אלבום חדש ליוצר הייחודי: שירי "אמונה רעה", אלבומו השלישי המרהיב, האפופים בניחוח כנעני, של יקיר הלל, נשמעים כה מחוברים לנוף המדברי של מצפה-רמון, העיירה הנגבית, שבה תקע יתד בעיצומה של תקופת הקורונה, עד כי דומה, שהוא חיבר אותם שם. ברם, הלל הוגן דיו כדי להודות שתחילה חיבר את שירי האלבום ואולי בעקבות צליליהם ירד דרומה.
הלל, ששמו הפרטי השני משה והוא זמר, שבאופן נדיר במחוזותינו הבנג'ו הוא הכלי העיקרי שלו, מתחבר באופן מיסטי, נטול קשר משפחתי, לזמר המיתולוגי משה הלל, המוכר בין השאר עם שירו "הנער עם הבנג'ו". איך הוא, יקיר, הגיע לכלי המיתר המזוהה עם מוזיקת הקאנטרי האמריקאית, זה סיפור.
"האצבעות שלי הן חסרות מנוחה וכל פעם מדגדג להן לנגן על כלי חדש", הוא מעיד. "כשהגיע אלי הבנג'ו, יצאו ממני שירים כמו ממעיין נובע", הוא מעיד. "זהו כלי שהגם שמוצאו הרחק מכאן, הוא מביא משהו כנעני. יוצא ממנו סאונד שמכשף את המאזינים לצליליו כמו שמכשפים נחש קוברה בסלסלת קש. במקום שאני חי בו, במצפה, הבנג'ו מהדהד כפי ששום כלי אחר לא מהדהד באוויר המדברי. יש בו משהו קדמוני, המשתלב עם נוף הקדומים של מכתש רמון".
הלל, 34, המתנשא לגובה של 1.93 מ' ובעל שורשים תימניים, גדל בכפר-יונה ובפתח-תקווה כבנם של אשת-חינוך ושל איש-כספים. לדבריו, המוזיקה טבועה בו מתמיד. הוא היה נוסע עם אביו ב"פיאט אונו" המשפחתית ובעודו שומע שיר שבקע מהרדיו, הוא היה שר עם הזמר ומדמה את עצמו שר במקומו.
לאחר שירות צבאי בחיל האוויר, מצא עצמו על פרשת דרכים. אז כבר הייתה לו להקה והדילמה הייתה להקליט אלבום או לצאת לראות עולם. הוא בחר באפשרות השנייה וטס הכי רחוק מכאן, לאוסטרליה ולניו-זילנד, בתחילת מסע שלשמו חסך כסף מעבודת בניין. גיטרה אקוסטית, שקיבל ממשפחה נוצרית אוונגליסטית, שאצלה התארח ביבשת החמישית ואיתה נדד במרחבי המזרח, הרחיקה אותו מצלילי הגיטרה חשמלית, שבה ניגן מוזיקת גראנז' בלהקת נעורים שלו.
"גיליתי אצלי צד הרבה יותר רך, בלי הצורך במגבר להעצים את הווליום", הוא מספר. "בעקבות הנגינה בגיטרה האקוסטית חיפשתי את הדבר הבא. כשהורי נסעו לארצות הברית, ביקשתי מהם שיביאו לי משם בנג'ו וישר התחברתי אליו; עד כדי כך היית מוכן לקראתו. כשאני תופס כלי, אני לומד בעצמי לנגן עליו, כך מנדולינה וכך בנסורי, חליל-צד הודי".
כששב מהטיול הגדול של אחרי הצבא, יצר הנדודים שלו הביא אותו עד צוקים, בערבה, שם עסק בבנייה בבוץ. בהמשך למד כשנתיים ברימון, ניסה קצת את תל-אביב "עד שהרגשתי שהיא מצרה עלי" ו"אני נבלע בתוך הדבר הגדול הזה". תחנתו הבאה, הפעם כבר עם רעייתו, אורטל, המנהלת האישית שלו, הייתה בקרני-שומרון, כשלשם שינוי עבד תקופה כגבן בחוות "גבעות עולם". כשזה נגמר לו והוא לא הצליח למצוא דירה בתל-אביב, הוא לקח את האשה להודו, יעד חביב עליו, לסיבוב-הופעות.
כשחזרו ארצה עם בוא הקורונה, הם התמקמו בכל זאת לתקופת-מה בתל-אביב, עד שהשתכנע סופית שהיא "לא בתדר שלי" ו"כנראה, המבנה הנפשי שלי לא מתאים למבנה האורבני". כלומר? - "גם אם אני אוהב את העיר, הגעתי למסקנה שאני לא יכול להיות שם. אז הגעתי למצפה-רמון".
מדוע?
"כי זה אחד המקומות הכי יפים בארץ וללא ספק המקום הכי מבודד בה. במצפה הקמתי את האולפן שלי. המגורים בעיירה מביאים משהו חזק ליצירה, אם כי המדבר היה נוכח ביצירות שלי עוד קודם לכן. יש ביישוב אווירה אינטימית אל מול העולם ומרקם אנושי מפרה בסביבה שמושכת אליה אמנים וכל מיני טיפוסים צבעוניים. חוץ מזה הטבע כאן במלוא הדרו לימד אותי שיעור בענווה".
אתה כבר בהכנות לתחנה הבאה?
"האמת? - במצפה כבר מרגיש לי בבית, כשכאן יש לי השראה, כפי שאין לי בשום מקום אחר".
כמי שנע בין ניגודים, שותפו העיקרי ליצירת האלבום החדש, המוזיקאי עומר שונברגר, הוא דווקא איש גוש-דן. יוצא דופן באלבום הוא השיר "השיירות". לחנו, למילים של הלל, הוא משל תומר ישעיהו וההפקה המוזיקלית נעשתה בידי המפיק המוערך פטריק סבג. "זהו שיר ששרד מניסיון יצירה שלי עם תומר, לפני שנים", הוא מעיר. "השיר היה על הגבול בינינו ונשכח. פטריק עזר לגאול אותו. הבנג'ו שלי התאים לסגנון שלו. גם אם לא הסתדר לי להמשיך איתו בגלל לוח זמנים. העבודה על 'השיירות' סללה את הדרך לאיך שהאלבום בלעדיו".
לבסוף, אתה תמיד 'קול' כזה, כפי שאני מתרשם ממך?
"כנראה, שכן. במצפה בדרך כלל אי אפשר אחרת".