ילד טוב ניו ג'רזי: הצצה לחייו של ג'ון בון ג'ובי שחוגג 60

בגיל 60 ג'ון בון ג'ובי הוא כוכב הרוק המדורג במקום השישי בעולם בעושרו (עם הון של 410 מיליון דולר, הוא מדורג מעל סטינג ומתחת לאלטון ג'ון). אם זה לא מספיק, אז הוא עדיין חטוב וחתיך, שיערו מאפיר אך מלא, שיניו לבנות בצורה מחשידה, וחיוכו רחב וגאה כתמיד. כולנו זוכרים את בון ג'ובי עם השיער הענק מהאייטיז, אבל למרות שהוא היה מזוהה עם הגלאם־מטאל של העשור, הוא מעולם לא היה מטאליסט אמיתי, במובן הפרוע והמסוכן של המילה.

מי שדחף אותו לכיוון המטאל היה מנהל הלהקה, בטענה שקהל של מטאל נאמן יותר מקהל של פופ. בון ג'ובי לא התלהב, אבל הקשיב למנהל – וטוב עשה. את המיליונים שלו הוא עשה באמצעות גרסה מרוככת ופופית של מטאל אייטיז, והיום הוא עושה את רוק אמצע הדרך הכל־אמריקאי שהוא תמיד חלם לעשות.

בון ג'ובי, יליד 2 במרץ 1962, תמיד היה איש משפחה למופת וילד טוב ניו ג'רזי, בעוד הגיטריסט שלו לשעבר, ריצ'י סמבורה, שפרש מהלהקה ב־2013, היה הילד הרע של הלהקה, חובב של הטיפה המרה ובלונדיניות. פרישתו של סמבורה אפשרה לבון ג'ובי ללכת עד הסוף עם החזון שלו להפוך את להקתו ללהקת רוק גדולה ויציבה, למוסד כל־אמריקאי ממוסד ומכובד, ללא יותר מדי זכר לימי ההבי־מטאל הפרועים של האייטיז.

שטף כלים

להקת בון ג'ובי היא כבר מזמן מוסד. היא מכרה מעל 130 מיליון תקליטים וסינגלים ברחבי העולם והיא חתומה על שורה של להיטים בלתי נשכחים כמו You Give Love a Bad Name, Livin' on a Prayer ו־Bad Medicine, כמו גם על הבלדה האלמותית I'll Be There for You.

כל אלה מהימים שבהם כל הופעה של בון ג'ובי הייתה מופע פירוטכניקה גרנדיוזי עם קהל מלא בבחורות מחומצנות עם שיער מלא ומיני קצרצר. בון ג'ובי המשיכה להוציא להיטים גם בשנות ה־90 וה־2000, והלהקה עדיין פעילה היום – כמעט 40 שנה מאז היווסדה. עד כה הקהל הישראלי אירח את בון ג'ובי פעמיים בפארק הירקון, ב־2015 וב־2019.

הלהקה התחילה את דרכה בראשית שנות ה־80. שני אלבומיה הראשונים ביססו אותה בעולם המטאל, אך הפריצה הגדולה הגיעה עם האלבום השלישי. Slippery When Wet, שיצא בקיץ 86', נמכר ב־28 מיליון עותקים ברחבי העולם (שנה לפני הפריצה של גאנס נ' רוזס), והיה אלבום ההבי־מטאל הראשון שהכניס שלושה להיטים לטופ־10 האמריקאי.

האלבום שהה בראש מצעד האלבומים האמריקאי במשך חודשיים תמימים, וההישג המרכזי שלו היה שהוא הכניס את ההבי־מטאל עמוק למיינסטרים, בין השאר הודות ל־MTV. אחרי הכל, בון ג'ובי היה יפיוף עם סלסול פודל בשיער, טייץ, מגפי בוקרים ומעיל עור עם פרנזים, ואנשים רצו לראות אותו לא פחות מאשר לשמוע אותו. ערוץ MTV כמובן עזר להרחיב באופן משמעותי את קהל היעד של הז'אנר.

הרוק הכבד שבו התחילו לד זפלין ובלאק סבאת' באנגליה בסוף שנות ה־60, וששוכלל במהלך שנות ה־70, הפך למכונת כסף יעילה בשנות ה־80. ההבי־מטאל באייטיז היה צעקני, ראוותני, גלאמי, וולגרי, שוביניסטי, זול וכיפי. חברי בון ג'ובי ידעו איך לנצל את הנוסחה עד תום וקטפו את הפירות. הם אומנם היו נוצצים וסקסיים כמו להקות הגלאם־מטאל האחרות של התקופה, אבל הם לא היו מסוכנים, מאיימים ושנויים במחלוקת כמו רבות מהלהקות האחרות. בון ג'ובי עשה פן, אבל לא התאפר כמו אישה ולא עשה סמים. גם המוזיקה של להקתו הייתה רכה יחסית; למי שמעולם לא שמע שיר של בון ג'ובי מהאייטיז־ניינטיז, אפשר לתאר את זה כרוק כבד רך מאוד.

בעוד כוכבי הבי־מטאל אחרים – כולל ריצ'י סמבורה, כמובן – הצטיינו בבילויים פרועים עם גרופיות ודוגמניות על, בון ג'ובי עצמו תמיד החצין תדמית של איש של אישה אחת ואב למופת. הוא התחתן עם החברה מהתיכון, והוא איתה עד עצם היום הזה. מן הסתם יש להם בתים בכל מיני מקומות, אבל ביתם העיקרי הוא במכורתם בניו ג'רזי. “החיים שלי הרבה יותר נורמליים ממה שניתן היה להאמין”, אמר בשנה שעברה בראיון ל”גרדיאן” הבריטי. “אין תקליטי פלטינה תלויים על הקיר בבית שלי”.

