שכל ועמוקת נשמה. 2. יהודית, נערה חברית וּותרנית, טובת לב עם משהו של גבורת הכנעה לכלל (אם תביני הגדרתי זו). 3. יונה, מקבוצת צעירות של כנרת, בריאת גוף ונפש ושְלווה ככנרת בצהריים. טוב פה, לעת עתה טוב מאוד".

במכתב אחר כתבה לשושנה: "מצב בריאותי הולך ורע, משום מה. הרופא אמר שאם הנני אדם אינטליגנטי, כי אז עליי לאכול בכלים לחוד, כי רבה האחריות. אבל הלא תביני, שושנה'לה, שזה בלתי אפשרי בקבוצה. מצב הרוח, למרות הכל, בהיר. טוב להשכים קום ולאור הכוכבים לעבור בחצר הרחבה המלאה תנועה. טוב במשך יום ארוך וחם לזרוע אלפי בצלצלים ולשתול מאות שתילי כרוב, כשירדן מכחיל מבעד לברושים וחרמון מלבין בשלגיו הראשונים".

הלילה הקשה בחייה

כשגברה המחלה בחרו לה מלאכה קלה והעסיקוה בטיפול בפעוטות. אחד מהם היה משה דיין, שהיה אז בן 5. היא אף החלה לכתוב ספר על ארבעת הילדים הראשונים של דגניה שיהיו חלוצי "האדם החדש" של העלייה השנייה. על דיין היא כתבה: "אני ומשה הקטן שטוחים על גבי ערמת קש. לרגע קט נהיה רציני ועיניו השחורות מביטות נכחו בהבעת עצב מה. ופתאום הוא פונה אליי בשאלה: 'הגידי, יש אדוני בעולם?'. אני מצטחקת ומיד כובשת את צחוקי, מעמידה פנים ראויים לחשיבות הנושא. 'קודם האמנתי' ממשיך מוישל'ה, 'ועכשיו לא!'. ואני רואה כי צר לו על זה, וכי מצפה הוא לתשובה חיובית ממני שתעזור לו להשיב את אלוהיו. ואני עונה לו 'כן מוישל'ה, יש אדוני בעולם'. הפעוט שבע רצון אבל מבקש שנית: 'ולמה אני לא ראיתי אותו אף פעם?'".

וכשהחמירה מחלתה עוד יותר, הובא רופא, ד"ר זונפלד מיבנאל, שאבחן: שחפת פתוחה.
"היכן היא עובדת?", שאל הרופא את חבר הקבוצה, דוד שמטרלינג (גלעד).
"היא עובדת מצוינת ומסורה", השיב שמטרלינג. "כעת היא מטפלת בתינוקות".
"אסור לה", הזדעק הרופא, "יש לה שחפת".

סיפרה חברתה מרים זינגר: "יום אחד חזרנו מהעבודה ולהפתעתנו מצאנו את המיטות שלנו מחוץ לחדר, והיה שם ד"ר זונפלד מיבנאל. הוא אמר: ‘אסור לכן להיות ביחד עם רחל. יש לה מחלה מידבקת'".

סיפרה הדסה ורדי, בתם של חיותא ויוסף בוסל, ממייסדי דגניה א': "ד"ר זונפלד סיפר אז לחברים הקובעים בקבוצה - אז עוד לא הייתה מזכירות נבחרת - סיפר לתנחום, לאמא, על המחלה של רחל. הייתה התלבטות גדולה, ממש מצוקה, איך להגיד לה, וכנראה שבחור צעיר אחד, גלעד (שמטרלינג), נתבקש לדבר איתה. לא ידוע איך ומה נאמר שם, כי זה היה בארבע עיניים, אבל היא מאוד נפגעה".

