צליל מכוון: יצחק קלפטר מוציא ספר ראשון שמאגד 42 משיריו האהובים

כבר 60 שנה יצחק קלפטר לא עוזב את הגיטרה: היא ליוותה אותו במועדונים אפופי העשן והתמימות של רחוב המסגר בתל אביב בשנות ה־60, כשניגן בפעם הראשונה ביטלס; חימשה אותו בצלילים כשהתגייס ללהקה צבאית; חיבקה אותו בנסיעות הארוכות מהופעה להופעה; טסה איתו לאירוויזיון עם להקת כוורת; המליכה אותו לאחד הגיטריסטים הטובים בארץ; פיעמה בלבו ברומנים הגדולים כמו גם בפרידות הדואבות; שמחה איתו ברגעיו היפים וניחמה אותו במשברים הקשים; שמרה לו אמונים גם כשבריאותו בגדה בו ולא יכול היה לפרוט עליה; והייתה לו עוגן וחברה נאמנה, גם כשחבריו עזבו אותו.

אבל מעל הכל היא הצליל של השירים שלו. השירים שנולדו מלבו, תורגמו על מיתריה למנגינה ובקעו מתוכה היישר לאוזניים שלנו, שמזהות אותה מהאקורד הראשון. "צליל מכוון", ספרו הראשון, ולדבריו גם האחרון, של קלפטר, אשר יוצא בימים אלו בהוצאה עצמית, מאגד 42 משיריו הגדולים והאהובים במארז ספרותי מהודר, הכולל מילים, תווים, תמונות, איורים ומה שביניהם.

"הרעיון התחיל מיוזמה של חברי הטוב יורם סימן-טוב, שדחף אותי להוציא את הספר כדי שתהיה הנצחה ליצירות שלי. לצדו, לימור ביאו עזרה בתהליך. חשוב שיישאר משהו אחרי שאלך מהעולם", אומר קלפטר בהתרגשות. "התחלנו לעבור על השירים שיצרתי לאורך השנים, לברור מתוכם קומץ של השירים הכי מוכרים ולנהל דיון על כל שיר, אם הוא צריך להיכנס. הספר לוקח את הקוראים למסע בעקבות הקריירה שלי, החל מתחילת הדרך ועד היום, עם כל התחנות: הפלטינה, אחרית הימים, כוורת, צליל מכוון, קריירת הסולו ושירים שכתבתי לאחרים".

"אני מספר בו גם בכמה מילים על שיתופי הפעולה עם יהונתן גפן, גלי עטרי, יעל לוי, אריק סיני וכמובן אריק איינשטיין. אם היית שואל אותי בתחילת הדרך אם יבוא יום וייצא ספר על כל השירים שלי - לא העזתי אפילו לחלום על דבר כזה. לכן זה משמח אותי מאוד ואני מקווה שגם הקהל יאהב", הוסיף.

קלפטר (72) אינו דברן גדול. הוא אומנם אוהב לספר את סיפורו המוזיקלי, אך מעדיף לקמץ במילים. "אני יותר איש של מעשים", הוא אומר לי כשאני מציין זאת בפניו. "אני פחות אוהב לדבר על דברים שאני רוצה לעשות אלא מעדיף קודם לעשות אותם".

אצל הדודה והדוד

הרומן של קלפטר עם המוזיקה החל בילדות. אביו, הרמן, היה מוזיקאי, נגן כינור וגיטרה שהופיע בבתי קפה ובחתונות, והופעותיו היו מקור פרנסתו העיקרי. אמו אסתר נהגה לשיר, ואחיו חיים היה גיטריסט. "בגלל שלהורים שלי לא היה כסף, הם שלחו אותי מחיפה לדודה והדוד שלי שגרו בתל אביב", הוא מספר. "לדודה והדוד לא היו ילדים, אז הם התייחסו אליי כמו בן לכל דבר. בגיל 7 קנו לי אקורדיון, ודוד שלי לימד אותי לנגן עליו מוזיקה סלונית".

רגע לפני בר המצווה גילה את הרוק'נרול. "בפעם הראשונה ששמעתי את קליף ריצ'ארד ולהקת הצלליות, את אלביס פרסלי ואת הביטלס - הבנתי שאני רוצה לנגן רוק'נרול", הוא אומר. "אמא שלי קנתה לי את הגיטרה הראשונה לבר מצווה, גיטרה פשוטה שעלתה כ־100 לירות. התחלתי ללמוד לנגן עליה. בהתחלה באופן עצמאי ובהמשך פניתי למורים מקצועיים".

