שלמה צח: "החיים שלי הם סיפור הרפתקאות מתמשך"

"תראה, הנה בעז שרעבי בטלוויזיה", אומר לי המפיק שלמה צח בדקות הראשונות של שיחתנו. "בעז הוא המצאה שלי, תגלית שלי. הופעתי איתו בלהקת כרמון, הוא היה חלילן ודרבוקיסט מוצלח, אבל פתאום נחתה עליו המוזה לכתוב שירים. הוא הביא לי ולאילנית את ההקלטה של השיר 'פמלה' ורצה שנבצע אותו. לקחתי את ההקלטה איתי לגרמניה, ובכל פעם שהייתי שומע אותה, הייתי מקבל צמרמורת. כשחזרנו לארץ אמרתי לבעז: 'מפיקים את השיר שלך'. הוא שמח ושאל מתי".

"אמרתי לו: 'אתה תקליט אותו'. הוא אמר: 'אני? זה ששר עם ע' ועם ח'? עם שם המשפחה שרעבי? השתגעת, מי יסתכל עליי ועל השיר?'. התעקשתי. אמרתי לו: 'בעז, אנחנו נכנסים לאולפן ומקליטים'. ככה התחילה הקריירה שלו. הוא בכלל לא חשב להיות זמר. הפקתי לו את כל האלבומים למעט אחד. נפרדנו מקצועית לפני שנתיים, אבל עברנו כל כך הרבה, שאנחנו בלתי נפרדים באמת", הוסיף.

ב־60 השנים האחרונות נחשב צח לאחד האמרגנים והמפיקים המשפיעים בישראל, מי שעיצב את פניה של התרבות המקומית. עשייתו כה משמעותית, עד כי ב־2019 קיבל פרס הוקרה על מפעל חיים מטעם אקו"ם ואיגוד המפיקים והאמרגנים בישראל. והוא גם אחד מסרבני הראיונות הידועים ביותר. "בשביל מה להתראיין?", תהה כשפניתי אליו. "זה לא מחמיא לאגו שלי, זה לא בשביל האופי שלי. מה, סתם לפטפט?".

מחר יחגוג צח את יום הולדתו ה־80, ועם זאת קצב העבודה והתשוקה שלו לעסוק במוזיקה לא משתנה. "אני פריק של המקצוע", הוא אומר. "אני תופס מעצמי בדרן. כולנו, כל מי שמתעסק בתרבות ובבידור בדרנים. אנחנו הליצנים של הקהל, באנו לשעשע".

אתה מרגיש את הגיל?
"לא. הפרויקטים שאני עוסק בהם כרגע מביאים לי המון סיפוק. אני עוסק בבחירת שירים, בהפקות מוזיקליות, יש לי אוזניים לא רעות. לא הכי יפות, אבל לא רעות. יש שני דברים שמצילים אותי בחיים: מוזיקה וחוש הומור. אני אוהב לצחוק. בשביל מה לקחת את החיים כל כך ברצינות? חתרתי שתהיינה לי הנאות, ואני נהנה, למרות שאם תראה את הגב שלי, תראה הרבה סכינים שם. בגידות, אי־הכרת תודה. זה בסדר, מי שטוב במשהו אחד יותר חלש במשהו אחר. אין מושלם. כולנו בני אדם".

איך אתה מתכנן לחגוג את כניסתך לעשור התשיעי של חייך?
"במינימום. ארים לחיים עם הקרובים אליי, אך ללא אומנים. שכל אחד יהיה בבית שלו וישמור על עצמו בתקופה הטרופה הזו".

תהיה איתך בת זוג?
"סיימתי לאחרונה זוגיות בת תשע שנים, ועכשיו אני לבד. אני חובב נשים, לא במובן המיני - אני אוהב את האופי של הנשים, הן יותר רגישות וחכמות ממני. אני בקשר מצוין עם כל האקסיות שלי, והיו לי הרבה".

אחד הפרויקטים שמסיבים לו הנאה בימים אלו הוא "סיפור מוזיקלי" של המוזיקאי יהונתן פרלמן בן ה־20, בנה של שותפתו לעשייה, מירי פרלמן. "אני מלווה את יהונתן מאז שהיה בן 4", אומר צח.

