סוד קסמו של "הפרח בגני", שירו האלמותי של זוהר ארגוב, שנולד היום לפני כ-66 שנים, הוא לא המילים היפות שכתב אביהו מדינה או הלחן הקצבי, אלא מעוואל הפתיחה.
קטע אילם, חסר מילים, אך מלא תשוקה. "אדם צועק את שחסר לו", שורר לנו מאיר אריאל, ומלוע פיו של זוהר נזעקה המזרחיות המסולסלת. היא לא הייתה חסרה לו כמובן, אלא לציבור ההגמוני בישראל, שהתענג על פסי-קול מערביים במיוחד.
לאדם כמותי, שנולד בעידן פוסט-זוהר ארגוב, מורשתו המוזיקלית עלולה להיתפס כמובנת מאליה. גדלתי בראשון לציון המעורבת, חצי שעת הליכה ממקום הולדתו.
כיום, יש אין ספור להיטים על הספקטרום המוזיקלי הים-תיכוני, החל משירי דיכאון של עופר לוי וכלה בשירי פופ של עדן חסון, והזמרים חורכים בימות בכל רחבי הארץ, אפילו בטקס הממלכתי ביותר, הדלקת המשואות ביום העצמאות.
אך ה"מלך" הוא זה שהיה שם קודם. האדם שסלל את המשעול הזה (יחד עם חבורת "פועלים" חרוצה במיוחד שבלעדיהם זה לא היה יכול לקרות כמו אביהו מדינה שהוזכר, יהודה קיסר, אהובה עוזרי ועוד). זמר האינדי המצליח ביותר במדינה שהקסטות שלו נמכרו מעל ראשם של כל עורכי הרדיו המדושנים.
האיש שהגיע מאשפתות שיכון המזרח (במלעיל כמובן) עד לבימת הפריים טיים של תאגיד השידור, כמעט כאילו אולצו לזמנו לשם בלית ברירה.
דמותו של ארגוב שימשה כלי חשוב במאבק המזרחי לדמוקרטיזציה של התרבות בארץ. כזכור, אותם סוכני תרבות היו לא פעם חיילים בני 18 שנהגו להטיח בזלזול דיסקים על הקיר באולפני התחנה הצבאית, או עורכים שבזו למה ששונה מהם, לאנטי-מערבי, לערבי.
"אתה מכיר את וגנר?"
זוהר, בקולו ובחכמתו, ניתץ במידת מה את תקרת הזכוכית שהייתה שמורה עד אז רק ל-50 אחוז מהעם, כלשונו.
"אני חושב שזה עניין של טעם של העורכים", ענה עת נשאל בתכנית "האדם השלישי" בגל"צ מדוע הוא אינו מושמע בתחנות הרדיו.
"אני לא מרגיש צורך לשמוע את עצמי, (אבל – א.ר) פשוט מאוד, צריך להתחשב ב-50 אחוז מהקהל. לי יש שם, אני מפורסם, אני רוצה להתחשב ב-50 אחוז מהקהל שקונה את הקסטות ורוצה לשמוע".
מדהים לגלות שבחלוף כמעט 40 שנים מאז אותו ראיון, הרטוריקה הזו, בעיקר בשדה הפוליטי, כלל לא השתנתה.
אבל בניגוד לנבחרי ציבור ואנשי תקשורת ציניים, זוהר, כמנהיג תרבותי וחברתי, שימש באמת ובתמים פתחון פה לאנשים מודרים. בזמן שהראשונים מנצלים את המונח קיפוח ככלי שרת לקידום האג'נדות האישיות שלהם, ארגוב קופח. הוא הגיע מהחצר האחורית של החברה הישראלית, בן למשפחה הרוסה וענייה. עצם דמותו סימלה את האדם החלש במעמד הנמוך ביותר.
"אין שום הבדל, שום דבר שמאפיין את הקהל שלי. יש אחד שאוהב לשמוע את וגנר ויש אחד ששומע את אלינור והוא מזדהה עם זה", אמר באותו הראיון בגל"צ, והשווה את עצמו למלחין האנטישמי ריכרד וגנר, שמודר בעצמו מתחנת הרדיו הממשלתית בשל עמדותיו והקשר שלו אל הנאציזם.