"היא מעולם לא השלימה עם מחלתה. היא רצתה להישאר בקיבוץ, אהבה את עבודתה עם הילדים. בשבילה זו הייתה מכה איומה. כששכבה בבית החולים בצפת, אמא כתבה לה, לא ידוע מה, אבל ידוע שרחל ענתה, כמה קשתה עליה הבשורה שלא תוכל להישאר בדגניה. וכמה נפגעה מגלעד, שאמר לה, כך היא כתבה, ‘את חולה ואנחנו בריאים. ולכן את צריכה לעזוב'".

שמטרלינג אזר עוז ובאותו לילה סיפר לרחל על האבחנה ועל האיסור. היה זה הלילה הקשה ביותר בחיי רחל. היא הוכרחה לעזוב את דגניה ואת הכנרת. הד לשיברון לבבה מצאתי ברשימה שכתבה דבורה דיין חמש שנים לאחר מותה של רחל: "עוד מפוזרים מכתביה בין חבריה. ורבים הדברים שלא ידענו לשמור עליהם. כמו שלא ידענו גם לשמור על דבר יותר גדול, על רצונה של רחל לחיות בכפר למרות מחלתה".

"אינני שוכחת את המצוקה הגדולה במשקינו באותם ימים; מובנת המעשיוּת היתרה בהתחלת בניין משקינו החקלאיים, אבל אין להתיר מעצמנו את הצל של הלילה הנורא כאשר הוגד לרחל: את חולה ואינך יכולה להישאר בין בריאים. אמת גלויה. ולא הייתה אז התייעצות והתאמצות מספיקות כדי לבקש מוצא. הרבה פעמים סיפרה רחל על הלילה ההוא שזכרה אותו על כל פרטיו. ‘ענן כבד ושחור ירד עליי, הוא חנק אותי. רציתי לצעוק ולא יכולתי'".

את תחושותיה בלילה ההוא הנציחה רחל בשיר:

בַּלַּיְלָה בָּא הַמְבַשֵּׂר
עַל מִשְׁכָּבִי יָשַׁב,
בָּלְטוּ עַצְמוֹת גֵּווֹ אֵין־שְׁאֵר,
עָמְקוּ חוֹרֵי עֵינָיו.

אֲזַי יָדַעְתִּי כִּי נִשְׁבַּר
הַגֶּשֶׁר הַיָּשָׁן,
שֶׁבֵּין אֶתְמוֹל לְבֵין מָחָר
תָּלוּ יְדֵי הַזְּמָן.

אִיֵּם עָלַי אֶגְרוֹף רָזֶה,
נִשְׁמַע לִי צְחוֹק זָדוֹן:
אָכֵן יְהֵא הַשִּׁיר הַזֶּה
שִׁירֵךְ הָאַחֲרוֹן!

כתבה חיה רוטברג: "נפתחה הדלת ורחל נכנסה. היא שבה מדגניה. היא חלתה ויצאה משם. לא סיפרה מילה על אשר עבר עליה, אבל אני ידעתי. מן היום ההוא הייתה באה אלינו יום־יום, היינו מפליגות בטיול על גבעות החול של תל אביב עד הערב... ישבנו על תלולית חול מול הים. רחל הוציאה מכיס שמלתה מחברת מקופלת, פתחה אותה ואמרה: רצוני להקריא לך סיפור שתרגמתי מצרפתית בשביל ‘מולדת' שפיכמן עורך, הרי עליי להתפרנס".

"תוכן הסיפור היה איש בודד, חולה אנוש, מתדפק על דלתי בתי חולים וגווע שם בבדידותו. הסיפור לא עניין אותי, היא לא גמרה את קריאתו עד תום ואני חשבתי: היא בחרה את הסיפור הזה כי גורלה כגורל גיבור הסיפור. מסיבת מחלתה נדחתה כעת מדגניה, מבלי שאיש ידאג לה, וכן תידחה ממקום למקום עד שתגווע בבית חולים".

