אני אוהב מאד את עדן מאירי. אמנם לחלק מחומריו התחברתי יותר ולחלק פחות, אבל הוא תמיד שומר על הכנות האמנותית שלו וזה משהו שאני מעריך מאד ולא לוקח כמובן מאליו כשמדובר ביוצר וזמר צעיר שבקלות יכול ליפול כלי לבנאליות מוזיקלית ממוסחרת. אבל הוא לא.
בשירו החדש "גלדיאטור", בלדה מרגשת וקליטה מאד, הוא נע בטבעיות ובנונשלנטיות מדוקדקת ומוקפדת בכל סלסול, בכל מרווח נשימה בין מקטע למקטע ושופך את ליבו בשיא הכנות והסנטימנטים. "גלדיאטור" הוא דוגמא מובהקת לאיכותו הקולית ובחירת חומריו הפדנטית של מאירי ועל כך – שאפו!
שירי מימון תחגוג החודש 40 וזה מרגש לדעת שכבר שני עשורים היא ממשיכה לייצג את תרבות הפופ המודרני והעכשווי שהיא אחת משגרירותיו המובהקות. לציון הגיעה לגיל זה, שחררה את השיר "טיפה" שאלמלא היא הייתה שרה אותו בקולה, הייתי בטוח שהוא הוקלט על ידי נועה קירל.
מדוע? בעיקר בשל העיבוד הכל כך מתקדם שמתאים לכוכבות פופ טינאייג'ריות ובעיקר בשל הסלנגים הצעירים (שאינם מתאימים לזמרת בת 40) כמו "עפת מלא, טייס על מלא", "מעבירה לילות עם נוטלה... מינימום כמו טלנובלה") שנשמעים פחות טבעיים עליה.
עם זאת, היא פאקינג שירי מימון, יש לה תעודות, קבלות ואינספור הצלחות בארץ ובחו"ל כך שהיא יכולה לעשות מה שבא לה ולשיר על מה שבא לה וזה נשמע עליה טוב ורלוונטי כתמיד. הפזמון קליט מאד וההפקה המוזיקלית מתאימה עצמה לאיכויותיה הווקאליות של מימון שמוכיחה שהיא רק משתבחת עם השנים.
הילה מוארת באופטימיות אפפה אותי כשהאזנתי לשירם החדש והמשותף של בניה ברבי ואברהם טל, של אברהם טל ובניה ברבי, המשלימים זה את זה ווקאלית בצורה מופלאה, מעודנת ועשויה טוב כשהיא מבליטה היטב את הכימיה בין השניים שלאורך השנים חלקו יחד לא מעט רגעי במה משותפים (במיוחד אהוב עליי ביצועם ל"מודה אני").
השיר החדש "מי לא יבוא?" משדר למן השנייה הראשונה וייב טוב, אנרגטי ומאחד עם תמהיל הישראליות לטעמי במשפט: "שבט אחים, עם מלא הפכים, אל תתייג אותנו" שבייחוד בתקופה האחרונה מקבל משמעות כפולה ואיתנה.
אני אוהב את שיתוף הפעולה הזה כי הוא נוסך בי תחושה כי נוצר בספונטניות, בשני חברים שפשוט תפסו גיטרות והחלו לנגן בשביל הכיף ותו לא, והתחושה הזו מזכירה לי לעתים כשאני שוכח- כמה טוב ומשובח יש במוזיקה הישראלית.
אחת ההפתעות הגדולות שנכונו לי השבוע שייכת לריקי גל. זה גימיקי וקיטשי לכנותה "נערת רוק" כי היא מזמן לא זקוקה לטייטל הזה, שכן בעמל רב ויוקד ביססה מעמדה כאחת מזמרות הנשמה, הפופ, הבלוז והרוק המשפיעות והמובילות בישראל, זו שתמיד איכשהוא מצליחה להישאר צעירה נצחית: הן בשל הטקסטים שבוררת בקפידה, הן בשל הקול המשובח שרק מתעצם עם חלוף השנים והן בשל הפאסון שהיא מקפידה לשמור והולם אותה כל כך.