"יום אחד מירי אמרה לי שיש לו בעיות קואורדינציה, אז הצעתי לה שילמד פסנתר, ועכשיו הוא נחשב לאחד הפסנתרנים המבטיחים בישראל. הוא כתב את המוזיקה למחזמר החדש 'האופנובנק', עשה ערב עם שלמה גרוניך, והוא עדיין ילד. בפרויקט החדש לקחנו יוצרים ותיקים ויהונתן מלחין ומפיק מוזיקלית את השירים שלהם, שמבצעים זמרים וזמרות צעירים, למעט מי שפתחה את הפרויקט, אילנית, עם השיר שיצא לאחרונה - 'יש בי צורך עצום לגעת', שכתבה שמרית אור".

עדיין יש בך ניצוץ לגלות חבר'ה צעירים?
"אני חולה על זה. מת על זה. מוזיקה זו האהבה האמיתית של חיי. הפקתי למעלה מאלפיים שירים עד כה, זה לא הולך ברגל".
פרויקט נוסף שמשמח את צח קשור לבנו היחיד, מנישואיו השניים לאילנה אביטל, המוזיקאי עמית צח, שמתגורר בארצות הברית. "סוף־סוף הוא נותן לי לגעת קצת בענייניו", אומר האב הגאה. "הוא כתב 15 שירים חדשים מופלאים שהוא שר ובמקביל מחזמר שהוא יוצר לברודוויי נמצא בתהליכים מתקדמים. הפרויקטים האלה מרגשים אותי, ואני אוהב אותם מאוד".

מה אתה חושב על השינויים שחלים בתעשיית המוזיקה?
"אין מה לעשות. העולם רץ קדימה ומתפתח כל הזמן. לפעמים יותר מדי מהר. המוזיקה ששוררת היום בארץ לצערי לא כל כך לטעמי. יש פה שני סוגי שירים ששולטים: האחד זה מוזיקה שאני מכנה 'התעמלות בוקר', מוזיקת חנטריש שנעה בין חצי דיבור, חצי לחן ובעיקר המון תנועות. בישראל מכנים אותה פופ, אבל אני לא יודע אם אפשר לקרוא לזה כך. זה לא דבר רע, אבל זו לא מוזיקה בעיניי".

"הסגנון השני זו המוזיקה המסולסלת. ומי שלא יודע לסלסל, מה יש לו לחפש פה? מוזיקה אצלי צריכה לרגש, צריך להיות לה משהו ערכי יותר. כן, הייתי שלאגריסט, אבל זו קטגוריה שונה לגמרי. לכן אני מאוד אוהב את יהונתן פרלמן, כי הוא עשה פרויקט שלוקח את המוזיקה הקלה למחוזות קלאסיים יותר, וזה מבריק בעיניי", הוסיף.

קול שני

צח נולד בטבריה לאב יליד גליציה ולאם ילידת יוון. "אני דור שני לשואה. כל משפחתה של אמי נספתה באושוויץ, והיא עלתה לארץ בגפה והייתה חלוצה", הוא אומר. "כל היום היא הייתה מנקה את הבית ושרה שירי לאדינו. אבא שלי אהב תקליטים. הוא היה קונה אלבומים של שמשון בר־נוי, יפה ירקוני וכל הגווארדיה של אז. חייתי את המוזיקה משני הוריי וראיתי את העתיד שלי בתחום".

את שירותו הצבאי עשה כמדריך ספורט ומומחה בקרב מגע, וב־1961 נשלח מטעם המוסד לאפריקה, ללמד את שומרי הראש של נשיאי המדינות האפריקאיות. "החיים שלי הם סיפור הרפתקאות מתמשך", הוא אומר בחיוך. בקניה למד לנגן בגיטרה: "הייתה לי חברה שלימדה אותי את האקורדים הראשונים על הגיטרה שלה. כשחזרתי לארץ, בעודי עובד במוסד, החלטתי להקים את השלישייה הראשונה שלי - 'גידי, צח וגילה', יחד עם גדעון בריקמן וגילה צ'קרובה. במקביל, יצאתי כרקדן לסיבובי הופעות עם להקת כרמון".

מתי הבנת שאתה יודע גם לשיר?
"כנראה ירשתי משהו מאמא שלי. היום, אחרי כל כך הרבה סיגרים, הקול שלי על הפנים, אבל אז היה לי קצת קול. אני שיפוטי, ידעתי שאני לא זמר סולן, לכן העדפתי להיות קול שני ברקע ולנגן על הגיטרה כמה אקורדים פשוטים. לא חשבתי על קריירה של זמר, רציתי להגיע למעמד של מפיק".

