רגע לפני שתקבל פרס מפעל חיים: תלמה אליגון־רוז חוזרת ללהיטים הבלתי נשכחים

"כמי שמפוזרת בין תחומי עיסוק שונים וכתיבת שירים איננה העיסוק הרציף שלי, השירים שיצאו לי הם סוג של נס”, אומרת תלמה אליגון־רוז, רגע לפני מופע המחווה לשיריה שיפתח הערב את פסטיבל “ימי זמר” בתיאטרון חולון, ובו היא תקבל פרס מפעל חיים. אומנם אליגון־רוז, שחגגה זה עתה את יום הולדתה ה־78, היא סופרת, משוררת, מלחינה, מפיקה, מחזאית, תסריטאית, עורכת, מו”לית ועוד, אך היא מוכרת בציבור בראש ובראשונה כפזמונאית בזכות שירים כמו “שלוש אהבותיי”, “איפה את אהובה”, “דרך ארוכה”, “גשם בעתו”, “ילדונת”, “ארץ צבי”, “איזה יום שמח” ועוד. “הנשמה שלי מושקעת בשירים שאני כותבת”, היא אומרת.

את שיריה של אליגון־רוז תבצע במופע, בעריכתה של נעמי אטיאס ובהנחייתו של נתן דטנר, נבחרת זמרים רב־דורית בראשות יהורם גאון, נשיא “מועדון הזמרים שלי”, כהגדרתה, ואיתו עוזי פוקס, קרן הדר, אסתר רדא, אביגייל רוז, בתה של כלת השמחה, ונעם בנאי. לאליגון־רוז היה ברור שגאון ייקח חלק במופע שלה, “לאחר שהתייצבתי בערבים השונים לכבודו”, לדבריה.

“יש לנו חברות של מעל 50 וכמה שנים, אז שהוא לא יבוא הפעם? לא ייתכן. כשהוענק לו פרס ישראל בירושלים, לפני 18 שנה, זה היה איום ונורא. עמדנו שם בתור לבדיקות ביטחוניות כמו לקראת טיסה לירח. אפילו נדרשנו לחלוץ את הנעליים. אבל מה לא עושים בשביל חבר? ככה גם עוזי פוקס, שאף פעם לא צריך לדאוג, כי תמיד יהיה לו השיר שלי על התחתונים והגופיות. הוא יתייצב זמן קצר לאחר התקף לב שעבר”.

את נעם בנאי בחרה למופע “תוך חיפוש אחר קול רענן”, היא מספרת. “שמחתי שהוא פרש מ’הכוכב הבא’, אחת התוכניות המוזיקליות בטלוויזיה שאני לא סובלת. הן לא מיטיבות עם המשתתפים בהן, הם לא גדלים בהן כמו שאנחנו גדלנו בעבר. הם נהיים מפורסמים לפני שהם מבשילים. התחרותיות שם רק מזיקה. טוב שנעם פרש. זה מראה שהוא אמן”.

על הופעתה של בתה, הזמרת אביגייל רוז, במופע אומרת אליגון־רוז: “מה לא עושים בשביל אמא? אומנם היא בדרכה, אבל מראה את השירים שהיא כותבת, מתייעצת”. גם היא הראתה את השיר הראשון שכתבה, “לאבא שלי” (“לאבא שלי יש סולם”) לאמה, עפרה אליגון, אז עיתונאית ב”מעריב” - וכל השאר היסטוריה. היא חיברה את השיר תוך כדי צעידה ברחוב אי אז ב־62’.