השיר החדש "עד שהגעת" אותו כתבה בעצמה והלחין שחר אבן צור הוא פנינה שאי אפשר שלא להתאהב בה, לא רק בגלל שהיא נותנת ברוק (ובראש) בשיר מלא צ'ארם וקצב, אלא גם בשל הטקסט הכה טוטאלי, אישי ורומנטי באיכותו שגורם לי קצצ לכעוס עליה שאינה מרבה לפרסם יותר מדי טקסטים שהיא כותבת.
כשגל שרה בפזמון "תשוקתי הייתה עד שובע, לגופי ערכתי טקס אשכבה" היא מתארת את התלות וההיאחזות באהבה בצורה סוערת על סף המורבידית ומצליחה לגעת עמוק בתוך הנשמה והרגש. המנגינה של אבן צור פורטת היטב על חשיבות הטקסט שבקולה של גל נוצר אחד השירים הטובים שלה אי פעם, לטעמי.
מרגע שיצא "הרצל לילינבלום", אלבומו החדש של שלום חנוך, הוא זכה בצדק לעניין תקשורתי, שכן מדובר באחד מאבות המזון של המוזיקה הישראלית בכלל והרוק הישראלי בפרט.
עם זאת, זו מרגישה לי טעות להגדיר את האלבום כאלבום של חנוך בלבד, שכן נוטלים בו חלק פעיל וחשוב גם חבריו, יד ימינו בהופעות, בעיבודים ובהקלטות משה לוי, חברו עוד מימי להקת הנח"ל בסיקסטיז אלי מגן (שמלבד היותו מוזיקאי מחונן, הוא גם זמר אדיר ומצטרף לחנוך לדואט ב"מכאן עד הקצה") ו"הצעיר בחבורה" (אחרי חנוך, כמובן) – תמיר מוסקט. הארבעה גם הפיקו מוזיקלית את האלבום בצוותא.
כל אחד מהארבעה תורם את השפעותיו, ראייתו האינדיבידואלית ומשלים את הפאזל של האלבום כמקשה אחת, מרגשת, מהודקת ובעיקר עוצמתית. על פניו, זה לא אלבום שמכוון לרדיו (וממתי חנוך כיוון לשם?) כי הוא עוסק בכל הנושאים המרכיבים את הישראליות: קשיי פרנסה ועבודה, מחאה חברתית ופוליטית (גם אם בצורה מרמזת), קשיי הישרדות, משברים אישיים וכמובן רומנטיקה.
בתקופה מטורפת כזו של הקורונה, האלבום מספק אסקפיזם למחוזות אחרים ועל-זמניים של ג'אז, בלוז, פולק, רוק וסווינג, כשקולו המחוספס של חנוך (המודע למגבלותיו הקוליות העכשוויות) מנצח ביד רמה על המאסטרפיס. מלבד שיר הנושא, התקשיתי לסמן להיט מסוים באלבום, אך גם אין צורך כי הוא מספק מסמך אישי ואנושי מרגש ועושה זאת בצורה האולטימטיבית- המוזיקה.
אני רואה באלבום גם סוגשל סגירת מעגל- בשנת 1971 הקליט חנוך בלונדון את אלבום הבכורה שלו (Shalom), בלועזית. עם אנגלית חורקת של קיבוצניק, עיבודים כסאחיסטיים לצד נוגים, הוא ראה את החלום הבינלאומי מתנפץ לו בפרצוף, עבר משבר מקצועי שסייע לו לחפש ולגבש את הישות האמנותית שלו מחדש ועשור אחרי כן עשה זאת בגדול עם "חתונה לבנה", הפעם כמהפכן במקום הטבעי לו.
50 שנה אחרי האפיזודה בחו"ל ו-40 שנה אחרי שפתח את חייו האישיים באלבומו המכונן שצוין לעיל- חנוך חוזר למקורות ועושה מה שבא לו: הוא מגבש חברים וותיקים, מקליט אלבום בלייב (ממש כמו פעם) ושר על הישראליות שלו, ללא חנופה וללא צביעות אלא עם אמת אחת שמועברת למאזין בצורה טוטאלית.
אני מודה, לאלבומיו האחרונים התקשיתי להתחבר באופן אישי, אך האלבום הזה ושלום של 2021 אהובים עליי במיוחד: מפוייסים, נוקבים, אמיתיים ובעיקר כנים.