שלישיית גידי, צח וגילה הקליטה ב־1964 מספר שירים, אך באמצע ההקלטות גילה פרשה: "גידי ואני חיפשנו מחליפה. ג'קי לוי, שהיה מורה בתלמה ילין, אמר לי: 'שמע, יש לי ילדה צעירה בת 16 וחצי, חנה דרזנר, שנראית ושרה מעולה'. לא אשכח איך ביום שישי, אחרי שסיימתי את העבודה במוסד, ג'קי ואני הלכנו לביתה של חנה ברחוב פלורנטין 55 בתל אביב. אמא שלה פתחה את הדלת ואמרה: 'חנה'לה עוד ישנה, בבקשה תשבו'. היא אירחה אותנו נחמד, ופתאום נכנסה היפהפייה הזו לחדר, עוד עם קורי שינה, וכבר הצד הזכרי שלי התחיל לרעוד, וזה עוד לפני שהיא שרה. רק מהלוק שלה. בחנתי אותה, היא שרה שיר בפורטוגזית והשתגעתי".

חנה דרזנר - לימים אילנית - הצטרפה לשלישייה שנקראה "גידי, צח וחנה". תוך זמר קצר גידי עזב והשניים פעלו כצמד חנה ושלמה: "ב־1965 הגיע אליי הצ'אנס, לנסוע עם להקת כרמון להופיע בכל אירופה. מכיוון שלא יכולתי לעבוד במוסד ולנסוע לכמה חודשים, עזבתי את העבודה. הצעתי ליונתן כרמון לקחת את חנה ואותי כצמד זמרים, ואמרתי לו שהוא יכול לחסוך כסף על כרטיס נוסף לרקדן, כי אני יכול גם לרקוד. נתתי לו הצעה פיננסית ולאחר אודישן שהוא וזיקו גרציאני ערכו לנו - יצאנו לסיבוב ההופעות".

התחנה הראשונה הייתה תוכנית טלוויזיה גרמנית, שבמסגרתה ביצעו השניים את השירים "ערב של שושנים" ו"לכל אדם כוכב". אז גם ניתן לצמד שמו, "אילן ואילנית". "ידענו ש'חנה ושלמה' זה לא שם קליט באירופה, וחיפשנו שם במה. רקדנית בשם אילנה הציעה את השם 'אילן ואילנה'. אחד הרקדנים צעק: 'אילן ואילנית', וכך קרה", הוא מספר. "לא ידעתי אז שאילנית זה שם של צפרדע. יש בארץ 30 אלף בנות שקוראים להן אילנית בעקבותינו, והיינו סנדקים של ארבעה זוגות תאומים שנקראו אילן ואילנית".

עם שובו של הצמד לארץ, נכונה לצח הפתעה: "נודע לי שהשיר 'לכל אדם כוכב' בביצוע גידי, צח וגילה צועד במצעד הפזמונים. התקשרתי מהר לאנשי הרדיו וביקשתי שישמיעו את ההקלטה מהטלוויזיה הגרמנית שחנה ואני הקלטנו, כי התחלתי לבנות לנו שם. הם עשו לי טובה ושילבו את ההקלטה והגענו למקום הראשון במצעד הפזמונים".

עד מהרה אילן ואילנית הפכו לצמד מצליח, בישראל ובעולם. אילנית הייתה הסולנית, ואילן מלווה בגיטרה ובשירה. הצמד הקליט שבעה אלבומי סולו ושלושה מיני־אלבומים בעברית, אנגלית, פורטוגזית, גרמנית, גרוזינית, ספרדית וצרפתית. הם השתתפו בפסטיבלים בינלאומיים, וזכו בפרסי כינור דוד ובתואר "צמד השנה".

במקביל, דאג צח לטפח את קריירת הסולו של אילנית. שיר הסולו הראשון שלה "כבר אחרי חצות" נכלל בתקליטו השני של הצמד "סביב לעולם" (1968). "המוח המעוות שלי אמר שצריך שיתחילו להתרגל גם לראות אותה לבד", הוא אומר. "לכן במקביל להצלחה המסחררת של 'אילן ואילנית' שלחתי אותה לפסטיבלי הזמר והאירועים הגדולים לבד".

