"הפסנתר הוא ממש חלק ממני", מצהיר הפסנתרן הוותיק יונתן זק, שהוכרז אתמול כזוכה בפרס שר התרבות על מפעל חיים על שם פסנתרן העבר פרנק פלג. "מאז שאני זוכר את עצמי, הפסנתר הוא חלק בלתי נפרד מההוויה שלי, מגופי, מנפשי וממוחי. כעת, לאחר כל השנים, הפרס הוא משהו שמרחיב לי את הלב ומהווה בעיניי מעין גושפנקא לכך שהצלחתי בנגינה ובהוראת מוזיקה".
"יונתן זק הינו פסנתרן מחונן עתיר הישגים בארץ ובעולם, כסולן וכמי שהיה חבר שלישיית יובל", נאמר בדברי ועדת השיפוט, בראשות המלחין אהרן חרל"פ, כשעמו דורון סלומון, עידית צבי, יונתן רזאל ורועי זו-ארץ. "השפעתו כמורה בעל ידע מופלג, שאותו חלק תמיד עם תלמידיו, הינה מקור השראה למוזיקאים רבים".
זק, בנם של אחות ושל רופא ,שצפוי לחגוג ביולי את יום הולדתו ה-90, צמוד לפסנתר מאז ילדותו בתל-אביב של פעם. "לדודה שלי היה פסנתר", הוא משחזר. "כל פעם שבאתי אליה, נהגתי לנגן אצלה. הדודה נורא רצתה שילדיה ילמדו לנגן, אבל כשזה לא הלך, היא נתנה לי את הפסנתר במתנה. מאוד אהבתי את העניין. יכולתי לשכוח למשך שעות את העולם מסביב ולקשקש כל מיני שטויות. היה לי נדמה שאני פסנתרן גדול ומלחין חשוב".
"פסנתרן גדול", כך אמנם חושבים עליו יודעי דבר, אבל מלחין? - גם אם חיבר בנעוריו כמה שירים, ש"אחד מהם - 'צהלי ורוני בת ציון' - אף נכלל באיזה שירון", הוא לא התמיד בכך. "הספיק לי הפסנתר, מה גם שאף פעם לא הייתי וורקהוליק, שזקוק לגם וגם".
לאחר שסיים את האקדמיה בירושלים, יצא ללמוד בג'וליארד, בארה"ב. במקביל החל לנגן שם בקונצרטים וללוות זמרים שהגיעו מהארץ ובראשם זמרת הסופרן הנהדרת נתניה דברת, שאיתה חרש את אמריקה מחוף אל חוף. "אז, כשהייתי צעיר, אפילו הופעתי בנייט-קלאבס ישראליים", זק מסגיר את משובות הנעורים שלו. "לא תאמין, אבל יצא לי לנגן גם מוזיקת ריקודים".
כשחזר ארצה, הקים את שלישיית "יובל" המשובחת עם הכנר אורי פיאנקה ועם הצ'לן שמחה חלד. "זה היה הרכב שהוקם ב...שידוך", הוא חושף. "כשניגנתי באנסמבל הקאמרי הישראלי בניצוחו של גארי ברתיני, אחד הנגנים שם היה דניאל שליט. מכיוון שידע שאחיו הצ'לן מחפש פסנתרן, הוא הציע לו לנסות אותי. מהרגע הראשון הייתה בינינו כימיה. כשהוא קיבל הצעה לקונצרט מסוים, הצעתי לו לצרף אלינו את אורי (פיאנקה), כנר הפילהרמונית שהכרתי בג'וליארד. אורי בא ומיד יצא לנו צליל כאילו שמאז ומתמיד ניגנו ביחד. למחרת הקונצרט האמור הופיעה ביקורת של יוחנן בעהם ב'ג'רוזלם פוסט', עם הכותרת - 'סוף-סוף יש לנו הטריו שחיכינו לו כל השנים!"
השלישייה עתירת ההישגים פעלה ברציפות 26 שנה עד שפיאנקה השתקע בארה"ב. "הופענו כמעט בכל העולם, מברזיל עד אוסטרליה, כולל טסמניה, אבל איכשהו לא הגענו ליפן ולסין - והוצאנו קרוב ל-30 תקליטים", הוא מתברך. "חבל שהמוזיקה הקלאסית הולכת ונדחקת לקרן-זווית בחנויות התקליטים, בשעה שהיא עוברת יותר ויותר לאינטרנט".
במרוצת השנים ניגן זק עם קשת רחבה של נגני-על, מהחלילן הצרפתי ז'אן-פייר רמפאל ועד הכנרת היפנית מידורי. "היה כיף בלתי רגיל לנגן עם רמפאל", מעיד זק. "הוא לא אהב לעשות הרבה חזרות, כך גם אני. כשהוא היה מגיע, היינו עוברים על כמה תיבות מהפרק הראשון של איזו סונטה, למשל ואחרי שתי דקות הוא היה אומר שזה בסדר והיינו יוצאים לבלות. רמפאל אהב לבלות, וגם לי לא חסר. בביקוריו בארץ היה אומר - 'יאללה, ניקח את האוטו ונטייל קצת..."