בשנות ה־60 החלו לפעול במועדונים בישראל להקות קאברים לשירי פופ־רוק שכונו "להקות קצב". בהמשך החלו הלהקות לבצע שירים מקוריים שיצרו חבריהן. קלפטר היה חבר במספר להקות קצב, בראשן הצ'רצ'ילים, שכונתה כך בשל הכינוי "צ'רצ'יל" שהודבק לו בבית הספר, ולהקת הסגנונות.

את שיריו הראשונים החל לכתוב ולהלחין למגירה בגיל 16. "אלו שירים שכתבתי לעצמי, אבל לא הופעתי איתם או פרסמתי אותם", הוא אומר.
השיר הראשון שהוקלט והתפרסם היה "ביל קרטר", שכתב והלחין על האקדוחן הטקסני הנודע וביצע ב־1971 במסגרת הלהקה הצבאית צוות הווי סיני, יחד עם חבריו ללהקה, מוני מושונוב ושלמה יידוב. "הוא לא הפך ללהיט", מודה קלפטר. "אבל הוא הושמע מספר פעמים ברדיו וזו הייתה התחלה".

לאחר הסיפתח הצולע, קלפטר החליט להתמקד בנגינת הגיטרה ולהשאיר, בינתיים, את מחברת השירים במגירה. עם השחרור הצטרף להרכב הג'אז־רוק הניסיוני הפלטינה. "המתופף אהרל'ה קמינסקי הזמין אותי להצטרף ללהקה", הוא משחזר. "הוא אמר שהוא מקים להקה שנועדה ללוות את אריק איינשטיין בהופעות. בבית של אהרל'ה פגשתי בפעם הראשונה את אריק. הוא הגיע להכיר את חברי הלהקה, ישבנו על כוס קפה ודיברנו".

הייתה כימיה מהמפגש הראשון?
"כן, אריק היה איש של עבודה. הוא היה מאוד רציני, פרקטי, לבבי וחם. לא נשארתי זמן רב בפלטינה, כי מהר מאוד קיבלתי הזמנה מהמתופף זהר לוי להצטרף לאחרית הימים, שניסתה לעשות רוק'נרול בעברית".

בשנת 1971 חבר קלפטר ללוי, אלי מגן, גבי שושן ומירי אלוני, למה שנחשב לאחד הפרויקטים המהפכניים והשאפתניים ברוק הישראלי, שנחל גם כישלון מפואר. "היום אתה מאזין להקלטות של אחרית הימים ואתה חושב שזו קלאסיקה, אבל בזמן אמת לא ידעו איך לאכול אותנו", מספר קלפטר. "עשינו במשך שנה חזרות והקלטנו שירים כמו 'יש לי יום הולדת', 'אין מקום לשניים על עמוד חשמל', 'פתחי לי את הדלת' ו'העץ הוא גבוה'".

בסלון ביתו של קלפטר תלויה תעודה ממוסגרת משנת 2005, שבה נכתב כי הסולו שלו בשיר "העץ הוא גבוה" נבחר לסולו הגיטרה הטוב בכל הזמנים על פי עיתון "העיר". "זה באמת הסולו הכי גדול שלי, ואני מאוד גאה בו", הוא אומר. "היינו צעירים, אמביציוזיים ולא חשבנו על שום דבר מלבד מוזיקה. אבל הפרויקט נכשל כי נתפסנו כלהקה אנטי־ממסדית, בגלל שביצענו חומרים של חנוך לוין. ואחרי 'מלכת אמבטיה' ללוין יצא שם של פרובוקטור. המרדנות הזו בולטת גם במוזיקה, ועובדה שנכשלנו".