המחזרים של רחל

לאחר הגירוש התגלגלה רחל בפתח תקווה, בירושלים, בבית החולים בצפת ומשם הגיעה לתל אביב. סיפרה אִמי: "ורדה אחותי ואני הלכנו לבקר את דודה רחל בביתו של אחיה יעקב. היה לה חדר מבודד משלה. היא הייתה חולה מאוד ושכבה במיטה. זאת הייתה הפעם השנייה שנפגשתי איתה בארץ ישראל".

"למרות הפגישה הראשונה בירושלים, שלא עלתה יפה, הרגשתי מיד כשנכנסתי לחדרה, קרבה רבה אליה. הרגשתי בלבי שאני מחויבת לעזור לה והחלטתי להקדיש לה את כל זמני הפנוי. בשנה שלא נפגשנו סיימתי קורסים בעברית ודיברתי קצת בשפה החדשה. רחל פנתה אליי: 'נו, סוניה, את יודעת עברית?'. בדרכה מצפת לתל אביב היא חיברה את שירה 'בַּדֶּרֶך':

וְשׁוּב מֶרְחַב שָׂדוֹת, וְרוּחַ דְּרוֹר
וְגִיל -
אוּלַי הָיָה כִּלְאִי חֲלוֹם אָרךְ, שָׁחור
כֵּן, רַק חֲלוֹם מַבְהִיל?

וְתַנְחוּמֵי אַסִּיר חֲלוֹם אַף הֵם!
וְאָז -
הַיָּד אֲשֶׁר יָדְעָה לָנוּד וּלְנַחֵם
יִכְלֶה זִכְרָהּ וָגָז?

חֲיִי בַּלֵּב, עַצֶּבֶת לֵיל נִזְעָם,
עוֹד קָט!
פֶּן נָסוּ הַצְּלָלִים וְגָרְרוּ אִתָּם
גַּם אֶת הָאוֹר הַמְּעָט.
 
"היא נתנה לי את הדף וביקשה ממני לקרוא", סיפרה אמי. "זאת הייתה הפעם הראשונה שקראתי לה שיר משיריה לפי כללי הדקלום שלמדתי בסטודיו למשחק, 'אוהל'. היא נהנתה מאוד ושאלה 'את מבינה?'. השבתי: 'כן'. היא התעקשה: 'הנה כתוב רוח דרור וגיל, מה זה גיל?'. השבתי: 'גיל, זה בן כמו בן־אדם'. היא צחקה. גיסתה לוטה דרשה ממנה לעזוב את דירתם כי היא מסכנת את חיי ילדיה. שכרנו עבורה חדר בבית פרץ, ברחוב הירקון ליד המלון 'קֶטֶה דן' (לימים מלון "דן" - א"מ), בבית משפחת פָּאפּוֹ, שאחת מבנותיה שהתגוררה שם, הייתה שחקנית".

"רחל נהגה לשכב בכיסא נוח על המרפסת. היא סיפרה לי שערבייה שהלכה ברחוב הירקון התפלאה על האישה השוכבת תמיד במרפסת ולא זזה. כדי להפיס את דעתה שוחחה איתה רחל בערבית. בכישרונה הגדול לשפות ידעה רחל לדבר חופשי בערבית. מדי יום ביקרתי אצלה. היא אמרה לי: 'אם את לומדת לדקלם, אז קראי לי, חביבתי, את שירַי בקול כדי שאאזין למוזיקה שלהם".

"אז היא כתבה את השיר 'אביב', הפותח בשורה: 'השכחתי תריסים להבריח'. שאותו היא הקדישה לי. אורי צבי גרינברג טען שהיא הקדישה לו את השיר הזה. רחל התרשמה מאוד מהשירים של אורי צבי גרינברג. הוא טען שהיא הייתה מאוהבת בו. אולי הוא צדק".

