"פסטיבל מוזיקה" ו"מגבלות קורונה". מילונית, לא מדובר בהפכים. אבל אם חושבים על זה לעומק, למעשה מדובר בניגודים. הלא כשחושבים על פסטיבלים – מה שקופץ לראש הוא אנשים, והרבה, שמחה, קהל, צפיפות וזיעה.
ומה עולה לראש כשחושבים על מגבלות קורונה? ריחוק, חשש וזהירות. בקיצור, לא ממש הולך ביחד. כלומר, עד שמגיע פסטיבל שעושה בדיוק את כל מה שצריך כדי לשמור על סובביו ולא לפגום, ולו במעט, מהחוויה הכוללת שפסטיבל מוזיקה אמור לספק לבלייניו.
הכירו את "סנטרל פארק מגידו". אם השם לא מוכר לכם, זה כי מדובר בגרסה ראשונית ו"קורונית" לפסטיבל יערות מנשה האהוב, אותו פסטיבל שכבר למעלה מעשור מאכלס אלפי אורחים לשני לילות של הופעות מסביב לשעון ביערות מנשה שבמועצה אזורית מגידו.
השנה, בעקבות המצב, האירוע שינה את פניו והפך לארבעה ערבים של הופעות (18-21.8) כאשר בכל ערב השערים נפתחים ב-18:00 ורשימת האמנים שמגיעים להופיע עד חצות בערך משתנה מלילה ללילה.
אז מי הצפין עד יערות מנשה השנה? רשימה לוהטת ומעניינת של אמנים ולהקות בז'אנר הפופ-רוק הישראלי (חבל שלא הייתה נציגות לז'אנר הים-תיכוני).
באופן די תמוה בעיניי, חלוקת האמנים בין הימים לא הייתה שוויונית, מה שהוביל לכך שהיום לדוגמה (שבת), יופיעו רק פורטיסחרוף, שיארחו את "טריפולי" ותמר אפק ואילו ביום חמישי, בו אני הגעתי, הופיע ארסנל מרשים מאוד שכלל את גיא מזיג וג'ימבו ג'יי, הדג נחש ואקו, נגה ארז, טונה ופול טראנק.
זו גם הסיבה שיום חמישי היה היום היחיד בו הכרטיסים נגמרו זמן רב לפני תחילת האירוע ואילו ליתר הימים, ניתן היה לקנות כרטיסים גם ביום עצמו.
כמי שהייתה פעמיים בפסטיבל יערות מנשה בגרסתו המקורית, לא הופתעתי לראות שגם הפעם, הקהל נותר מגוון מאוד. בני נוער מהקיבוצים לצד צעירים סטלנים העומדים ליד משפחות עם ילדים קטנים.
זו אחת מהסיבות לכך שאני מכורה לפסטיבלים, וכיף היה לראות את התמהיל האנושי הזה גם כאן. בסוף, כשכולם צורחים יחד את המילים ל"שירת הסטיקר" – לא מבדילים מי בן 6 ומי בן 70.
לוגיסטית, לא זכור לי עוד פסטיבל בארץ שאורגן בצורה כל כך טובה, במיוחד בתקופה מאתגרת שכזו. החניה הייתה נגישה ומסודרת, וצוות סדרנים ושוטרים ליוו את כניסת האורחים ויציאתם באופן מופתי.
לא עברו 10 דקות מאז שחניתי ועד שנכנסתי בשערי הפסטיבל. בכניסה הוצבו בדיקות מהירות לטובת מי שאינו הצטייד בתו ירוק (למרות שבפועל, בדיקת התו הירוק הייתה מרושלת יחסית ולא נדרש להציג בצמוד לו תעודה מזהה).
גם בתוך הפסטיבל עצמו, פחים רבים הוצבו באזור כך שגם בשעות המאוחרות המתחם נשאר נקי למדי ומתחמי ישיבה רבים נפרסו בחלל עבור אלה שמעדיפים לצפות מרחוק ולא להיכנס אל תוך ההמולה.
מוזיקלית, מה יש לומר. ההופעות שאני הייתי בהן היו פשוט מעולות, מגיא מזיג ועד פול טראנק שסגרו את הערב עם אנרגיות משוגעות. כצפוי, ההיילייט של הערב היו נגה ארז וטונה, שעל אף ששניהם התמודדו עם בעיות סאונד קלות, לא נפגמה ולו במעט החוויה המטורפת של צפייה במופעים שלהם.
טוב, זה לא סוד שמדובר בשני פרפומרים פשוט מעולים. הקהל שאג את המילים לכל השירים, רקד בלי הפסקה, והסידור הנכון והחכם של המתחם איפשר לצפות בהופעה גם מרחוק ועדיין לראות מצוין את האמנים, עם המסכים הגדולים ששידרו את המתרחש על הבמה.
כשמספרי החולים מטפסים בהתמדה והמילה סגר מתחילה להישמע באוויר, קשה שלא לחשוש שמא מדובר באירוע האחרון מסוגו שנחווה בשבועות הקרובים. כולי תקווה שמגמת העלייה תיפסק אבל בדבר אחד אוכל להתנחם, אם כבר מדובר באירוע האחרון לפני הסגר הרביעי – לפחות שזה יהיה אירוע כזה. אני כבר מחכה לפעם הבאה.