כמו צוק איתן

לצד ההצלחה החל להירקם בין השניים גם קשר רומנטי. ב־1966 נישאו. "אומנם התחיל בינינו רומן, אבל הוא לא משך לכיוון חתונה", מעיד צח. "חזרנו מסיבוב הופעות בגרמניה ופתאום חנה קיבלה צו גיוס. צו גיוס זה חרבנה לצמד, אז חשבנו להתחתן".

איך זה היה להיות יחד על הבמה וגם מחוצה לה?
"לא קל. אחרי ארבע שנים התגרשנו. אנחנו חברים טובים עד היום. אין בינינו רק יחסי עבודה, אנחנו חברים בדם. אחרי שהתגרשנו, קנינו בהרצליה קוטג' כפול עם קיר משותף. היא חיה בצד שלה עם בעלה השני, ואני חייתי בצד שלי עם החברות שלי. אכפת לה ממני בכל דבר אישי ולי אכפת ממנה. זה שאתה מתגרש, לא אומר שאתה צריך לריב ולהיגרר למשברים. עובדה, אנחנו מתפקדים יחד יותר מ־55 שנה".

אחרי הגירושים צח המשיך לנהל את אילנית ולהופיע עמה, כשאחת מנקודות הציון החשובות עבורם הייתה השתתפותה באירוויזיון 1973 בלוקסמבורג עם השיר "אי שם". "חנה ואני הבאנו את ישראל לאירוויזיון", אומר צח בגאווה. "ב־1972 קיבלנו הצעה לייצג את גרמניה באירוויזיון. אני בא ממשפחה שכולה נשרפה בשואה, איך אני יכול לייצג את גרמניה? הסתכלתי על הטופס וברשימת המדינות שיכולות להשתתף הופיעה ישראל. השתגענו.

רצנו לארץ, נפגשתי עם אסתר סופר מהערוץ הראשון. אמרתי לה: 'איך יכול להיות שאתם לא שולחים נציג ישראלי? זו פרופגנדה לישראל'. מהחדר שלה התקשרנו להפקת האירוויזיון. אמרו לנו שההרשמה נסגרה, אז יצאתי ממנה עם הבטחה שבשנה הבאה אילנית תייצג באירוויזיון את ישראל, לראשונה בתולדותיה".

כשאילנית סיימה את חלקה בתחרות, עוד בחדר האומנים, בישר לה צח על פירוק הצמד: "הודעתי לה שמעכשיו היא צועדת לבד, ואני מאחוריה. אמרתי לה: עמדתי מאחורייך על הבמה ואעמוד מאחורייך כל החיים, כמו צוק איתן".

למה החלטת כך?
"כי לא הערכתי את עצמי בתור אומן מבצע. ידעתי שיש לי תכונות אחרות שיכולות להצליח. אילן ואילנית הייתה מדרגה להגיע לאן שרציתי להגיע, להיות אמרגן ומפיק".

צח עשה לעצמו שם של גלאי כישרונות, זה שלוקח פוטנציאל והופך אותו לסיפור הצלחה. המיוצג השלישי שלו, אחרי אילנית ובעז שרעבי, היה ששי קשת, אז משוחרר טרי מלהקת הנח"ל, שהפך לכוכב ענק. "אחרי שהפקתי לששי את האלבום הראשון המצליח, קיבלתי טלפון מהבמאי ג'ורג' עובדיה, שבדיוק עבד על הסרט 'נורית'. הוא אמר לי: 'אני רוצה ששי'. ככה הוא היה מדבר, בלי מילות חיבור", הוא מספר.

"אמרתי לו שששי מוכן להשתתף רק אם עדנה לב, שהייתה אז כוכבת גדולה, תשתתף גם. ג'ורג' לא הצליח להשיג את עדנה. ריחמתי עליו וביקשתי שיביא לי קלסר עם תמונות של השחקניות המועמדות לתפקיד. עלעלתי בתמונות וראיתי את יונה אליאן, שלמדה באותה כיתה עם אחי באוניברסיטה. היא הייתה יפהפייה. אמרתי לג'ורג' שאם הוא ישיג את יונה, אשכנע את ששי. צלצלתי לששי ואמרתי לו 'אין את עדנה לב, אבל מצאתי לך מישהי שתוריד ריר כשתראה אותה'. הם התאהבו על הסט, התחתנו וחיים טוב עד היום. הכל בגלל הצבעה שלי על תמונה".