הסופר חיים באר כתב: "אורי צבי גרינברג טען באוזני ידידיו כי רחל הקדישה לו את השיר ושברל שכנע אותה לשנות את ההקדשה... בשיחותיו עם ידידיו וגם בשיחה עם משלחת בראשות שר החינוך, שבאה לבקרו בסוכות תשל"ז, חזר וסיפר אצ"ג על ידידותו עם רחל. באחד הימים, כך סיפר, הביא אותו ברל אל חדרה של רחל ברחוב בוגרשוב (אולי הירקון - א"מ). רגליה היו ככפיסים והוא לא הבין כיצד אין הנעליים נשמטות מהן. היא הייתה לבושה שמלה קלה לבנה, חזה התנשם בכבדות ואנחות כבדות הרעידו אותה. 'יו־יו־יו' חיקה אצ"ג את הקולות. גם החלון וגם הדלת היו פתוחים והיא אמרה: 'אני מחכה לו' והוא ידע שהיא מתכוונת אל המוות. מאז הִרבה לבקר אצלה גם בימים שידידיה הקרובים זנחו אותה".

"עוד סיפר כי באחד מימי תרפ"ז הודיעו לו שמעטפה מרחל ממתינה לו במערכת 'דבר'. היה זה העתק של 'ספיח', סִפרה הראשון, שיצא באותו שבוע. בשער הספר רשמה לו הקדשה: 'מה ביני - השקטה - ובינך, האדמוני, מבושם ונלהב', שנלקחה מן הבית השני של השיר 'אביב'. עותק זה שמור עתה במחלקה לכתבי יד ארכיוניים בספרייה הלאומית..."

"פרשת יחסים סתומה זו האיר לי במפתיע שמעון קושניר, ידידה של רחל ואיש העלייה השנייה, ששוחחתי איתו על רחל. 'היה קשר ביניהם. אבל אורי צבי התייחס אליה כאל אישה והיא לא קיבלה את זה. היה איזה דבר שכאילו פגע בה', אמר קושניר. 'היא סיפרה לי את זה, היא הייתה גלויה איתי'. ואחר כך הוסיף כי באחד הימים הופיע אצ"ג בחדרה וניסה אליה דבר. בימי מחלתה נרתעו ידידיה מכל מגע איתה, והחיזור הגברי של אצ"ג, הראשון אחרי שנים, החמיא לה והפחיד אותה כאחד".

שוחחתי עם אורי צבי גרינברג על אותה פרשה. הוא טען בתוקף שהשיר "אביב" הוקדש לו. לדבריו, היו לו עם רחל יחסי ידידות אפלטוניים. גרסתו הייתה שברל כצנלסון, זלמן שז"ר ואחרים ברחו מנשותיהן המשעממות אל רחל וקיימו איתה מערכות יחסים רומנטיות, למרות מחלתה. לדבריו, הם ניצלו אותה. זאת הייתה, לדבריו, אחת הסיבות שהוא קץ באנשי תנועת העבודה.

לחפש את השלמות בפשטות

ד"ר משה בילינסון, ממנהיגי המפלגה לאחדות העבודה ואחר כך מפא"י, שעלה אז לארץ וביקש ללמוד אצלה עברית, התפעל ממנה מאוד. כרופא, הוא אבחן אצלה את מחלת השחפת וביקש להעביר אותה לחדר נוח יותר. בדירת פאפו היה עליה לצאת לשירותים דרך הסלון של המשפחה. בילינסון ביקש למצוא לה דירה עם כניסה נפרדת. חדרה החדש, שעליו חיברה את השיר "חדרי החדש", היה עליית גג בבית משפחת לוינסון ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, סמוך לשפת הים.

"בכתיבת שירים אני מוצאת נחמה פורתא", הייתה רחל אומרת לאמי, כשטיפלה בה בשנותיה האחרונות. באחרית ימיה, חולה ובודדה, כבר ידעה רחל כי "הבן הנודד לא יראה עוד את שמי המכורה". אז היא קראה דרור לכישרון הפיוט שלה. כמעט כל שיריה נכתבו בשש שנותיה האחרונות. הייתה זאת מעין אוטוביוגרפיה של אישה נוטה למות, העושה את חשבון אהבותיה וזיכרונותיה, אתגריה וכישלונותיה.