“זה ברור שלאבא שלי לא היה סולם שהגיע כמעט עד השמיים”, אומרת אליגון־רוז, “אבל הוא אכן לימד אותי אנגלית, צרפתית ואפילו חשבון. גם היה לו אלבום עם יופי של בולים. אני זוכרת שעליתי לאוטובוס כדי להגיע הביתה, ושמרתי בראש את המילים חזק־חזק כדי שלא יברחו לי. אמי העבירה את השיר ליפה ירקוני, שהייתה אז פעילה בתחום שירי ילדים. זו קראה את השיר ומיד העבירה אותו להלחנה לנמרוד טנא, שלא הכרתי אותו עד אז. מהשיר הזה, שרק לאחר מעשה הבנתי שהוא לזכרו של אבא שלי, שנפטר פתאום מולי, כשהוא בן 55 בלבד, צמחו כל השירים האחרים שלי”.

רישיון להלחין
אליגון גדלה בתל אביב ליד הים ולאחר מכן ברמת גן, בבית שנמחה מעל פני האדמה בעקבות מלחמת המפרץ. בילדותה אהבה לשמוע מוזיקה קלאסית וניגנה בפסנתר מגיל 8. שירה “שלוש אהבותיי” התפרסם ב־68’. אליגון, שלא גויסה תחילה לצבא בגלל קצרת (בהמשך התנדבה לשרת כקצינת חינוך בפיקוד הדרום), למדה באוניברסיטה העברית פילוסופיה ולשון עברית. לפרנסתה החלה לעבוד בחברת התקליטים החדשה סי.בי.אס (לימים אן.אם.סי). חוה אלברשטיין הצעירה הייתה זמרת הבית של החברה. השיר “שלוש אהבותיי”, שהולחן בידי מוני אמריליו, הוליד ידידות בין השתיים.

כעבור שנה התפרץ אל חלל האוויר הלהיט “איפה את אהובה”. “יום אחד התבקשתי על ידי מנהל החברה, סיימון שמידט, לקפוץ אליו הביתה”, מספרת אליגון־רוז את הסיפור שמאחורי השיר. “הוא ניגש לפסנתר, ומלא התפעלות ניגן את ‘איז’ה’, שיר ארגנטינאי. היו לו חושים מחודדים. כדי שלא אשכח את הלחן, הוא צייד אותי בתקליט. ‘איז’ה’ נהפך לאיפה. לא הבנתי מילה בספרדית, אך תפסתי כנראה את רוח השיר. מכאן התפתחה לי חברות רבת שנים עם יהורם”.

בתוך זמן קצר היא החלה גם להלחין. “לצד חוה ויהורם, גם ‘הפרברים’ היו מזמרי הבית של סי.בי.אס”, היא מספרת. “מתישהו הבאתי ליוסי חורי את המילים של השיר ‘אני אוהב אותך’ והערתי לו שיש לי בראש זמזום שמתלווה אליהן. לבקשתו, השמעתי לו את הזמזום תוך כדי ליווי עצמי באצבע אחת בפסנתר. יוסי שאל מה רע בזמזום הזה, ומדוע יש למסור את השיר להלחנה. עד אז לא העליתי על דעתי שאני מסוגלת גם להלחין. אלמלא יוסי, לא הייתי נעשית מלחינה. כעבור שנים למדתי קומפוזיציה ברימון”.

השיר “אין לך מה לדאוג” (“תחתונים וגופיות”) הוא פרי מלחמת יום הכיפורים. “קובי אשרת חזר מאובק לחופשה משירותו בדרום”, היא נזכרת. “'אנחנו חייבים להציל את המורל של המדינה’, אמר והשאיר אצלי קלטת עם לחן שלו. לך תאלתר מילים לשיר בתוך יום. אז צדה את מבטי גלויה שגיורא, אחי, שלח מהחזית. ממנה קפצו המילים של השיר. במהלך אותה מלחמה כתבתי עם קובי גם את ‘גשם בעתו’, שיר אהבה של נערה תל־אביבית לחייל בגולן, שרותי נבון התפרסמה איתו”.

