בשבוע שעבר בחרה דורית ראובני לחגוג את יום הולדתה ה־69 בסביבה הטבעית לה: הבמה, שם השיקה את אלבומה החדש בספרדית, Nostalgia, בנוכחות משפחתה, חבריה והקהל שמלווה אותה נאמנה זה 50 שנה. "הופעת השקת האלבום הייתה נפלאה ומרגשת, ואני כבר מחכה להופעה הבאה בתור”, היא אומרת. “אני חיה מהתרגשות להתרגשות”.

האלבום החדש מונה תשעה שירים העטופים בקולה החם והמוכר של ראובני, והוא מהווה מעין סגירת מעגל אישית שלה עם הילדות בבואנוס איירס, שבה בילתה שלוש שנים במסגרת שליחות של אביה מטעם הסוכנות היהודית. "בשנתיים האחרונות היה לי חלום להקליט שירים בספרדית, שזו השפה שבה התחלתי לשיר לפני 60 שנה", היא מספרת. "אספתי את השירים מתוך אלבומים של מרסדס סוסה, לואיס מיגל ועוד. בזמן הסגרים של הקורונה הקלטנו את האלבום באולפן הביתי של אסי, הבן שלי, שהפיק את כל האלבום יחד עם אור הילאי".

זה למעשה אלבום הסולו הראשון שלך זה 21 שנה, מאז "לדינו" (2000). מדוע לקח כל כך הרבה זמן?
"במשך השנים הוצאתי אלבום הופעה חיה ואלבום נוסף עם 'שלושתנו', ההרכב שלי עם חנן יובל ואורי הרפז, וזה סיפק אותי. אבל האלבום בספרדית הוא הגשמת חלום”.

מדוע בחרת להוציא את האלבום בפורמט CD, בתקופה שבה כבר לא קונים דיסקים?
“הוצאנו אלבום בפורמט כזה וגם עם אופציה לדיגיטלי. כל מי שמבקש את האלבום, אני שולחת לו".

עד כמה את מתחברת לנושא הרשתות החברתיות?
"אני בהחלט מתחברת לפייסבוק, ובאינסטגרם הילדים עוזרים לי".

ומה עם טיקטוק?
"אין מצב לטיקטוק".

ראובני, אחת הכוכבות הגדולות שיצאו מהלהקות הצבאיות, החלה את דרכה המוזיקלית כנערה בתוכנית הכישרונות “תשואות ראשונות”, ופרצה לתודעה כסולנית להקת פיקוד מרכז וצוות הווי חטיבת הצנחנים.

במסגרות אלה ביצעה כמה מהשירים הידועים ביותר שלה, בהם “היום היום”, “יש פרחים”, “האיש מן הבקעה” ו”מסביב למדורה”. "זו באמת הייתה תקופת זוהר ופריחה גם מבחינה יצירתית, טובי הכותבים והמלחינים כתבו ללהקות הצבאיות", היא משחזרת. "הייתה אז תחרות מי יגיע לראש מצעדי הפזמונים, ומי שהצליח כסולן - היה ברור שתהיה לו קריירה בשוק האזרחי. אני יודעת שכל הדלתות נפתחו לפניי בזכות השירות המוזיקלי שלי".

עם שחרורה פצחה בקריירת סולו שהניבה לאורך שנות ה־70 וה־80 להיטים כמו ”פגישה, חצי פגישה” (עם חנן יובל ודני כץ), “קח כל מה שאלוהים נותן” ו”אדם צובר זיכרונות”.

מה לדעתך הפך את השירים שהקלטת בשנים ההן לקלאסיקות?
"כן, יש שירים שאין לי הופעה בלעדיהם, והשירים האלה הם לא רק הנכסים שלי. בזכות המילים והמנגינות אלו נכסי צאן ברזל של הארץ הטובה שלנו. היום כבר לא כותבים ככה ולא מלחינים שירי משוררים, וזה חסר לנו כזמרים ותיקים וזה חסר לדור הצעיר שלא מכיר. מזל שממשיכים להשמיע אותנו ברשתות הרדיו".

באמת ממשיכים להשמיע? את מרגישה שבפלייליסטים כיום יש מספיק כבוד לאמנים ותיקים?
"לא מספיק נותנים כבוד. אין תוכניות טלוויזיה עם מקום לאמן הוותיק חוץ מתוכניות הבוקר, וכמו שאמרתי, מזל שעדיין משמיעים ברדיו, אבל זה לרוב בימי זיכרון. בעידן הפלייליסט לא סופרים אותנו, וזו עוד סיבה שבגללה אין טעם להקליט חומרים חדשים".

כיוון לאלבום הבא
בשנים האחרונות ראובני מופיעה עם משפחתה (הבעל יענקל’ה מנדל וילדיה שחלקם מוזיקאים בעצמם – ד”פ) במופע משותף, מופיעה גם לבדה, ובחמש השנים האחרונות היא שותפה כאמור עם חנן יובל ואורי הרפז במופע “שלושתנו” החולק כבוד לקלאסיקות הישראליות של שלושתם. המופע אף תועד באלבום. "אני מופיעה כל הזמן", היא אומרת. "היום (26.10) אני מופיעה בזאפה הרצליה עם 'שלושתנו'".

את מתגעגעת לפעמים לעבר?
"אני לא מתגעגעת לעבר חוץ מלהוריי ולאח שלי שכבר אינם איתי”.

איך עברה עלייך תקופת הקורונה?
"בתקופת הקורונה משפחתי ואני שרנו לשכונה, הופעתי בדיור מוגן, קצת בחצרות והרבה בזום. בכל יום חמישי, מור, הבת שלי, ואני שרנו דואטים (קאברים) והייתה לנו צפייה נהדרת. אני יכולה לגלות לך שזה יהיה האלבום הבא".

מה סייע לך לשרוד את התקופה?
"יכולתי לשרוד בזכות היכולת להמשיך לשיר בכל מסגרת ובכל קפסולה. הקושי העיקרי היה שסגרו את אולמות המופעים, ומאוד הזדהיתי עם המחאה של ענף התרבות".

את לא מפחדת מהקורונה?
“אני מאוד נשמרת וממלאת אחר הוראות משרד הבריאות".

את מרגישה בגילך?
“ממש לא. במיוחד כשהבעל שלי כל הזמן מחמיא לי”.