את אשתו דורותיאה הכיר כשהיא התיישבה לידו בשיעור היסטוריה בבית ספר ב־1980, ומאז הם כאמור ביחד. כעבור תשע שנים הם התחתנו, ויש להם ארבעה ילדים. לכבוד האלבום האחרון של בון ג'ובי, השניים הצטלמו לכתבת שער למגזין “פיפל”, אחת מאותן כתבות דביקות הבאות לפצח את סוד הצלחת הנישואים הארוכים. כבוד הדדי ועבודה קשה, אם תהיתם.

כבוד הדדי ועבודה קשה הם גם כנראה העקרונות המנחים את בון ג'ובי בהפעלת שתי המסעדות הקהילתיות שפתח בניו ג'רזי תחת השם JBJ Soul Kitchen. המסעדות, שהן גם סוג של בית תמחוי, עובדות על בסיס מתנדבים ותרומות: מי שיש לו כסף לשלם על ארוחה במסעדה - מוזמן לשלם. נזקקים שאין להם כסף, מוזמנים לבוא לסעוד בלי לשלם. וכולם מוזמנים לתרום ולהתנדב. בון ג'ובי העיד כי בסגר הראשון של מגיפת הקורונה הוא בעצמו הגיע כל יום למסעדה לשטוף כלים ולעזור לנזקקים.

ותודה לחיילים

מבחינה מוזיקלית, בון ג'ובי פעיל היום כתמיד. האלבום האחרון שהוציא עם להקתו נקרא “2020” והוא יצא, כן, ב־2020. על עטיפת אלבום האולפן ה־15 של בון ג'ובי רואים את סולנה בקלוז־אפ, בצילום שחור־לבן מהורהר. שיערו הכסוף מסודר טיפ־טופ, משקפי שמש מסתירים את עיניו. האלבום היה אמור לצאת במאי 2020 ונדחה לאוקטובר של אותה שנה בגלל הקורונה.בזמן הסגר הספיק בון ג'ובי לכתוב עוד שני שירים אקטואליים ולדחוף אותם לאלבום: American Reckoning – שיר מחאה על רצח ג'ורג' פלויד – והמנון הקורונה, Do What You Can.

בעשורים האחרונים המציא את עצמו בון ג'ובי בתור מלך בלדות הרוק האופטימיות והמרוממות, המלאות בפטריוטיות אמריקאית בריאה, ושנועדו לחזק את האדם הפשוט ברגעי משבר אלו ואחרים. ואיזה משבר מתאים יותר לשיר כזה מאשר המגיפה הגדולה? בון ג'ובי כמובן מיד קפץ על המציאה וכתב שיר שהמילים בפזמונו הן: “כשאתה לא יכול לעשות מה שאתה עושה, אתה עושה מה שאתה יכול”. נקודה למחשבה.

הקליפ מראה את מונטאז' הקורונה הקלאסי (צילומי חדשות, ילדים מנופפים לסבתא מלמטה, מסיבת יומולדת בזום), ומכיל את השורה הלא תיאמן: “אומנם אשמור על ריחוק חברתי, אך מה שהעולם זקוק לו זה חיבוק. עד שנמצא חיסון, אין תחליף לאהבה”. בון ג'ובי עצמו כמובן מחוסן לקורונה, ויש לו גם תעודת מחלים, בתור מי שנדבק בנגיף באוקטובר האחרון.

עוד סינגל מהאלבום הוא Unbroken, בלדת כוח שבון ג'ובי כתב לסרט הדוקומנטרי To Be Of Service המתעד כיצד כלבים משפרים את חייהם של יוצאי צבא פצועים ומוכי טראומות. השיר נכתב מנקודת מבטו של חייל אמריקאי הלום קרב אחרי שובו לארצות הברית. הוריו של בון ג'ובי הכירו בשנות ה־50 כששניהם שירתו בחיל הנחתים של ארצות הברית, והזמר הסביר שזו הסיבה שהוא נמשך לנושא.

בהמשך הקליט בון ג'ובי את השיר מחדש באולפני Abbey Road האגדיים בלונדון, בשיתוף עם מקהלת משחקי אינוויקטוס – טורניר ספורט פראלימפי בינלאומי לחיילים ויוצאי צבא שיזם הנסיך הארי. ההכנסות מהגרסה הזאת נתרמו לשיקום חיילים, אך למרות הזוועות המתוארות בשיר, הוא רחוק מלהיות שיר מחאה אנטי־מלחמתי, אלא מדובר יותר בשיר הלל לחיילים האמיצים ולתרומתם הנעלה. עוד סינגל שיצא מהאלבום הוא Limitless, שלאגר רוק מודרני ושיר עידוד פר־אקסלנס, המזכיר שירים מהקאנון של בון ג'ובי כמו Living on a Prayer מ־86' ו־It's my Life משנת 2000.

כמו תמיד, בשיר הזה מנסה בון ג'ובי להתחבר לאדם הקטן ולעודד אותו במאבקו בכוחות הגדולים ממנו. הקליפ של השיר מעודד אנשים פשוטים להתפטר מעבודתם המשעממת ולרוץ ברחובות העיר הגדולה אל עבר עתיד טוב יותר. “השיר הזה השפיע עליי חזק”, כתבה גולשת בשם הת'ר בתגובה לשיר. “אני מדוכאת נורא בעבודה והתלבטתי אם לנסות למצוא עבודה חדשה, אבל אני חוששת שלא אצליח לשלם חשבונות”.