אני לא בטוח שהמילה כישלון נכונה. זכיתם בתואר "להקת השנה" ב־1972 וחרכתם את הרדיו עם "יש לי יום הולדת" ו"העץ הוא גבוה".
"אלו השירים שהכי מתקשרים עם המיינסטרים, אבל בפועל הם לא היו להיטים גדולים מההתחלה. לקח להם זמן. זכינו אולי להשמעות ברדיו, אבל הקהל לא בא להופעות. בשלב מסוים, בגלל שהתיידדתי עם אריק איינשטיין מאז העבודה שלי עם הפלטינה, סידרתי לאחרית הימים להיות להקת הליווי שלו. זה עזר לנו קצת ועשה לנו טוב שאריק הסכים, אבל אחרי זמן קצר הבנו שזה לא רווחי ופירקנו את העסק".

 בתקופה זו קלפטר התפרנס בעיקר כנגן אולפן בהקלטות שונות, כשאחת מהן זכורה לו במיוחד. "ניגנתי סולו גיטרה ב'שיר סתיו' של אריק לביא, והוצאתי ממנו את הרוקר שבו", הוא אומר בגאווה. "זה היה להיט היסטרי ועשה לי שם של גיטריסט מבוקש".

בין שני לחנים

התחנה שהפכה את קלפטר מגיטריסט ידוע בקרב מוזיקאים לגיטריסט של המדינה, הייתה הצטרפותו בשנת 1973 לכוורת. מהר מאוד הפכה הלהקה לתשובה העברית לביטלס ולאחד ההרכבים המצליחים והמהפכניים במוזיקה הישראלית. היא שילבה בין רוק מתקדם ופופ מתקתק לבין טקסטים הומוריסטיים, והפכה את חבריה, וקלפטר ביניהם, לסופרסטארים.

"דני סנדרסון, שהכיר אותי כנגן אולפנים ושמע עליי, הזמין אותי אליו הביתה", הוא משחזר. "היו שם גם אפרים שמיר וגידי גוב. הם השמיעו לי כמה שירים שלהם והציעו לי להצטרף ללהקה. זה היה שונה מכל מה שהכרתי עד אז, ולא הפורטה שלי, אבל זה מצא חן בעיניי והצטרפתי".

בפרק זמן של ארבע שנים בלבד זכתה כוורת להצלחה מסחררת: שלושה אלבומים מצליחים (מסחרית ואומנותית), ארבע זכיות רצופות בתואר "להקת השנה" ושלוש פעמים ברציפות בתואר "שיר השנה".

מה החברות בכוורת עשתה לך לקריירה?
"היא לקחה אותי למקום אחר מבחינת היצירה והנגינה. למשל ב'יוסי, מה נשמע?', שזה הסולו האהוב עליי, הצלחתי לאתגר את עצמי ולהגיע לרמות שלא הגעתי עד אותה נקודה. כוורת הייתה הצלחה גדולה מאוד, ערב־ערב הופענו ומילאנו אולמות. לא הלכתי ללהקה הזו לגמרי מתוך בחירה - לא הייתה לי ברירה. גדלתי בבית עני ובמוזיקה ראיתי קצת כסף, אז הייתי צריך להתפרנס. זו הייתה הפעם הראשונה שבאמת הצלחתי להתפרנס טוב ממוזיקה וזה מה שהיה הכי חשוב לי".

אחד ממקורות הגאווה הגדולים שלו בכוורת הוא הלחן שלו לשיר "היא כל כך יפה". "אפרים שמיר שמע שני לחנים שיצרתי והוא המליץ לי לחבר ביניהם וכך נולד שיר אחד, שעם טקסט של דני סנדרסון הפך לאחד המושמעים של כוורת", הוא אומר.

באלבום הראשון קלפטר לקח חלק בהקלטת השיר "יו יה" עם סנדרסון. הפעם הראשונה שהוא בא לידי ביטוי כמלחין הייתה באלבומה השלישי והאחרון "צפוף באוזן". שם הוא חתום על "היא כל כך יפה" ו"שיר הטמבל", שהיה הסולו הראשון שקיבל. הוא גם לקח חלק בהלחנת "טנגו צפרדעים", "ככה היא באמצע" ו"לך ספר לסבתא". "לא באתי לידי ביטוי בלהקה כמו שהייתי רוצה ולא הרגשתי שלם עם התפקיד שלי שם, כי היה לי מעט מקום", הוא מציין. "גידי, דני ואפרים ניגנו ושרו, ודני היה גם הכותב והיוצר העיקרי. אני נדחקתי הצדה ולא אהבתי את זה. אבל זו
הייתה הצלחה כל כך גדולה, ששמרתי את התחושה הזו לעצמי".

