"משתה לעת דבר": הצגה על אנשים שבוחרים לחגוג כשהמוות דופק להם בדלת

בהצגה החדשה “משתה לעת דבר”, שעיבד וביים יחזקאל לזרוב על פי הרומן מאת אלכסנדר פושקין ותעלה מחר בערב הפתיחה של פסטיבל ישראל, ניכרים אותותיה של תקופת הקורונה והשלכותיה.

“אנחנו נמצאים בתקופה שאפשר להגדיר אותה 'על הקצה'”, אומר לזרוב. “זו תקופה מסוכנת מצד אחד, ומצד שני מחשלת כי אנחנו משכללים את היכולת שלנו להתכחש לה ולשרוד אותה. אחת הדרכים לשרוד היא לייצר מנגנון פנימי משוכלל ומפותח. אני רואה את זה אצל הילדים בעיקר, כי אנחנו המבוגרים חווינו כבר כמה וכמה טראומות”.

ההצגה, שתוצג מחר, 20:30, במסגרת חגיגות ה־60 לפסטיבל ישראל כחלק מפרויקט “קשרי רוח”, שבו 40 אמנים ואמניות מעלים יצירה חדשה בהשראת יצירה ישראלית מקורית, שואבת השראה ואלמנטים מהצילום “הסעודה האחרונה” (1999) של הצלם עדי נס ומציור הקיר “הסעודה האחרונה” של לאונרדו דה וינצ’י.

“היכולת לחוות אסון, כאב וקושי לא נתפס כמו מגיפה או טילים שקרו אצלנו בזה אחר זה, היא מצב צבירה התואם ל’סעודה האחרונה’ של דה וינצ’י, שמספרת את סיפורו של ישו רגע לפני המוות, או ליצירה של עדי נס על סעודה אחרונה של חיילים לפני יציאה לקרב”, מסביר לזרוב. “אלו מצבי קיצון שגם ילדים בני 18 במדינה שלנו חווים, אז אני שם על זה זרקור דרך העבודה של עדי שהיא מאוד רלוונטית להיום".

"אני מתכתב גם עם הרומן של פושקין ‘משתה לעת דבר’ (1830), שבו, בזמן מגיפה, אנשים בוחרים לחגוג כשהמוות דופק להם בדלת. זה אסקפיזם בהתגלמותו, וזה גירה אותי ועשה לי את החיבורים”.

עם פרוץ הקורונה היה לזרוב, שחקן, יוצר ובמאי, באחת התקופות הפוריות שלו מבחינה מקצועית: הוא סגר כמעט שנתיים בתפקיד הראשי כטוביה החולב במחזמר “כנר על הגג”, שהוצג ברחבי העולם וקצר שבחים בינלאומיים.

“זו הייתה תקופה מטורפת ואינטנסיבית של שמונה הצגות בשבוע, כשכל הצגה ארכה שלוש שעות”, הוא מספר. “בכל שבועיים־שלושה היינו עוברים לעיר אחרת, וזה היה מרתק. ואז בבת אחת ההצגה נעצרה. זה קרה באופן סימבולי באולם בדטרויט שבו נערכה הצגת הבכורה המקורית בשנת 1964. לכן החזרה הביתה ושנת המנוחה הזו היו מדויקות ונכונות עבורי ועבור משפחתי. אם הייתי צריך משהו אחרי השנתיים האלה, זה להישאר בבית בלי לעשות כלום”.

אמת מרומזת

אותה מנוחה בבית גם דרבנה את לזרוב, לצד עבודתו השוטפת בניהול סטודיו אנקורי – בית הספר לחשיבה יצירתית ויזמות - לצד אסנת הבר־קוטון, לכתוב שני מחזות חדשים. מלבד העיבוד ל”משתה לעת דבר”, הוא גם יצר את ההצגה “בכל שעה עגולה”, שעלתה לאחרונה בתיאטרון גשר בכיכובם של אורנה בנאי ומיקי לאון ועוסקת בשנים שחלפו מאז רצח רבין ועד ימינו.

“זה סיפור שמותח קו בין 1995, רצח רבין, לשנת 2020”, מספר לזרוב. “אני מנסה לבדוק אם חלו בזמן הזה הידרדרות חברתית, תקיעות או התפתחות, ומנסה לראות מה השתנה. כל זה קורה דרך דמותה של שדרנית רדיו בשם בתיה כץ (בגילומה של בנאי), שעושה מעשה שמכניס אותה לכלא ל־25 שנה. כשהיא משתחררת, היא בוחנת את התקופה הזו מחדש”.

ל”משתה לעת דבר” בחר לזרוב, 47, באמן הספוקן וורד והשחקן יוסי צברי לככב בתפקיד הראשי. “יוסי הוא קול ברור בתקופת המחאה ובתקופת המגיפה ובהצגה אני שם אותו בסיטואציה של המחאה האחרונה”, אומר לזרוב.

לא חששת להכניס פוליטיקה ליצירה שלך בתקופה כזו סוערת מבחינה חברתית ופוליטית?
“לא, אני עושה את זה גם בהצגה ‘בכל שעה עגולה’. יש במחזות הללו מסרים מאוד ברורים חברתית. אני משתדל להציג דברים באופן מרומז קונספטואלית ומבטא את עצמי אמנותית באופן מופשט עם דימויים. האמת חודרת אלינו יותר בקלות כשמרמזים לנו עליה ולא אומרים אותה באופן ישיר. אני מתייחס לקהל שלי בצורה הזו. זה מרמז לך על הדעות הפוליטיות שלי, ועל המקום שבו אני נמצא".

עדי נס כבר חיווה דעה על המחזה?
“אני מכיר את עדי כבר עשור כי הצגתי עבודות שלו בתערוכה שאצרתי בעבר. הוא איש נהדר ורחב לב, ושמעתי שהוא התלהב מהרעיון. אני מאוד מקווה שהוא יבוא לראות”.

לסיום, אתה אופטימי מהחזרה לשגרה?
“אני אופטימי באופן טבעי ומשתדל להישאר כזה בכל מצב”.