ברברה סטרייסנד - בעקבותייך! לגבי הילה שלו, שחקנית הבימה, זה יותר מהתגשמות של חלום לגלם את ינטל, התפקיד שכה מזוהה עם סטרייסנד, במחזמר שעלה בתיאטרונה ובו היא מתחלקת בכיכוב עם חברתה, רוני דלומי, "שותפתה" גם בתפקיד תרצה אתר בהצגה המוזיקלית "עוד חוזר הניגון". "היה כיף לעבוד יחד על 'ינטל' דווקא מפני שאנחנו שונות ובחזרות למדנו זו מזו", מסכמת שלו, שבמקביל שחררה אתמול את "שמחים", סינגל ראשון מתוך מיני-אלבום בכורה שבדרך.
בשיחה עמה מתחוור שלא נדהמה, כשנבחרה לינטל ומבחינתה, זהו שיאו של תהליך שהלך והבשיל בעשר השנים שחלפו מאז שסיימה את לימודיה בסטודיו יורם לוינשטיין. "רפי ניב היה שם המורה שלי ותמיד האמין בי, כך שיכולתי לצפות, כי בהיותו הבמאי של 'ינטל', ייתן לי את ההזדמנות יחד עם המנהל האמנותי של הבימה, משה קפטן, שאיתו עבדתי די הרבה", היא אומרת.
איך את רואה את ינטל?
"ינטל, כפי שכתב יצחק בשביס-זינגר, היא אשה, הנלחמת על מימוש תשוקת הלב הכי גדולה שלה וזאת לא אהבה, אלא ללמוד תורה, מה שנמנע מהנשים באותן שנים. אני ממש מרגישה בדמי את המלחמה שלה. זה גורם לי התרוממות-נפש עד כדי כך שאיך שההצגה הראשונה נגמרה, הלכתי אל מאחורי הקלעים ופרצתי בבכי מרוב אושר. פתאום תפסתי את גודל החוויה שבהופעה בתפקיד כזה, שעם כל האהבה לתפקידים האחרים שעשיתי ושאני עושה, מהווה בשבילי פסגה".
בד בבד עם תפקיד החלומות מגשימה שלו חלום אחר ומשלחת לחלל האוויר סנונית, המבשרת את בוא המיני-אלבום הראשון שלה, בהפקה מוזיקלית של עודד דיסטלמן. לדבריה, בשיר "שמחים" יש סיפור של התבגרות מתוך מבט לאחור אל נקודות-זמן משמעותיות בחייה עם הרגעים המשמחים שבהם. היא מקדישה את השיר לאמה, מאיה, ש"נראית איתי בקליפ ומהווה בשבילי סמן-דרך".
כששלו, 30, בת-ימית במקור, ששורשיה בגאורגיה, מזכירה "רגעים משמחים", ניתן להבין שהיא התנסתה גם בהרבה רגעים לא משמחים. אלה פקדו אותה תכופות בילדותה, כשמחלה בלבלב הסבה לה אשפוזים חוזרים ונשנים בבתי-חולים, "שם מצאתי מפלט בכתיבת שירים, שהיו הדרך שלי לבטא רגשות ולקח לי הרבה זמן עד שהעזתי לחשוף אותם עם כל הכאב והעצב שבהם".
והמבט שלך כיום עליהם?
"כיום, כשאני מדפדפת במחברות מאז, אני אומרת שאין מצב שילדה בת תשע-עשר כתבה את השירים האלה. כאן אני חייבת לציין שלמרות הכל לא שקעתי בתוך העצב וחיפשתי במות להופיע עליהן, כמו 'בראבו', 'שיר נולד', ערוץ הילדים, להקת נוער עירונית ובמות חג העצמאות. לפני שחלמתי להיות שחקנית, חלמתי להיות זמרת".
עקב "התיק הרפואי" שלה, לא שירתה בצבא. במקום זאת, הלכה ללמוד בסטודיו יורם לוינשטיין, בשכונת התקווה, שם הרגישה בבית. לעומת לא מעט פרחי-משחק, שאינם מוצאים את עצמם לאחר תום לימודיהם, התמזל מזלה של שלו ולפני עשור היא עברה בישיר להבימה ונקלטה בו.
שלו הייתה בין המוני השחקנים שבאו להיבחן למחזמר 'גברתי הנאווה' בשלהי 2012. אמנם היא לא שותפה בו, אך מבחן הכניסה דאז פתח בפניה את הדלת למרתון של תפקידים, מאז ששיחקה שם את דפי ב"המאהב", בעיקר כשחקנית מזמרת, אך גם בהצגות נטולות מוזיקה. נראה, שככל שהיא מתבגרת בתיאטרון, בשל הופעתה החיצונית ממשיכים ללהק אותה בתפקידי נערות ונשים מאוד צעירות. "אני לוקחת את זה כמחמאה", היא מעירה. "זה גם עניין של אנרגיה פנימית, שמביאה לבמה משהו ילדי".
היא מהשחקנים שאינם לוקחים את תפקידיהם כדבר מובן מאליו. אם סיפרנו שבתום ההצגה הראשונה של "ינטל" היא בכתה מרוב אושר, מסתבר שזה לא קרה לה, שחקנית שלא קשה להדמיע אותה, בפעם היחידה. בין השאר זה קרה לה כשהיא החליפה את רוני דלומי בתפקיד נעמי שמר שמר בת ה-17 בהצגת "סימני דרך", שבה החליפה בהמשך גם את רויטל זלצמן בתפקיד נעמי שמר בת ה-40.
"הפעם לא הספקתי להגיע עם דמעות האושר אל מאחורי הקלעים והן זלגו לי בעודי על הבמה, כשתפסתי שהייתה לי את הזכות לשחק דמות גדולה כמו נעמי שמר", היא מוסיפה. "זכות, שהיא מתנה לשחקנית כמוני".
נראה, ששלו מאמינה ב"מתנות" על במת התיאטרון. "אחרי כל הכאב שחוויתי בילדותי, להציג בהצגת 'עוד חוזר הניגון' דמות מיוסרת כמו תרצה אתר, זה היה בשבילי מעין טיפול פסיכולוגי, לחוות את הכאב שוב ושוב ולפרק אותו כל פעם ממקום אחר. זה פשוט משחרר".
בימים אלה מתמרנת שלו בין לא פחות משש (!) הצגות, הטרייה שבהן היא "יפו 1903", מאת אורי פסטר ובבימוי לילך סגל, שם היא משחקת את צפורה אנגלברד, מהעולים לפלסטינה בראשית המאה הקודמת, שבין הערבים ביפו הקימו קומונה משלהם, מספרת שלו, שחיה בתל-אביב עם בן-זוגה. איתי צ'אמה, שחיין הנבחרת האולימפית של ישראל, שעבר להיות שחקן בתיאטרון ו"כבר יצא לנו לשחק על אותה במה בהצגה בהבימה".
כיצד עברה עלייך תקופת הקורונה?
"בתקופה הזאת גיליתי עולם חדש, כשלימדתי את עצמי לצייר מהיוטיוב. זה משהו שמרתק אותי וגורם לי הנאה רבה. אני יודעת להעסיק את עצמי, אם כי לא חייבים לעסוק במשהו. כך אני אוהבת ל...בהות ולהיות מרוכזת בעצמי, גם ללכת המון. אין לי רשיון-נהיגה ובעיר אני עושה הכל בכיף ברגל".
אבל עם כל הכיף, כשאת עוברת ברחובות הכרך, הם אינם עוברים לדום.
"אני חושבת שכל דבר מגיע בזמן שלו. מה שיצטרך לבוא, יבוא. גם הפרסום".