כמי שהיה מורה נערץ בכיתות-אמן לנגנים צעירים, זה חינוכי מה שאתה מספר על התחמקות מחזרות?
"מאוד לא חינוכי, מאוד לא מומלץ! אבל כששני נגנים מרגישים היטב זה את זה, אולי אין צורך בהרבה חזרות אם כי לא הייתי מייעץ לתלמידיי לנהוג כך, מה גם שבמפגשים של 'יובל' היינו מקפידים על החזרות ומתעכבים על כל פרט".
לא רק רמפאל. לזק יש סיפור גם על מוזיקאי צרפתי אחר, הצ'לן המהולל פול טורטלייה: "כשהופענו בקיבוץ מצובה, הוא ניגן שם סולו את הפארטיטה של באך ברה מינור, כשבביצוע שלו הוא שם את כל נשמתו. אבל כפי שהיה בקיבוצים, מחאו לו כפיים בקמצנות. טוטלייה יצא נסער מהאולם ואמר משהו כמו 'היהודים לא מבינים את באך'. כשראה שנדהמתי מההתפרצות שלו, הוא ניסה לתקן את עצמו, כשאמר - 'טוב, גם ישו היה יהודי..."
סיפור אחר: "כשלישיית 'יובל', הופענו לא פעם בבילבאו שבספרד. היינו רגילים שהקונצרטים שם מתחילים בשמונה ולא הסתכלנו יותר מדי. בעוד ששמחה ואורי חזרו למלון, הלכתי לראות איך התארגנו באולם. השעה הייתה רק שש ולתדהמתי כשהפשלתי את המסך, ראיתי מלא קהל. כשהבחינו בי, מחאו לי כפיים במחשבה שהקונצרט התחיל כך. בקיצור, אני, לבוש בג'ינס ובטישרט, התנצלתי על אי ההבנה לגבי השעה וטסתי למלון כדי להביא את הקולגות שלי".
פרופ' זק, שמאחוריו שנות הוראה רבות באקדמיה, היה גם שופט מבוקש בתחרויות-פסנתר בארץ ובחו"ל. האם באמת אהב את זה? - "יש הרבה הפתעות בין הנגנים הצעירים, שביניהם מתגלים כשרונות פנטסטיים. אבל לשמוע נגינה ברצף שש-שבע שעות בריכוז מלא, זה מתיש. על שופט בתחרויות, שהן דבר מאוד אכזרי, מוטלת אחריות כבדה".
זה מכבר חדל להופיע ולשפוט. "כיום, די לי שאני מנגן לעצמי שעתיים-שלוש ביום ולומד יצירות שבעבר לא התפניתי אליהן", הוא מספר. "יש לי די הרבה ספרים לקרוא ומוזיקה לשמוע. הרי העולם גדוש בהנאות ובהפתעות. כתמיד, אני אוהב לטייל ולצלם וכמי שגם אוהב לאכול, גיליתי בשנים האחרונות את הבישול".
זק עומד בראש משפחה אמנותית תוססת, כשעם רעייתו הפך את הסלון בביתם, ליד כיכר המדינה, למקום של הופעות עם כיבוד. "עדי העדיפה הרבה פעמים לקחת פסנתרן אחר ומעולם לא קינאתי", הוא מעיר. "מספיק שאנחנו ביחד כל הזמן וחיים בשלום ובשמחה. אז למה לנו המתח הכרוך בהופעות משותפות?"
הם הורים לשלושה וסבים לשבעה נכדים ש"כולם מנגנים". בתו, כוכבת "ארץ נהדרת", עלמה זק, מביאה לו הרבה נחת. "כשהיא התחילה להתפרסם והייתי בא ללמד באקדמיה, לא כל-כך קישרו בינינו. אבל מאז שהתגלה הקשר, אני שומע תגובות כמו 'וואוו, כל הכבוד!' בקיצור, עשיתי את שלי במוזיקה ולא אכפת לי להפסיק לנגן מחר ולהיות רק אבא-של-עלמה. הרי רק אמש ראינו אותה רוקדת שם בתור פרופ' עידית מטות - וזה היה תענוג".
ציפית שהיא תגיע כה רחוק?
"הכרנו כל הזמן את הכשרונות שלה. כאדם צנוע שלא דוחף את עצמו, למזלה האנשים הנכונים גילו אותה ב'ארץ נהדרת".
כאב גאה, אתה מצופי 'האח הגדול', שבבימויו של אחיה התאום, יורם זק?
"לא רק 'האח הגדול'. שאפסיד משהו שהבן שלי מביים?"
הייתה שם סערה סביבו...
"אכן, יצאה לו שם איזו פליטת-פה, שלא הייתה אלא סערה בכוס מים".
ובנכם הבכור?
"דוד, הנשוי לרופאה, חי בניו-יורק. לפחות יש מישהו רציני במשפחה שלנו. ברור שגם בו אנחנו גאים".