"כל הסליחות שלי/ כבר לא עושות לך כלום היום", כך שר יואב יצחק הוותיק בשירו החדש "כל הסליחות שלי" ואיננו שש להצביע על זיקה בינו לבין להיטו המכונן "זה הזמן לסלוח". "לא בהכרח", הוא מתנסח בזהירות ומציין שכאן הסליחות הן במישור הרומנטי ומכוון למשברים בזוגיות, ש"מן הסתם העיקו על לא מעט משפחות בתקופת הקורונה הארורה והביאו אותן אפילו עד פירוק".

מחבר השיר מילים ולחן ומפיקו המוזיקלי הוא רמי בר-דוד, "מעריץ גדול שלי" ומהכוחות העולים בזמר הים תיכוני, שלפני ארבעה חודשים הוקדשה לו כאן כתבה. "כששמעתי את השיר לראשונה, הוא 'קרע לי אל האוזן' וישר התחברתי אליו", מעיד יצחק. "דודי התגלה לי כבחור מוכשר הן כיוצר, הן כזמר".

לכאורה, השיר מהווה מקדמה לקראת אלבומו ה-17 של יצחק, 63, שנותן להבין כי הוא בספק אם האלבום יופיע: "בתקופה שלנו כמעט לא מוציאים אלבומים ואנחנו, הזמרים, מעדיפים להתקדם מסינגל לסינגל, כשהקהל שואל אותנו  מתי נוציא שיר חדש, לא מתי נוציא אלבום חדש. העיקר שהשירים שלי מאוד מבוקשים בריקודי העם, מה שגורם לי הרבה נחת".

איך התה מסתדר עם עידן הטודו-בום?
"זה לא כוס התה שלי. מוזיקה היא עניין של טעם. אני מקבל את העובדה שיש דור צעיר, האוהב מוזיקה שונה ממה שאני אוהב והולך בדרך שלי".

איך עברה עליך שנת הקורונה?
"זאת הייתה שנה לא קלה, כמובן לא רק לי, כשבזו אחר זו התבטלו לי הופעות רבות והיה לי עצוב  לראות כאלה שאיבדו את הפרנסה".

כיצד אתה?
"לא הושבתי לגמרי. בכל זאת החזקתי מיקרופון והופעתי במסיבות פרטיות, כולל הזמנות לשמח אנשים חולים, מה שאני לא נותן לו פרסום. בעקבות הופעות כאלה מגיעה לא פעם הודעה שמי ששרתי לו, כבר איננו איתנו. קשה לשמוע על דברים כאלה ונחמת אותי הידיעה, שלפחות הבאתי קצת שמחה לאנשים האלה".

כמי שמכיר אותך, אני מתאר לעצמי, שנאלצת לוותר על משהו מאוד מסוים בשנת הקורונה.
"כל אחד והאהבות שלו. אני אוהב נסיעות לחו"ל, כולל ספונטניות ואילו בין הסגרים מצאתי את עצמי כמו בכלוב. בכל זאת, הספקתי לקפוץ שלוש פעמים ורגע אחרי שחזרתי לארץ, הייתי שומע שהמקום שהצלחתי להגיע אליו, נצבע באדום בגלל תחלואה גבוהה. בשנה הזאת ביקרתי בבודפשט, באתונה ובבאטומי שבגאורגיה, שהפתיעה אותי לטובה עם רצועת החוף המדהימה שיש לה בים השחור ועם האנשים מסבירי הפנים שלה".

אני יודע מראש את התשובה ובכל זאת אשאל - כשהיו ההפגנות, האם השתתפת בהן?
"איזה הפגנות?"...

של התרבות.
"האמת היא שאני לא מאמין בהפגנות. אם רוצים שהן יזיזו משהו, אז רק אם יבואו 200, 300, 400 אלף איש להפגנה אחת וישמיעו זעקה גדולה. כמה עשרות אלפים לא יכולים לשנות כלום. יותר לא יבואו, כי אנחנו עם של איש תחת גפנו".