קשה להאמין שההרכב "עילי בוטנר וילדי החוץ" נמצא בחיינו רק עשור. מרבית חברי ההרכב פרצו לתודעה עוד קודם לכן, בוטנר כנגן בשלל הרכבים ולאחר מכן כיוצר מוכשר, בעוד אדר גולד ואוהד שרגאי נכנסו לחיינו דרך כוכב נולד, אבל העשור האחרון, בו הופיעו בעיקר ביחד, מיצב אותם כאחד ההרכבים הכי מגוונים ואיכותיים שיש לישראל להציע.
לכן, זה רק הולם שמופע העשור של ההרכב, שרץ במשך 10 הופעות באמפי שוני, יציג בדיוק את סיפורו של ההרכב, בלי יותר מדי אמצעים טכנולוגיים או פירוטכניקה, כשמעל כולם פורט לנו בוטנר על מיתרי הלב בסיפוריו על חברי הלהקה, כולל כמובן תום גפן שהצטרף להרכב ב-2016.
במשך כשעתיים וחצי חברי ההרכב שיחקו לקהל במצב הרוח – רגע אחד כולם קופצים ורוקדים ורגע לאחר מכן שקטים במיוחד כששרגאי מקדיש את השיר "היי" לאמא שלו שנמצאת בקהל, כשקולו חנוק מדמעות. בכלל, לאורך כל ההופעה הקפיד ההרכב לשלב בדיוק במידה הנכונה את תמהיל הרגשות האנושיים, כשבלטו במיוחד ההתחלה והסיומת של הערב, כשמצד אחד חברי ההרכב פותחים בשיר לזכר הנרצחים בפיגועי הטרור, ומצד שני מסיימים את הערב עם "אני אש", שכתב בוטנר עוד ב-2007 לרן דנקר, רק כדי שהקהל ילך הביתה כשהוא בוער מאושר.
בהופעה עצמה, ניכר עד כמה חברי הלהקה מחוברים זה לזה ואוהבים זה את זה, כאשר בכל פעם שאחד מהם לוקח על עצמו להוביל, היתר מאחוריו רוקדים, מרימים, צוחקים ועוזרים להעביר את הכיף הפרטי שלהם למאות האנשים בקהל. את הערב סיימו חברי ההרכב על הרצפה, מחובקים בחיבוק שאין לו התחלה ואין לו סוף ולא ברור איפה הידיים והרגליים של כל אחד, כשהקהל מוחא כפיים ורק מקווה שהערב ימשיך עוד קצת לפני שיצטרכו לחזור הביתה.
זו לא הייתה ההופעה המושלמת, בחלק מהשירים כשחברי ההרכב רצו שהקהל יוביל את השירה זה לא תמיד הצליח, אבל זו הייתה הופעה שהיה בה הכל מהכל. מסיפורים מרגשים על ההיכרות של בוטנר עם כל אחד מחברי ההרכב, דרך סיפור האהבה שלו ושל אשתו (שכלל משום מה מנה בודדת לחמין וקצת הומור פלוצים), ועד חזרה כואבת למציאות הישראלית המורכבת, שבה אתה רגע אחד שומע על עוד פצוע שנפטר בבית החולים ורגע אחרי אתה כבר על הרגליים מנותק מהכאב ורוקד קצת בין הדמיון למציאות.
לאורך כל הערב, בוטנר שותל בין השירים של ילדי החוץ גם את הלהיטים שכתב עבור אחרים, כמו למשל 'הכי קרוב אלייך', שביצע אביב אלוש במקור, ועל הבמה הוביל תום גפן, או 'שווים' ו'ובאי נעזוב' שביצע במקור רן דנקר. אבל ניכר עד כמה חברי ההרכב מחוברים גם לשירים האלו וגורמים להם להרגיש לחלוטין שלהם.
האהבה והחברות בין חברי ההרכב ניכרת לעין, גם בולט עד כמה כל אחד מהם יודע שהכוח שלהם כהרכב מאוחד הוא מה שגורם לקהל להתאהב בהם בכל שיר מחדש, והם לא חששו להחזיר מהאהבה הזו לקהל. בין אם זו גולד שירדה מהבמה לשיר עם הקהל, או כמות הסמארטפונים שהגיעה לבמה וחזרה לכל אחד עם מזכרת אחת או שתיים מהבמה.
לסיום, סבב מופע העשור של עילי בוטנר וילדי החוץ אולי הסתיים אתמול, אבל ברור לחלוטין שהשירים שלהם, שכבר מזמן הפכו לחלק מהפסקול הישראלי, ימשיכו לסחוף את הקהל למופעים העתידיים שלהם. וזה כל מה שהם מבקשים בעצם.