"אלעד אלעד יקים הגשר/ כמעשה אבות/ אלעד אלעד ירקום הקשר/ בין הלבבות" - ככתוב בשיר הדגל שלו, "אלעד ירד אל הירדן", הגשר שהפליא להקים המוזיקאי ואיש הרדיו, החוזר בתשובה הוותיק אברהם זיגמן, בין דתיים לבין חילונים, ייכון לעד, אבל מקים הגשר הזה במו מילותיו, קרס ואיננו. זיגמן הלך אמש לפתע לעולמו בגיל 72 כתוצאה מסיבוכים בעקבות התקף לב.
זה קרה לו בבית-חולים בחיפה, שבה נולד להורים ניצולי שואה, לא הרחק מערש ילדותו בשכונת נווה-שאנן. "לא הגעתי אל מה שאני היום יש מאין", סיפר לי על דרכו המדהימה מקן "השומר הצעיר" אל חיק האמונה. "יום אחד הכרנו אני והחבר'ה מקן התנועה טרקטוריסט מבוגר, שגילם באישיותו ובאורח-חייו את האנטיתזה למה ששמענו בתנועה על החברה הדתית. הוא, דתי אמיתי, עם זקן ארוך, לבוש בגדי חקי, שחי מיגיע-כפיו ולא כפי שסיפרו לנו על הדתיים, היה מזמין אותנו להתארח אצלו בדרך מהקן. בשיחות שלנו איתו, החב"דניק, צצו אצלי התהיות הראשונות לגבי הקיום שלי כחילוני".
זיגמן לא התנסה בהשכלה מוזיקלית מסודרת, אם כי העיד ש"כנער תפסתי סתם כך גיטרה והתחלתי לנגן בעצמי". חלומו היה להעביר את שירותו הצבאי בלהקת הנח"ל. במקום זה מצא את עצמו מזמר תוך כדי העבודה החקלאית בהיאחזות נח"ל שניר. משם עבר לצוות הווי פיקוד המרכז ובהמשך לצוות הווי צנחנים. בין המשרתים עמו היו דודו זכאי, השחקנית אסתי קוסוביצקי, אורי שבח, לואי להב וגילה רונן, שעמה הופיע בצמד.
במקביל התמקם בקיבוץ נחשון, שם החל להלחין לצד עבודתו בחממות. בקיבוץ כתב עם מירה מאיר, המשוררת, חברת המשק, את השירים "גשם ראשון" ו"נחל נערן".
יותר מכל שיריו התפרסם שירו "אלעד ירד אל הירדן". "חיברתי את השיר בספטמבר 70', שכונה על-ידי אנשי אש"ף 'ספטמבר השחור', בעקבות הטבח שנעשה באנשי הארגון בירדן", שחזר. "הייתי אז על סף השחרור משירות סדיר, כשהודיעו לי שיצרפו אל גילה (רונן) ואלי כתגבורת מהמילואים את שייקה אופיר. כשהגיע, שאלתי מה עם בנו, אלעד, שאותו הכרתי. 'אלעד ירד אל הירדן', השיב וסיפר שבנו הצטרף לכוחות שנערכו אז בבקעה עקב האירועים מעבר לגבול. שייקה לא שם לב למשחק המילים בתשובתו, אבל זה לא נתן לי מנוח עד שחיברתי את השיר".
"תוך כדי ההלחנה נתקלתי באיזה קושי מוזיקלי", סיפר. "כשפניתי אל נעמי שמר, היא פתרה לי את הבעיה בקלות על-ידי הוספת סינקופה, שהעלתה את השיר לגבהים. אגב כך היא הבחינה שכללתי בשיר את ה'מלוח', צמח נפוץ בבקעת הירדן. 'זאת מילה שלי!', טענה בחיוך לגבי ה'מלוח', המופיע ב'חורשת האיקליפטוס' שלה. היא הציעה לי כתחליף את ה'הרדוף', שהתאים בול לשיר".
ועוד גילוי: "אלעד ירד אל הירדן' התקבל בקלות לפסטיבל הזמר והפזמון, עד שנפלט ממנו מסיבה מקורית. התברר, שלאותו פסטיבל כבר התקבל 'נגן לי ירדן', שירם של יעקב שרת ומוני אמריליו (שבביצועה של רבקה זוהר זכה במקום השני - י. ב-א). 'פעמיים 'ירדן' באותו פסטיבל אי אפשר', אמר מי שאמר והשיר שלי הסתדר יפה בלעדיו".
באשר לגרסאות השונות שנפוצו לגבי הביצוע הראשוני של השיר, זיגמן ביקש לדייק: "השיר הושמע לראשונה במופע 'ניחוחי חציר' של קול ישראל על-ידי רביעייה, שבה היו דודו זכאי, אתי עמית ושמעון ויצמן, יוצאי להקת הנח"ל ועבדכם הנאמן. דודו הקליט את השיר ואז המנהל המוזיקלי שלנו, עודד פנחסי, הביא אותו ללהקת פיקוד הדרום, שגם אותה הדריך. אביבה אבידן, אז שמואלי, הייתה שם הסולנית".