התגלית הבאה שלו הייתה שלישיית הנשמות הטהורות, שפעלה שלוש שנים והוציאה אלבום אחד עם הלהיטים "קפה אצל ברטה", "אחכה לך", "שלא ייגמר לי הלילה" ו"ברחוב הנשמות הטהורות". "יום אחד התקשרה אליי בחורה", הוא נזכר. "היא אמרה שקוראים לה נאוה ברוכין וביקשה להיפגש איתי. הרבה אומנים רצו להיפגש איתי, כי ראו בי מתכון להצלחה. היא רצתה שאטפח אותה. אמרתי לה שאני לא יכול, כי כבר יש לי זמרת בלונדינית בשם אילנית. 'אני רוצה שתעשה אותי כמו אילנית', היא אמרה".

"אמרתי לה שאני לא יכול, אבל אם תבוא במסגרת של להקה, אז יכול להיות. לא עובר חודש והיא מתקשרת שוב ואומרת: 'יש לי להקה'. היא באה למשרד שלי עם נתן כהן ויורם ירוחמי, והם שרו לי כמה שירים. השילוב הקולי ביניהם הרג אותי. התנפלתי על זה והחתמתי אותם. הפקתי להם את התקליט הידוע, ואחר כך סכסוכים פנימיים פירקו את החבילה. בישראל הרי להקות לא מחזיקות מעמד מסיבה זו. אבל התקליט הוא אלמותי", אמר.

ביזנס גדול

באותה שנה שבה החתים את הנשמות הטהורות, גילה טאלנט נוסף: יזהר כהן, אז משוחרר טרי מצוות הווי הנח"ל וכוכב המחזמר "לילי גם". "ראיתי את יזהר בהצגה, קראתי לו למשרד והחתמתי אותו", אומר צח. "הפקתי לו אלבום והבאתי לו שירים".אחד מהם היה "בדידות", שתורגם מצרפתית.

"בהופעה של סרג' לאמה באולימפיה בפריז הוא ביצע את השיר "Je Suis Malade". קיבלתי צמרמורת בכל הגוף. אחרי ההופעה קניתי את התקליטון וחזרתי איתו לארץ. ביקשתי מעורך מדור התרבות של 'מעריב' משה בן שאול לכתוב טקסט. השמעתי ליזהר והקלטנו אותו", הוא מספר.

שיתוף הפעולה של צח עם כהן הוביל את ישראל לזכייה ראשונה בתולדותיה באירוויזיון עם השיר "אבניבי", שכתב אהוד מנור והלחינה נורית הירש. "נורית, שהייתה חברה טובה שלי, אמרה לי שיש לה שיר שאותו הגדירה קצת משונה, שהכל עובר חביבי ויתרו עליו", הוא מספר. "היא שאלה אם יש לי רעיון למבצע, והצעתי את יזהר. כבר באותו ערב יזהר עבד אצלה על השיר וכעבור יומיים הקלטנו סקיצה, כשאת ההרמוניה הקולית שרנו אהוד מנור, נורית ואנוכי".

לפני שהגיש את השיר לפסטיבל, חקר צח את התחרות והבין כי עליו לחשוב על אלמנט שיגדיל את סיכויי הזכייה. "החלטתי שבקטע האינסטרומנטלי, באמצע השיר, תלווה את יזהר להקת רקדנים שתרקוד דיסקו", הוא מספר. "אמרתי ליזהר: 'אתה מייקל ג'קסון, וזו להקת הליווי שלך'. בחנו את להקת 'אלף בית' לפי הריקוד והיופי, לא רק לפי השירה, כי הם לא היו צריכים יותר מדי לשיר. אספר לך משהו שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו יזהר כהן לא יודע ממנו", ממשיך צח.

"כשהגענו לפריז, רגע לפני שהיינו צריכים לעלות לבמה לחזרות, יזהר אמר לי שהוא לא מרגיש טוב. הלב ירד לי לביצים. עוד יומיים התחרות, ויזהר שוכב במיטה כולו חיוור. תרגמתי את זה לכך שהוא חטף פחד. צלצלתי לשגרירות וביקשתי רופא. אמרתי לרופא שאני לא יודע מה יש לו, כי הוא חיוור ולא קם מהמיטה. הרופא שאל לדעתי, ואמרתי לו: 'תנסה להזריק לו מים'. הרופא עשה זאת ופתאום יזהר קם על הרגליים. אתה יודע מה היה המשפט הראשון שיזהר אמר לי? 'אתה רואה, שלמה, סבלתי מחוסר ברזל'. עד היום אין לו מושג שלא הזריקו לו כלום, רק מים".