"אתה מכיר את וגנר?", שאלה בזלזול המראיינת, כאילו מזרחי אינו יכול להיות בקיא במוזיקה קלאסית. "שמעתי עליו", החזיר לה בציניות כל-כך מתוחכמת, והציב את עצמו מעל המוזיקאי הגרמני, אולי רוצה לומר – את האדם הנוראי הזה שהיטלר העריץ יש כאלו שמסוגלים לקבל בגלל שהוא "בן תרבותם", אבל אותי, יהודי במדינת היהודים, פוסלים להשמעה רק בגלל היותי מזרחי?
האמת? יש מן הצדק הפואטי בכך שבזמן שיורשיו המוזיקליים חזקים מתמיד ובעלי עתיד מזהיר, דווקא גל"צ ההגמונית עתידה להיסגר ובדרך להיות נחלת העבר.
"אין בחורה שלא נותנת"
כשמדברים על ארגוב, אי אפשר להתעלם מהצד האפל של אופיו, האלים והתוקף. ארגוב הורשע בדבר עבירת אונס וישב שנה בבית מאסר. בבית המשפט סיפק הצצה לתפיסת עולמו המעוותת, הפטריארכלית והשוביניסטית, כאילו נשים הן מוצר על מדף שאותו הגברים העליונים צריכים לבחור ולהעביר בקופה תמורת סכום סמלי. "אין בחורה שלא נותנת, צריך רק לדעת איך לקחת", אמר בפני השופט.
כמעט עשור לאחר מכן, הוא התאבד בתא מאסר לאחר שורה של הסתבכויות, ביניהן חשד לאונס (שוב), והתמכרותו חסרת הבלמים לסמים, שליוותה אותו כל חייו הטראגיים.
בכל מקום בו הוא מוזכר, גם חלק זה באישיותו חייב להיות נוכח כחלק מפועלו.
היום, 34 שנים אחרי מותו של אחד הזמרים הגדולים במדינה, עולה השאלה - מה כבר אפשר ללמוד מחייו הקצרים?
אני חושב שלא מעט. כפרסונה, ארגוב משמש סמל לכך שיכולת וכישרון לבד לא מספיקים כדי לשמור על ההצלחה. תומכי הקפיטליזם יספרו לנו שמוצא, מין, ורקע סוציו-אקונומי לא מהווים חסמים להצלחה. אם נהיה מספיק טובים במה שנעשה, השמיים הם הגבול. מריטוקרטיה.
זוהר, בקולו הענוג נגע בשמיים, בהחלט. אבל הנסיבות החברתיות הן שהובילו אותו לריסוק העצמי, לתהום ולפגיעתו בא.נשים.
העוני שחווה והבעיות הנפשיות מהן סבל בילדותו העשוקה, שהיו בחלקן גם תוצר של אבא אלכוהוליסט ותוקפני, דרדרו אותו לסמים קשים, אלימות, הסתבכות עם עבריינים ומה לא. ילד צריך לקבל חינוך טוב וראוי, זהו מפתח להצלחה מאוזנת ולשפיות בחיים.
כמו כן, ההדרה והנחשלות ממנה סבלו הזמר וקהל מעריציו עודנה קיימת בחלקים מסוימים בארץ שלנו, גם אם היא לובשת צורה אחרת.
למרות המהפך המזרחי ועובדת כניסתו של זוהר ארגוב אל הקאנון התרבותי, עלינו לזכור שהעוני נוכח כאן והשלכותיו הרסניות. יש אנשים מקופחים, שנשכחו בחצר האחורית של מדינת ישראל ולא מקבלים שוויון הזדמנויות. יש לעזור להם ככל האפשר, כדי שחברתנו תהיה מלאה בכמה שיותר אנשים הדומים לד"ר זוהר, ורחוקים מאותו מיסטר ארגוב הרסני.