בין תוכניותיו בקול ישראל היו "הלהקות חוזרות" בסדרת מפגשים עם יוצאיהן ו"עוד חוזר ניגון", תוכנית שבה חשף הקלטות נדירות שמצא בתקליטיית קול ישראל. אחת מהן קשורה ל"אליפלט", השיר היחיד שאלתרמן כתב ללהקה צבאית: "את תשעת הימים שלפני תשעה באב, שבהם אסור לשמוע מוזיקה, נהגתי להקדיש לנבירה יסודית בהקלטות העבר. כך גיליתי את ההקלטה המקורית לשיר, בביצוע להקת גייסות השריון עם תרצה אתר, בתו של אלתרמן, כסולנית".
כשזיגמן השתחרר מהצבא, הוא הגיע לקורס קריינים בקול ישראל ונשאר ברדיו כארבעים שנה. בטרם נעשה עורך מוזיקלי מוערך, עסק בתוכניות תיעודיות, שאחת מהן, 'פגשתי יהודים שמחים', נגעה בחוזרים בתשובה של ישיבת 'אור שמח'. בניגוד להם ולחוזרים בתשובה אחרים, הוא לא למד בישיבה כלשהי והמשיך בעבודתו ברדיו כמצוות "הרבי", כפי שכינה את הרבי מלובביטש.
בתשל"ט והוא אז בן 30, נסע לניו-יורק כדי להיוועד עמו ביחידות. "זאת הייתה אחת החוויות הגדולות בחיי", ציין. "הוא קיבל אותי במאור פנים. כשהתעניין במעשיי, סיפרתי לו על עבודתי ברדיו - והוא, שלמד בצעירותו הנדסה, גילה בקיאות בפרטים הטכניים. כששאלתי אותו אם אוכל כאדם דתי להמשיך בעבודתי ברדיו. הוא שלח לעברי מין מבט חכם שכזה והתחיל להסביר לי מה זה רדיו ואיזו השפעה יש לו על הבריות. היו לו רק שני תנאים - שלא יהיה ניבול פה בתוכניות שלי ושלא אפגע באיש. מכיוון שתמיד נהגתי כך, לא הייתה בעיה".
חזותו של זיגמן, שעבר לשכונת מקור-ברוך החרדית, השתנתה לבלי היכר עם זקן המידות - שהצמיח והלך והכסיף - והביא לעולם עם רעייתו מרים, בת משפחת זוננפלד, המוכרת במאה שערים, תשעה ילדים, אבל נשאר אותו זיגמן שהיה. "העובדה שלא גזרתי על כעצמי שינוי דרסטי בחיי, הקלה עלי, מה גם שלא נעלמתי מהחבר'ה", שיתף. "ככה זה אצלנו, חסידי חב"ד, שהחזרה בתשובה שלנו לא מוחצנת, אלא תוך חתירה זהירה אל המהות הפנימית האמיתית".
אהבתי את ההומור שלו. כשהתייחס לציבור שומרי המצוות, לא היסס להשתמש בביטוי "הדוסים האלה" בתוספת הערה כמו "כך אני מכנה גם את עצמי". תקופה ארוכה הסתובב עם כיפה סרוגה צבעונית גדולה, נדירה במגזר החרדי. "זאת כיפה של האחים המוסלמים", אמר בפשטות. "הביאה לי אותה ערבייה מחברון, ואני הולך איתה מפני שכך נוח לי".
ב-2010 הוציא זיגמן בהוצאת "יד בן-צבי" את ספרו "מדרש נעמי", שבו עמד על נוכחות התנ"ך ומקורות יהודיים אחרים בשיריה של נעמי שמר. בכך יישר קו עם בתו, ד"ר תמר זיגמן, שאת עבודת הדוקטורט שלה היא הקדישה לנושא "קלאסיקה ישראלית וישראליות בנוסח קלאסי בשירה של נעמי שמר".
ב-2012 פרש פרישה מוקדמת מעבודתו רבת השנים בקול ישראל ולא המתין להגיעו לגיל הפרישה. "ראיתי את התמוטטות רשות השידור - ולא מצאתי טעם להמשיך",´הסביר ותלה סופית את המיקרופון.
"היינו חברים מאז הצבא ונשארנו כאלה כל השנים", מעיד דודו זכאי. "במדינה, שבה הולכים לקיצוניות, אברהם זיגמן הוכיח שאפשר לנהוג אחרת ולגשר ולחבר".
"החברות שלנו היא מהרדיו, שם ישבנו חדר ליד חדר והיו לנו הרבה שיחות מלב אל הלב", מספר דודו ברק, שכתב עם זיגמן את השיר "דרך ארץ השקד". "הוא כתב לשיר הזה לחן פנטסטי. חבל שהוא לא כתב עוד הרבה כאלה".
"מתוך מחויבות לעבודתי ברדיו, לא המשכתי לכתוב", הסביר זיגמן.
"מחויבות", זה אומר הכל על זיגמן.
יהי זכרו ברוך.