צח, שהפיק 11 משירי ישראל באירוויזיון, חתום גם על הזכייה השנייה - "הללויה", שביצעה להקת חלב ודבש עם הזמרת גלי עטרי. "חנוך חסון, שהפיק את פסטיבלי הזמר, צלצל אליי וביקש שאתן שיר למיוצגת שלי, גלי עטרי", הוא מספר.

"שמעתי את השיר שהוא הציע ואמרתי לו: 'אפילו לעוזרת בית שלי לא הייתי נותן את השיר הזה'. אבל בגלל שהייתי חטטן ובעל אמביציה, ביקשתי ממנו שישמיע לי את שאר השירים שהתקבלו לפסטיבל הזמר. כשהוא השמיע לי את 'הללויה', התעלפתי. אמרתי לו שאם יש לי את השיר הזה, אנחנו לא רק זוכים בפסטיבל הזמר אלא זוכים באירוויזיון".

מי שנבחרה לבצע את השיר הייתה להקת הכל עובר חביבי. צח מספר כי לאחר שחברת הלהקה שלומית אהרון התחשמלה, היא החליטה לוותר על ההשתתפות בפסטיבל הזמר. "מיד קפצתי על המציאה, והקמתי את להקת חלב ודבש. אבל רציתי את ירדנה ארזי ולא את גלי עטרי", הוא אומר.

למה?
"כי ירדנה הייתה חברה בלהקות וידעה לעבוד בקבוצה. גלי הייתה זמרת נפלאה אבל טיפוס מאוד מופנם. קובי אשרת התעקש ובדיעבד הוא צדק, כי זכינו בתחרות".

מה אתה חושב על תחרות האירוויזיון כיום?
"היום אין לאירוויזיון השפעה גדולה. 'אבניבי' מכר מיליון וחצי עותקים, ו'הללויה' שניים וחצי מיליון עותקים מהביצוע המקורי ועוד שניים וחצי מיליון עותקים של גרסאות כיסוי. כל בחור מלהקת חלב ודבש עשה דירה משיר אחד באירוויזיון, גלי עטרי עשתה שתי דירות, קובי אשרת התבסס, וגם אני הרווחתי לא מעט. זו הייתה הצלחה פנטסטית. עכשיו כבר אין בזה כסף ממכירות תקליטים, כי אין אלבומים או סינגלים - אז אני לא במשחק. אצלי צריכים לקרות שני דברים: שיר שאני אוהב ופוטנציאל כלכלי. זו לא בושה לחשוב איך אני יכול להרוויח מזה. האירוויזיון הוא תחרות של שירים, לא של מבצעים. צריך להיות לך את השיר הנכון ואז אתה בוחר מי ישיר אותו, לא הפוך. לא צריך לבחור את הזמר ואחר כך להדביק לו שיר. לדעתי זו שגיאה. אבל זה נהיה ביזנס גדול עבור תוכניות הטלוויזיה האלה".

רקדן, זמר ובעיקר יפהפה

בשנת 1976 פגש צח את מי שהפכה לאשתו השנייה, הזמרת והשחקנית אילנה אביטל. "יום אחד התקשר אליי מלחין צרפתי והמליץ לי על תיכוניסטית בת 17 מנתניה ששרה מעולה", הוא משחזר. "נסעתי אליה יחד עם המלחין שייקה פייקוב. אילנה שמה תקליט של ברברה סטרייסנד, הנמיכה את עוצמת הקול לרמת פלייבק ושרה. שייקה ואני יצאנו מדעתנו. למחרת היא הגיעה למשרדי עם ההורים שלה, החתמתי אותה, שלחתי אותה לפסטיבל הזמר עם השיר 'אותך' והשאר היסטוריה".