בשנים ההן הייתה אמי האדם המקורב ביותר לרחל. סיפרה לי אמי עוד בילדותי: "הייתי באה אליה אחרי יום העבודה בבניין. ציפורה מאירוב־שרתוק הייתה אז מרכזת לשכת העבודה לנשים. אנו, חלוצות צעירות, נשלחנו לכבוש מקצועות גבריים. הייתי הצבעית הראשונה בארץ. לפעמים ביקרתי אצלה לפני הלימודים שבסטודיו של תיאטרון 'אוהל'. לעתים קרובות ביקשה ממני לקרוא בקול את השירים שכתבה".

"פעם ישבנו במרפסת חדרה. היא הייתה עצובה. שאלתיה: 'דודה מדוע את כה עצובה?' השיבה: 'אני עומדת למות, וכה עצוב למות בלי ילדים'. רציתי לנחמה ואמרתי לה, 'דודה רחל, כשאנשא ואלד בת, אקרא לה בשמך'. עיניה אורו והיא הביטה בי בחיבה רבה. כבר למחרת קראתי לפניה את שירה החדש:

תִּקְרְאִי נָא בִּשְׁמִי לְבִתֵּךְ הַקְּטַנָּה,
לְהַצִּיב לִי יָד.
כּה עָגוּם -
לַעֲבר לָעַד.

שִׁירִי הַיָּתוֹם,
זֶה נִגּוּן עַרְבִּי שֶׁנָּדַם -
הִיא תַשְׁמִיעַ־תַּמְשִׁיךְ בְּבקֶר־יוֹם.

זֶה חוּטִי שֶׁנִּתַּק
יְשֻׁזַּר אֶל בִּתָּהּ, נֶכְדָּתָהּ -
לַמֶּרְחָק.

את ההבטחה לרחל קיימה אמי, כ־20 שנה לאחר אותו יום, עם הולדת אחותי הצעירה, ושמה רחל.

"רחל חיפשה את השלמות שבפשטות", הסבירה אמי. "תמיד תיקנה, תמיד שינתה. אוצר המילים שלה לא היה גדול ותמיד היו מילון וספר תנ"ך מונחים על מיטתה, ליד הכר. היא כתבה על פי רוב בשכיבה, וכשהיה לה קשה למצוא ביטוי לרעיון, כתבה ברוסית ואחר כך תרגמה לעברית. 'לא אוצר המילים חשוב', הייתה אומרת, 'חשוב איך את משתמשת במילים שיש לך. חשובים הרעיונות. אם יש תוכן, נמצאות המילים'".

לעתים היה הייאוש תוקף אותה. כשיצא לאור קובץ שיריה השני, "מנגד" (1930), כתבה לאמי שהצטרפה באותה שנה לחבריה בקיבוץ אפיקים לפי דרישת רחל: "קיבלתי את 'מנגד'. חפצתי כרגע לשלוח לך אבל פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם ולשכוח על קיומם. דבר משונה, לא? ביחס ל'ספיח' (הקובץ הראשון) לא היה כך. להפך: חילקתי על ימין ועל שמאל ונהניתי בשעת מעשה. אבל מובן שאשלח. בכל זאת".

באביב 1931 השפיעו עליה חבריה לנסוע לסנטוריום בגדרה בניגוד לרצונה. סיפרה אמי: "כשביקרתי אצלה בגדרה, שבועיים לפני מותה, היה נדמה לי שמצבה אינו קשה, שהיא מבריאה ושבקרוב תשוב לתל אביב. היא כנראה חשה שזה הסוף, אך השתדלה להסתיר מפניי את ייסוריה הנפשיים והגופניים. לא ידעתי שבאותו זמן - עד סמוך ליום מותה - הייתה שולחת פתקאות לידידתה, ברכה חבס, בקשות אחרונות לעזרה מבית־המוות".