יהיה איחוד נוסף?
"מבחינתי, מתי שיגידו. אנחנו מתאחדים מדי פעם, ככה שלא צריך לפסול או לשלול את זה. אבל זה לא תלוי בי".

עם פירוקה של כוורת בשנת 1976, קלפטר שב לנגן עם איינשטיין. שנתיים אחר כך קיבל הזדמנות ראשונה להביא לידי ביטוי את יכולת ההלחנה שלו. "למרות ההצלחה של כוורת, כשהיא התפרקה לא היה לי כסף. בקושי היה לי איפה לגור", מודה קלפטר.

"יהונתן גפן הציע לי להצטרף למופע 'שיחות סלון' על תקן גיטריסט, זמר ומלחין. יצרתי עבור המופע את 'אי ירוק בים' ו'שיר אהבה בדואי'. אחרי זמן קצר הרגשתי לא טוב ונאלצתי להתאשפז בבית החולים, ומי שהחליף אותי היה דויד ברוזה. אני זוכר קטע סוריאליסטי שאני שוכב במיטה בבית חולים והרדיו מנגן לראשונה את 'שיר אהבה בדואי'. זה היה מרגש".

שיר ראשון בקריירת סולו

באותה שנה הלחין קלפטר לאלבום הבכורה של גידי גוב, חברו מכוורת, את השירים "חשבון פשוט" והלהיט "בואי נישאר" ועבור המופע "הכבש השישה עשר", פרי עבודתו המשותפת עם גפן, את "אני אוהב". "זו הייתה אחת התקופות הפוריות ביותר שלי. הרגשתי שסוף־סוף אני עושה את מה שאני אוהב ובא לידי ביטוי כיוצר", הוא מתאר.

בשנת 1978 קיבל קלפטר פנייה מהמפיק רפי אדר, לכתוב שיר לסרט החדש של אבי נשר "דיזנגוף 99". "באותו זמן סיימתי לכתוב ולהלחין שיר במשך שנה שלמה עבדתי עליו, שעסק בפרידה רומנטית. היה ברור לי שלא אנוח עד שאכתוב שיר שיהיה מצוין", הוא אומר. "זה מה שהיה חשוב לי. רפי והצוות התלהבו מ'צליל מכוון', הקלטתי אותו והוא הפך להיות השיר המוקלט הראשון בקריירת הסולו שלי".

מעבר להיותו שם ספרו החדש ואחד הלהיטים המזוהים עמו, "צליל מכוון" הוא גם שמו של ההרכב שהקים ב־1979 עם חבריו מימי הלהקה הצבאית שלמה יידוב ושם טוב לוי. "ההרכב היה ניסיון ליצור מוזיקה אקספרימנטלית ולהביא לידי ביטוי את השירים שכל אחד מאיתנו כתב", אומר. "אהבנו לנגן ביחד וזה היה טבעי. הייתה לנו שפה משותפת".

ההרכב לא שרד זמן רב. לאחר אלבום אחד, שכלל את השירים "ימים לבנים", "שיר אהבה בדואי", "ילדי הירח", "יכול להיות שזה נגמר" וגם "לוקח ת'זמן", הם התפרקו. "לא ידעו איך לעכל אותנו, וגם התקשורת לא פרגנה לנו, אז לא הייתה סיבה לקיום ההרכב, למרות שהיה לנו מעניין ביחד", הוא אומר.

בשנת 1981, בעידוד המוזיקאי יוריק בן דוד, שהיה אז מפיק בחברת CBS, הקליט קלפטר את אלבום הסולו הראשון שלו "יצחק", שעטיפתו הממוסגרת תלויה בסלון ביתו. "יוריק שמע את החומר המקורי שהחל להתאסף אצלי והציע להפיק לי אלבום", אומר. "למרות שהאלבום הושמע ברדיו - בעיקר 'האהבה שלי היא לא האהבה שלו', 'נפגשנו' ו'אני ואת אז', הוא לא מכר יותר מדי".

