פרופ' גדעון גרייף חוזר לאהבתו הראשונה: "הגעגועים והרצון להשאיר חותם מוזיקלי - ניצחו”

כבר יותר משלושה עשורים חלפו מאז שגדעון גרייף כיכב במצעדי הפזמונים במדינת ישראל הצעירה. מאז הוא הספיק להפוך לחוקר שואה מוערך ועתיר מוניטין, אבל בימים אלה הוא סוגר מעגל עם תחילת הדרך בכך שהוא מוציא בהוצאה עצמית את “גדעון גרייף - עלי זהב”, אלבום אוסף עם רפרטואר העבר שלו.

עכשיו - בגיל 70 - חוזרים?
“כן, עכשיו. הגעגועים ניצחו. וגם הרצון להשאיר איזה חותם מוזיקלי”.

גרייף נולד בתל אביב בשנת 1951 כבן יחיד להורים יקים. כבר בילדותו נמשך למוזיקה. בגיל 12 זכה בתחרות כישרונות צעירים של “מעריב לנוער” ועלה על המסלול של ילד פלא. “כעבור שנתיים, הייתי התשואה הראשונה”, הוא מספר כמי שפתח ברדיו את “תשואות ראשונות”, תחרות הכישרונות הצעירים של “קול ישראל”.

קול הקטיפה של גרייף הצעיר דרבן את מיטב הכותבים דאז לכתוב לו. ביניהם היו אהוד מנור, אפי נצר, אריה לבנון, נורית הירש, תרצה אתר ועוד. יותר מכולם היה לו קשר חם עם משה וילנסקי, ידידו של אביו, שחיבר לו עם אורי אסף את להיטו הגדול “עלי זהב”. “כשהקלטנו את השיר, ראיתי שהוא לא מבסוט, אבל עם גינוניו הפולניים הוא נזהר מלרדת עליי, עד שהציע לי להתרחק קצת מהמיקרופון”, נזכר גרייף. “זאת הייתה עצת זהב”.

איך היו ההופעות?
“נורא־נורא התרגשתי. בעיקר פחדתי שאשכח את המילים. מרוב פחד, זה לא קרה לי, מה גם שהצטיידתי בפתקים קטנים. רק פעם אחת נתקפתי בבלקאאוט, ודווקא במחזמר ‘המלך ואני’, שבו הופעתי ערב־ערב. אלתרתי משהו מבלי שאיש ירגיש, כולל השכן שלי מסביבת רחוב הירקון, אריק לביא, שכיכב בתפקיד המלך”.

גרייף העביר את שירותו הצבאי בגלי צה”ל כעורך תוכניות מוזיקליות. “המיקרופון הוא אהבת חיי ובעיניי המדיום הזה, שיש לי כלפיו יחס של קדושה, הוא אחד משבעת פלאי תבל”, התפייט בראיון שערכתי איתו לפני יובל שנים. לימים הפיק וערך תוכניות רדיו רבות בנושא השואה בתחנת האם שלו וב”קול ישראל”. אחת מהן, “סלוניקי־אושוויץ”, הביאה לו ב־88’ את פרס סוקולוב.

מדוע, בעצם, שברת את הכלים וירדת מהבמות ב־76’?
“תחילה רק רציתי לקחת פסק זמן מהבידור, שבמבט מפוכח נראה היה לי קצת רדוד, אולי גם לא מספיק אינטלקטואלי. עדיין הייתי במצעדי הפזמונים כשהלכתי ללמוד היסטוריה באוניברסיטת תל אביב ונשאבתי. כשבחרתי להתרכז בחקר השואה, לא שיערתי שאושוויץ, המקום שאני נמשך אליו כמו מגנט, יהיה למעין הבית השני שלי”.

זאת איננה בחירה טבעית.
“אכן, מה גם שאני בן למשפחה שנפגעה מעט בשואה. מה אומר? קול קרא לי והלכתי בעקבותיו”.


בלי לחשוב פעמיים

לאחד הנושאים שלהם הקדיש את חייו הגיע גרייף כמעט במקרה. תוך כדי הכנת תוכנית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה נחשף לזונדרקומנדו – אסירי היחידות המיוחדות שנאלצו לעבוד במשרפות ובתאי הגזים. “בראיון עם אחד מניצולי התופת, הרגשתי שלא ארפה מהעניין כל עוד לא אמצה אותו עד תום”, מציין גרייף.

למעלה מ־13 שנה עבד על ספרו המונומנטלי “בכינו בלי דמעות” (1999), שבו הביא את עדויותיהם של אנשי זונדרקומנדו ששרדו, ואותם איתר במדינות שונות. לצורך העניין ביקר אינספור פעמים באושוויץ. “פעם זחלתי עם צוות הסרטה דרך ההריסות אל תא הגז של אז, שם איתרנו את הדלת בין חדר ההתפשטות לבין תא הגז”, הוא מספר. “לקראת תום המלחמה ביצעו הגרמנים את מעשה ההרס בעזרת דינמיט לפני שנמלטו מהמקום, בניסיון לטשטש את מעשי הזוועה שלהם”. באפריל הקרוב צפוי להיות מוקרן בכאן 11 סרט שיצר עם הבמאי איתי לב בהשתתפות אחדים מגיבורי ספרו “בכינו בלי דמעות”, שאותם הביא גרייף לאושוויץ.