אלה הפתקאות האחרונות של רחל:

פתקה ראשונה: "ברכה, ברכתי, השלום לך? רשלנותך לגבי ה'כלכלה' מדאיגה ומצערת אותי. אל נא אהיה לך לדוגמא!...להתראות בשבת, הלא? רחל. דרישת שלום לאחותך".

פתקה שנייה: "יום שלישי. ברכה. היוכל מישהו לבוא מחר בבוקר (יום רביעי) על מנת להסיע אותי הביתה? כל רגע פה בעוכרי (הקו המדגיש נכתב בידי רחל, בנוסח המקורי - א"מ). העיקר למצוא את הבחורה המטפלת. ברכה, עשי עמדי את החסד הזה כאשר רבים לפניו, כי הרי את טובה, טובה!".

פתקה שלישית: "ילדה חמודה! אם ידך היא זאת, היד הנעלמה אשר דאגה לאחוזת קבר בשבילי, הרי פייסתיני ומרקת את כל חטאיך. האראך עוד בטרם שאלך ואינני? רחל".

פתקה רביעית: "ברכה שלנו. עשי עמדי חסד של אמת וסרת אלי בהקדם האפשרי ב'עניין', היי שלום! רחל".

פתקה חמישית: "ברכה, אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד שבועיים. אבל אין לי כוח לזה. אנא. ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי! העיקר למצוא בחורה (כל מנהיגי תנועת העבודה לא היו מסוגלים למצוא מטפלת לרחל! - א"מ). עשי זאת, ברכה, לכל המאוחר עד 21 לחודש. כל יום ממית אותי המתת־מה".

פתקה אחרונה: "ברכה. ברכת שמֵי סתווי! הידעת את יום ה'מסיבה' ולא רצית לבוא, או לא ידעת ועל כן לא באת? כל כך חסרת לי. בייחוד באילו רגעים כשיש צורך להחליף רשמים בתוך כדי העפת עין באלכסון... אותן 'עיני פשתן' (בסגנון של עורך 'דבר'), עם זיק ההומור בהן, נעדרו ב'טרקלין הספרותי', ובכדִי ביקשתין. ונסיעתך למדינת הים? אל, אל, אל תעזבינו. רחל".

יומה האחרון של רחל

ביום רביעי, 15 באפריל 1931, בצהריים, אחרי שגאולה שרתוק ואליעזר רגב פרשו ממנה, גברה מאוד מחלתה. ד"ר צבי כיתאין, שטיפל בה בגדרה, שלח אותה לבית החולים הקרוב ביותר, בעגלה רתומה לשני סוסים, במרחק שעות רבות של טלטולים (לא נמצא מימון להסיעהּ במכונית). האחות וילקיס, ד"ר כיתאין והמשוררת הגוססת יצאו למסע הייסורים האחרון שלה, מגדרה לתל אביב, לבית החולים הדסה.

רחל חשה כנראה שזה היום האחרון בחייה. היא רצתה להיפרד מהמושבה, שהייתה תחנתה הראשונה בארץ ישראל, ומאהבת נעוריה. "אני מבקשת לסטות מן הדרך ולהיכנס לרחובות", אמרה לרופא.
"אסור לנו לאבד זמן. מוכרחים להגיע בכל המהירות לבית החולים!", ענה ד"ר כיתאין.
"אני מבקשת להיפרד מרחובות ומאדם אחד".
"ממי?".
"מנקדימון".
"פנה לכיוון רחובות", אמר הרופא לעגלון.

העגלה נעצרה בחצר ביתו של נקדימון אלטשולר, ברחוב עזרא. יותר מעשר שנים לא התראו. בשנים אלה הייתה רחל למשוררת של דור החלוצים, התאהבה בגברים רבים אחרים וידעה שׂשׂונות זעירים מעטים, ואכזבות רבות. נקדימון היה עתה איכר ובעל משפחה.