בשנת 1978 התחתנתם.
"היא הייתה צעירה, יפה, מבית מסורתי טוב, נחמדה וזמרת אדירה. התאהבתי. היינו נשואים במשך תשע שנים. לא רציתי ילדים, והיא הביאה לי את המתנה הכי גדולה בחיים שלי - הבן שלנו עמית, שנולד ב־1979. אגב, אתה יודע מי הודיע לי שהיא בהריון? יזהר כהן. בדיוק הייתי בהקלטות האלבום של יזהר בלונדון, והוא ואילנה הסתובבו ברחובות לונדון. פתאום יזהר מצלצל אליי ואומר: 'שלמה, יש לי בשורה גדולה בשבילך: אשתך בהריון'. הוא קנה לה בדיקה בבית המרקחת".

את הטאלנט הגדול הבא שלו - הזמר אדם - החתים הודות לאילנה אביטל: "חיפשתי שחקן שיגלם את הבן של ספי ריבלין בהצגה 'בנים גידלתי ורוממתי'. מישהו המליץ על בחור בשם חיים כהן, רקדן שמשחק גם בהצגות ילדים. המזכירה שלי קבעה איתו פגישות והוא לא הגיע, אז ויתרתי עליו".

השם של חיים כהן עלה שוב ב־1985, כשצח חיפש רקדנים שילוו את יזהר כהן בקדם אירוויזיון עם השיר "עולה עולה". "טלי ריקליס, שהייתה רוקדת אצלי בכל קדמי האירוויזיון, אמרה לי: 'שלמה, יש לי בחור להביא לך שאתה תתעלף מהיופי שלו. הוא רקדן, קצת זמר ובעיקר בחור יפהפה'", הוא מספר. "היא הביאה אותו, ואת מי אני רואה? את חיים כהן. תראה איך הגורל מהתל בנו".

לאחר ש"עולה עולה" זכה בקדם, נסעו כהן, צח, אילנה אביטל וצוות הרקדנים לתחרות האירוויזיון בשוודיה. "במהלך הנסיעות באוטובוס, אילנה שמעה את אדם שר לחבר'ה. היא אמרה לי שהוא שר יפה מאוד וזה קבע את הגורל שלו", הוא אומר. לאחר ששבו לארץ, הזמין צח את כהן לקוסקוס שהכינה אילנה והחתים אותו על חוזה.

"מפה הקריירה שלו התחילה", אומר. "לקחתי אותו להקלטות באנגליה ונסענו לטפח לו קריירה בצרפת. הדבר הראשון שעשיתי זה לשדך לו את יזהר אשדות כמפיק מוזיקלי. יזהר הפיק לו את השיר הבינלאומי הראשון 'Gypsy Lady' וחברות התקליטים רבו עליו". הפנטזיה להצליח בצרפת לא התממשה. חיים כהן חזר לארץ. "החלטתי למתג אותו ככוכב פופ בישראל", אומר צח. "הדבקנו לו את שם הבמה 'אדם', שזה בעצם שמו האמצעי בתעודת הזהות, ויזהר, שכל כך התלהב ממנו, נתן לו את השירים שהוא רצה להקליט בעצמו".

לאחר שני אלבומים מצליחים שהולידו להיטים כ"אין מוצא", "סוד", "נוסע רחוק" ו"מצטער", אדם החליט לשנות כיוון. "הוא אמר לי: 'שלמה, החיים שלי זה לא חיים, אני לא יכול לחיות כך'. המעריצות לא עזבו אותו וכיתרו את מדרגות משרד הבניין שלנו, ציירו על הקירות", הוא נזכר. "הוא שמע את התקליט שמתי כספי עשה לריקי גל והחליט שהוא רוצה שמתי יכתוב לו אלבום דומה. לא חשבתי שמתי מתאים לאדם בשלב הזה של הקריירה, אבל הוא התעקש ונכנעתי לו - ופה הייתה הנפילה שלו".

איך אתה מסביר את זה?
"אתה בא לירקן כדי לקנות בננות ומקבל במקום זה מלפפונים. זה לא לעניין. מתי מוכשר, אבל הוא לא התאים לאדם באותו הרגע. אבל בסדר, אלו שגיאות שכולנו עושים בחיים".

