"אף פעם לא ניסיתי לשחק את יונת השלום ואני מסרבת לכך גם כיום"

יותר מ־20 שנה אחרי צאת אלבום הבכורה שלה, הזמרת אמל מורקוס תקבל מחרתיים, 9 בדצמבר, בתיאטרון יפו פרס מפעל חיים הנושא את שמה של שולמית אלוני, “על עשייתה האמנותית הייחודית, הנוטעת תקווה לקיומו של דיאלוג ישראלי־פלסטיני”, כדברי הנהלת הפרס. “הפרס משמח את לבי, כשהוא מציין אותי כאמנית אישה, שנרתמת תמיד למען זכויות האדם, וכשהיא שרה למען החלשים, היא מבטאת גם את עצמה, כערבייה במדינת ישראל”, אומרת מורקוס כעת. “למעשה, אני ממשיכה את סצינת התרבות הפלסטינית, שנגדעה ב־48’, בביצוע שירים בשפה שלי”.

לעובדה שהפרס המוענק לה קרוי על שם שולמית אלוני – יש משמעות מיוחדת עבורה. “אני זוכרת אותה לטובה, בין השאר על שבשנות ה־90, בהיותה שרה בממשלת רבין, היא חנכה אצלנו בכפר יאסיף, עם אבא שלי, נימר מורקוס, ראש המועצה המקומית דאז ואיש המפלגה הקומוניסטית, את המקלט הראשון לנשים מוכות בחברה הערבית, למרות שאז לא שמעו כל כך על רצח נשים כמו שקורה עכשיו”, היא אומרת.
מאז נוספו מקלטים כאלה בחברה הערבית, אך גם האלימות כלפי נשים גברה.

“הנושא מדאיג אותי ולוקח הרבה ממחשבותיי ומהאנרגיות שלי. לדעתי, האישה הערבייה הפלסטינית, כמו גם הרבה נשים בחברה הישראלית, נמצאת בצירי לידה לקראת הגשמת חירות אמיתית ממצב שבו אישה היא השפחה של העולם. כדי לבלום את האלימות כלפיהן, יש להחמיר את העונשים לגברים שפוגעים בהן ולאסוף יותר ברצינות את הנשק ממשפחות הפשע. בהקשר הזה אני מציעה לבדוק כמה עובדים סוציאליים יש בחברה הערבית וכמה בחברה הכללית. הכתובת הייתה על הקיר”.

סלט מוזיקלי

מורקוס, 53, בת למשפחה ערבית נוצרית, הא החמישית בין שש הבנות שהוריה הביאו לעולם. מספרים עליה שכבר בהיותה תינוקת, הוריה היו מעמידים אותה על שולחן והיא הייתה שרה לאורחים. “לבד משירי הערש והפולקלור שאמא הייתה שרה לנו, גדלתי על סלט מוזיקלי”, היא מעידה. “כלומר, מצד אחד פיירוז ועבד אל־ווהאב ומצד שני - צ’ייקובסקי, תיאודורקיס וג’ואן באאז”.

היא בוגרת תיכון כפר יאסיף. בגיל 18, בפסטיגל 86’, התגלתה כששרה שם עם אלון אולארצ’יק, לימים המפיק המוזיקלי של אלבום הבכורה שלה, את השיר העברי־ערבי “שלום סלאם”. לאחר מכן למדה משחק בבית צבי. “היה קשה”, היא מספרת. “למרות המלגות ועל אף עבודות מזדמנות, כמו שמרטפות או מטבח, הייתי אז במצבים של מצוקה כלכלית”.

הדרך לבמת התיאטרון לא הייתה פשוטה. “לא בא לי על תפקידי ערביות בהצגות ישראליות, שראיתי בהם משהו שכבר נלעס”, היא אומרת. “חיפשתי תפקידים רגילים, כמו המורה למוזיקה ב’שביל החלב’, סרטו של עלי נסאר, שם שיחקתי את ארוסתו של מוחמד בכרי, אגב פרטנר אדיר”.

בין היתר, לאורך השנים שיחקה מורקוס בתוכניות של הטלוויזיה החינוכית, בהן "רחוב סומסום" וסדרת הטלוויזיה “שכנים”, שהופקה על ידי מחלקת השידורים בערבית של הערוץ הראשון ושודרה בין 1989־1993. בשנת 98’ הוציאה מורקוס, לאחר קשיים מרובים, את “אמל”, הראשון מבין חמשת אלבומיה. “לדעתי, פעל נגדי שיקול חברתי פוליטי”, אמרה לי בראיון עבר. “חוששים מהחומר שלי ופוחדים שיינזק המוניטין שלהם אם ישתפו פעולה עם זמרת כמוני. הייתה סחבת, שגרמה לי להרגיש שהוליכו אותי שולל ודחקו אותי להפקה עצמית. ככל שהשתהיתי, צמחו בינתיים כל מיני זמרים לא מוכרים, שעם כל הצניעות אני חייבת לומר שאין להם טיפה מהיכולת שלי".

צמיד יפה

בין שלל האמנים שמורקוס שיתפה עמם פעולה לאורך הקריירה נמצאת גם ג’ואן באאז: “כשלמדתי בבית צבי, רואיינתי על ידי כתב ‘הניו יורק טיימס’ ובין השאר כשסיפרתי לו על האווירה התרבותית שהייתה אצלנו בבית, הזכרתי את התקליט של ג’ואן באאז, שאיתו אהבתי לשיר את השיר ‘We shall overcome’. יום אחד צלצל הטלפון בדירתי ברמת גן ופתאום שמעתי קול לא מוכר. כשהיא הציגה את עצמה כג’ואן באאז, הייתי בטוחה שעובדים עליי, אבל זאת לא הייתה מתיחה. באאז הייתה אמורה להגיע להופעות בישראל והזמינה אותי לשיר איתה באירוע של ‘יש גבול’. הייתי בת 19. היא הושיבה אותי על הברכיים שלה וביקשה שאלמד אותה שיר בערבית. לימדתי אותה כמה שיכולתי, והיא הסירה מהיד שלה צמיד יפה והעבירה אותו ליד שלי. אחר כך זמן מה התכתבנו”.