"יצאתי אליה", סיפר נקדימון אלטשולר. "היא שכבה בעגלה. לא צריך היה לומר לי מי הבאה. ראיתי לפניי שלד־אדם. שׂערה הנהדר נהפך לקש יבש, פניה העדינות והעליזות, המחייכות ולועגות תמיד בדו־משמעות שגבר לא ירד לסוף פִשרה, היו עתה צמוקות ונפולות. קמוטות. עמדתי והתבוננתי בה והתחלתי מתייפח. עיניה הכחולות, שהיו כשמי־אביב, התבוננו בי, ודמעה בודדה התגלגלה על לחיה".

"חשתי: היא אינה מסוגלת לבכות והיא זועקת באֵלם, כחיה פצועה אשר חושיה מנבאים לה את מותה. היא אמרה, 'שלום נקדימון'. השבתי: 'שלום רחל'. והרופא נתן אות. העגלון אסף את המושכות, והעגלה הזדעזעה והחלה לנוע לאטה. ראיתי שהיא חשה דקירה בגופה, התעוותה. שמעתי שיעול, כעין חרחור. העגלה התרחקה, הובילה לתל אביב. אני ידעתי שלא נתראה עוד. עמדתי בחצר ביתי ובכיתי".

לפנות ערב הגיעה העגלה לבית החולים הדסה שברחוב בלפור בתל אביב. הרופא התורן השכיב את החולה, רחל בלובשטיין, בחדר מיון. ד"ר כיתאין, האחות וילקיס והעגלון עזבו, וחזרו, מן הסתם, לגדרה. שעותיה האחרונות של רחל עברו עליה בבדידות. במה הרהרה בשעות אלה? אולי בסיפור חייה.

זה סיפור של נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא: היא הייתה הילדה היפה ביותר בגן. המוכשרת מכל. בת לאב מיליונר ולאם צדקת שמכל רחבי רוסיה נהרו לשמוע את מוצא פיה. היא הייתה תקוותם של הוריה, נסיכתם של כל בני משפחתה המיוחסת, מושא חלומות של חבריה, מושא קנאתן של נשים רבות, גם של אחיותיה. היא הייתה יעלת החן שוויתרה על לימודים גבוהים באיטליה ועל חיים נוחים בכל אשר תחפוץ, כדי להיות חלוצה. לנגן במגרפה, לצייר במעדר, לבנות את ארץ ישראל וליצור בה אדם חדש וחברה חדשה, במחיר ויתור על פיתוח כישרונותיה.

לתחושתה, בגדו בה חבריה "החלוצים" שבהם היא נטעה רעיונות חברתיים, שאותם היא ליטשה, שלהם היא העניקה כנפיים. בגדו בה בני משפחתה/משפחתי. חברי קבוצת דגניה א' גירשו אותה מקבוצתם כאשר נודע להם שהיא חולה בשחפת. אביה העשיר המופלג ואמה החורגת, שהתגוררו בתל אביב, לא סייעו לה כמעט.

אחיה, יעקב, נכנע לרעייתו, לוטה, וסירב לסעוד אותה בביתו. אהובֶיה, זלמן רובשוב, ברל כצנלסון ומשה בילינסון, שלא התנזרו מחסדיה אף כשהייתה חולה, הניחו לה לקמול בחוסר כל, ולבסוף אשפזו אותה בסנטוריום בגדרה, כך שלא תעיק על מצפונם ולא תפריע להם בדרכם לבנות לעצמם קריירה.

רחל הכירה אותם מקרוב. לא רק בה הם בגדו, אלא ברעיון החלוציות, בעקרון ההגשמה העצמית, בדת העבודה, בערבוּת ההדדית - בחזון של חבורת כנרת. הם חיו בתנאים נוחים למדי בתל אביב והטיפו לצאן מרעיתם לייבש ביצות ולסלול כבישים לכיבוש העבודה העברית. במוחה החריף יכלה רחל לשער שהעבודה הקשה בחקלאות ובבניין תוחזר לערבים ושצאן מרעיתם של אבות תנועת העבודה ילְמדו מהם וינהרו לתל אביב לחיות בנעימים.