קלפטר עבד בחייו עם שלושה אומנים גדולים. הראשון היה כאמור אריק לביא, עם "שיר סתיו". השני היה אריק סיני, עבורו יצר את "אם אתה בסביבה" (העיירה שלי). "אריק שאל אם הוא יכול לבוא לשמוע שירים שיש לי. אמרתי לו שכן, ובזמן שחלף בין ניתוק הטלפון ועד שהוא הגיע אליי באותו יום נולד 'אם אתה בסביבה'", הוא מספר.

האומן השלישי, והמשמעותי ביותר בקריירה שלו היה כאמור אריק איינשטיין. שיתוף הפעולה ביניהם אומנם החל בשנות ה־70 אבל הגיע לשיא בשנות ה־80, בעבודה על שני אלבומים משותפים: "יושב על הגדר" ו"שביר". ב־2011 איינשטיין הקליט כמחווה את האלבום "אריק איינשטיין שר יצחק קלפטר". "אריק אמר שהוא רוצה שאכתוב לו שירים", משחזר קלפטר. "אומנם עבדנו יחד, אבל עד אותו שלב הייתי רק הגיטריסט בהקלטות ובהופעות שלו. השמעתי לו שיר שיצרתי, 'טירוף במה' שביצעה גלי עטרי. הוא נדלק עליו, הקליט אותו והציע שנעבוד על אלבום שלם".

איך היה לעבוד איתו?
"לא היינו חברים של לבלות יחד או ללכת לשתות בלילות, זו הייתה חברות של עבודה. הוא היה מאוד רציני ומלא הומור, מקסים ויודע בדיוק מה שהוא רוצה. היו פעמים שהשמעתי לו מנגינה והוא אמר: 'עזוב את זה, מה עוד יש לך?', והיו פעמים שעל השנייה הראשונה הוא אמר: 'בוא נקליט', עוד לפני שסיימתי לנגן את השיר. בשנים שבהן עבדנו על האלבומים היינו נפגשים מדי יום, וכשאמרתי לו פה ושם שאני לא מנגן טוב, הוא אמר לי: 'אז תנגן רע'. הוא ידע לשחרר אותי מהפחדים ומהדימוי העצמי הנמוך שהיה לי. הוא היה מקסים, כמו אח עבורי. היינו מיודדים מאוד".

כל שיר הוא אונייה

לאורך השנים התמודד עם מצבים בריאותיים מורכבים. ב־2000 התגלה בראשו גידול סרטני והוא עבר ניתוח מוצלח בגרמניה להסרתו. ב־2011 אושפז בעקבות סיבוכים של מחלת ריאות חסימתית כרונית, ושבע שנים לאחר מכן אושפז בשל דלקת ריאות כשהוא מונשם, מורדם וללא הכרה למשך שמונה ימים. מכל אלה יצא, והוא עדיין עובר שיקום ("כל שבוע אני בפיזיותרפיה, שם מלמדים אותי גם לעשות קצת כושר"), ומקפיד
לשמור על קורטוב אופטימיות: "בינתיים אני חי. אני במצב בריאותי לא אידיאלי, נכה 90% ויש לי לא מעט מחלות, אבל אני חי - וזה מה שחשוב".

איך עברה עליך תקופת הקורונה?
"בסדר, גם ככה אני לא מאלה שיוצאים הרבה מהבית. שמרתי על ההנחיות, התחסנתי ודאגתי לשמור על אופטימיות. בתקופה הזו עבדתי על הספר החדש, על אתר וערוץ יו־טיוב וגם מצאתי את הזמן והרצון להקליט שני שירים חדשים שהלחנתי, בקולי, לראשונה זה עשור. 'טל על פרחי הזמן', דואט עם טל סונדק שייצא אחרי יום העצמאות והשני הוא גם דואט, עם שרון קרלן. אני אוהב את התוצאה ומחכה שכולם יוכלו לשמוע אותם".

ענף התרבות היה מושבת. ממה התפרנסת?
"היו לי חרדות לגבי פרנסה, אבל אני חי מהתמלוגים. כל שיר שלי הוא אונייה. יש אוניות שניצבות על החוף ומפרנסות אותי והן עוזרות לי לשרוד".

מה עם הופעות?
"בשנתיים האחרונות חלה הידרדרות במצבי הבריאותי וקצת קשה לי לנגן. אם אחזור להופיע, רק בהיכלי תרבות, אולמות גדולים או באיחוד של כוורת. מאסתי בהופעות במועדונים קטנים".