זה רק ספורט

בסוף שנות ה־80 גילה צח את התגלית הבאה שעד היום מיוצגת במשרדו - דפנה דקל: "ראיתי את דפנה מופיעה כזמרת ליווי של הזמרת דורית פרקש בקדם האירוויזיון עם השיר 'ירושלם'. בהקרנה היה קלוז־אפ עליה. התלהבתי מהחיצוניות שלה עוד לפני ששמעתי אותה שרה. שאלתי את שמרית אור, שישבה לידי, מי הבחורה הזו. היא סיפרה שדפנה הייתה בלהקת הנח"ל ושהיא ממלצרת ברמת השרון. ביקשתי שתקבע לי פגישה איתה. באמצע הפגישה נורית הירש התקשרה. 'שלמה', היא אומרת לי, 'אתה חייב לעזור לי. אני עובדת עם אפרים קישון על ההצגה 'סאלח שבתי' ואין לנו מישהי שתגלם את חבובה'. אמרתי לה: 'נורית, חבובה יושבת מולי'".

צח ניצל את קשריו עם הירש כדי לסדר לדקל אודישן מול אפרים קישון, לא לפני שתדרך את המיוצגת הטרייה שלו בדרכו הייחודית. "אמרתי לדפנה: 'את לא באה מאחורי הקלעים כמו כל המתמודדות. את באה מהאולם עצמו, ניגשת לאפרים קישון ולנורית, לוחצת להם את היד ואומרת: "מאוד נעים לי להכיר אתכם", ורק אחר כך את עולה לבמה'", הוא מספר. "רציתי שיראו אותה מקרוב וידעתי שאפרים מאוד אהב תימניות. כך דפנה קיבלה את התפקיד הראשי של חבובה, שפרץ לה את הדרך".

אחד הסטטיסטים בהצגה "סאלח שבתי" היה יוצא להקת פיקוד המרכז, דוד ד'אור. "דוד כל הזמן נדנד לדפנה להפגיש בינינו, אבל זה לא קרה", אומר צח. "אז היא העבירה אליי סקיצות שלו. האזנתי לקסטה ומאותו רגע נולד היצור שקוראים לו 'דוד ד'אור'".

צח הפיק לד'אור את אלבומיו הראשונים. "ניסיתי לסדר לו חוזה ב־NMC, אבל הם לא רצו אותו. הלכתי להד ארצי, הפעלתי קשרים וסגרתי לו חוזה", מספר צח. "הוא רצה להיות ג'ורג' מייקל, ולדעתי זה לא התאים לקול הקונטרה־טנור הייחודי שלו, שיכול היה להפוך אותו לאחד הזמרים הגדולים בעולם. הוא יותר התאים לסגנון קלאסי ולא פופי. היו לנו הרבה ויכוחים על זה. אני לא מאשים אותו, כי לכל אחד יש את הרצונות הבסיסיים שלו. אבל אם זה לא מסתדר עם העבודה שלי, אני לוקח צעד אחורה".

לאורך השנים הפיק צח יותר מ־30 הצגות תיאטרון, שתיים מהן ("דרושה עוזרת" בכיכובה של ציפי שביט ו"אדוני שר האוצר" בכיכובו של יהורם גאון) זכו בפרס התיאטרון המסחרי. הוא הפיק סדרות (למשל "אירופה ל־3 דקות") וסרטים (האחרון הוא "רן ואוהדי", בבימויה של מירי פרלמן על חייהם של רן הרוש ואוהד חיטמן).

לאורך כל השיחה הוא חוזר ומבהיר שפרלמן היא חלק בלתי נפרד מהעשייה שלו. "מירי ואני באותו הראש, אנחנו גוף אחד בהפקות. היא חלק משמעותי ומהותי בעשייה שלי", הוא אומר עליה.

עד כמה הושפעת מהקורונה?
"הפקנו הצגה חדשה שנעצרה בגלל הקורונה, אבל היא עוד תופק. כרגע להיכנס להפקה פרטית כשאין תמיכה כלכלית מהממשלה - זה לא יעיל. כדאי לעצור ולחכות לימים טיפה יותר טובים".

מה אתה חושב על יחס הממשלה לענף התרבות?
"אחרי בריאות ואוכל באה התרבות, ותרבות צריך לעודד. לא רק את המוסדות הגדולים שעכשיו קיבלו כסף. תיאטראות ממוסדים מקבלים כסף מהמדינה, ואנשים פרטיים כמוני לא מקבלים. המשבר הנוכחי הוא מאוד רציני. אנחנו עצמאיים ובוטלו לנו עשרות הופעות. הממשלה חייבת לתמוך באומנים, ביוצרים וגם במפיקים. אומנם אנחנו האחרונים בתור, אבל גם המפיקים זקוקים לעזרה".