רחל חשה כי מותה הקרב נגרם לא רק ממחלת השחפת אלא גם מהמחסור שהיה מנת חלקה אחרי שגורשה מדגניה א', וכן מהייאוש, הבדידות והתחושה שכולם עומדים מנגד. היא כתבה על כך שלוש שנים לפני מותה:

פָּשַׁטְתִּי יָד לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים,
פַּת־רַחֲמִים זְעוּמָה;
יוֹמִי הֶעֱרִיב וְלִבִּי מַשְׁמִים,
דַּרְכִּי עֲגוּמָה.

אֲטוּמוֹת הֵן מֵאָז לְקוֹל הָרָעֵב
אָזְנֵי נָגִיד וְנָדִיב.
אַךְ לָמָּה אֶבְיוֹן לֹא רָאָה לַלֵּב
שֶׁל אֶבְיוֹן אָחִיו!...

המסר ברור: איזו מין חברה חלוצית ו"צודקת" בונים כצנלסון, רובשוב ובילינסון, איזו מין מדינה הם יקימו, בעוד יחסם אליה הוא ביטוי לאופיים ולתפיסת עולמם האגוצנטרית? אם נגידים הם ואם אביונים, אוזניהם ערלות וללב אחותם המתייסרת אין הם שועים. על המסקנה האישית מהבגידה שבגדו בה חברים - מנהיגי תנועת העבודה הארץ־ישראלית, וקרובי המשפחה - היא כתבה בשירה "גורל":

הַיָּד הָעִקֶּשֶׁת
דּוֹפֶקֶת, דּוֹפֶקֶת עַל שַׁעַר נָעוּל;
הָעוֹר רֻפַּט,
נוֹטֵף עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
דָּמָהּ הַמְּעַט.
אֵין עוֹנֶה, אֵין קוֹל.
בּוֹשֵׁשׁ הַשּׁוֹעֵר.
יְאַחֵר, יְאַחֵר רֶגַע נִכְסָף -
עַל הַסַּף
מֵתָה אֶפּל.

שורת השיר האחרונה

בלית ברירה השלימה רחל עם גורלה וביקשה את נפשה למות. בשירה "תמורה" היא מצאה תמורה לגורלה האכזר:

הַגּוּף הָרָפֶה הַזֶּה,
הַלֵּב הַזֶּה הֶעָגוּם
יִהְיוּ לְרִבּוֹא גַרְגְּרִים שֶׁל עָפָר פּוֹרֶה,
לְכחוֹת אֲדָמָה הַצּוֹפִים לְיוֹרֶה
וּפוֹרְצִים עַלִּיזִים לָרוּם.

עִם בִּרְכַּת הַיּוֹרֶה אֶשְׁתַּרְבֵּב לַמֶּרְחָב
בֵּין סִדְקֵי אֲרוֹנִי,
בֵּין גּוּשֵׁי אֲדָמָה רָוִים,
וְאָצִיץ לְעֵינַיִם לֵאוֹת־הַשָּׁרָב
בְּעֵינַי - עֲשָׂבִים.

רחל נאנקה. האחות התורנית ניגשה אל האלמונית הגוססת להזריק לה סם מרגיע. "לא צריך, אני רוצה להחיש", אמרה רחל. זאת הייתה שורת השיר האחרונה שחיברה. בבוקר, אחרי שהתחלפו המשמרות, מצאה האחות האחראית את רחל ללא רוח חיים. השמועה פשטה: רחל איננה. לא נותר לקרובים ולידידים אלא לקיים את צוואתה:

אִם צַו הַגּוֹרָל
לִחְיוֹת רְחוֹקָה מִגְּבוּלַיִךְ -
תִּתְּנִינִי, כִּנֶּרֶת,
לָנוּחַ בְּבֵית־קִבְרוֹתַיִךְ. 