לדבריה, השיר “ארץ צבי” היה כרוך בניסיון למרד מצדה. “כשהתבקשתי לכתוב שיר לפס הקול שהלחין דובי זלצר ל’מבצע יונתן’, סרטו של מנחם גולן, הסתייגתי”, היא משחזרת. “הנושא היה נראה לי יותר מדי מלחמתי. קרלה קמחי, אז מהנהלת סי.בי.אס, נעלה אותי בחדר ואמרה לי שהיא לא תשחרר אותי עד שאכתוב את השיר. אני לא אוהבת לכתוב בפקודה, אבל יצא לי השיר. יהורם גאון, ששיחק בסרט את יוני נתניהו, הקליט אותו. תחילה חתמתי על השיר כמחאה ‘א. גלעדי’. לקח זמן עד שקלטתי את הילדותיות שבה נהגתי”.

עשר שנים לאחר מכן כתבה את המילים והלחן לשיר “יונה עם עלה של זית”. “כתבתי את השיר הזה לאחר לימודיי ב'רימון' בהשראת הציור ‘יונת השלום’ של פיקאסו, שתלוי אצלי מעל הפסנתר”, היא מספרת. “את הציור הזה הבאתי לחזרה של להקת פיקוד הדרום, שהייתה אמורה לבצע את השיר עם חיה סמיר כסולנית. כשהשיר זכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר והפזמון, הרגשתי סופית שיש לי רישיון להלחין”.

אטלס מהמיתולוגיה
לצד הקריירה המוזיקלית, אליגון־רוז הייתה ממקימי התנועה "שלום עכשיו": “בהיותי מפיקה בחברת התקליטים סי.בי.אס, הייתי מאוד קשורה לבוסים שלי, בעלי החברה סיימון ושירלי שמידט, ולנוכח המראה של סאדאת יורד מהמטוס ממש לא ידעתי את נפשי. אבל חצי שנה אחרי זה לא קרה כלום. זה הטריד אותי, ושירלי, שמבחינתה הייתי נציגת ארץ ישראל, ראתה עליי כמה שזה הפריע לי, אז היא אמרה לי: ‘תלמה, תעשי משהו!’, אז עשיתי".

"אספתי אליי הביתה כמה חבר’ה, כולל שניים שהכרתי מפעילות במפלגת שינוי, ובעלי (יורם רוז, מבעלי הוצאת הספרים כנרת־זמורה־דביר – יב”א) ואני היינו ממקימי 'שלום עכשיו'. הקמנו את התנועה כדי לתת רוח גבית לראש הממשלה, מנחם בגין, לקראת שיחות השלום עם מצרים, לאחר ביקורו ההיסטורי של סאדאת. בניגוד למה שחושבים, לא היינו אנשי מרצ. היינו בפירוש תנועה א־פוליטית. כשהכניסו את הפוליטיקה לעניין, פרשתי מ'שלום עכשיו'”.

ב־2015, לקראת הבחירות לכנסת ה־20, הקימה אליגון־רוז את החוג “החברים של תלמה” במפלגת העבודה בהנהגתה, ובמקביל לו את החוג לשותפות ערבית־יהודית. “למעשה, נשארתי עם אותם עקרונות מאז, ולפיהם פתרון הסכסוך נעוץ בעקרון שתי מדינות לשני העמים באזור”, היא אומרת. “אני באה מהשלום. זה מה שמכוון אותי בחיים עם המתינות שיש בכך. לכן כל כך תמכתי בהקמת הממשלה הנוכחית, ממשלת השינוי והרצון הטוב, תוך חיבור בין אנשים בעלי השקפות שונות, לעומת הקיצונים משני הצדדים שהורסים לנו את החיים.

כשדנו בהרכבת הממשלה הנוכחית אחרי הבחירות האחרונות, הבנתי שבשביל זה צריך את בנט. כל הכבוד ליאיר לפיד, שפינה לו את הדרך. אלמלא הוא, לא הייתה הממשלה הנוכחית, אם כי אני לא שלמה עם כל מה שהיא עושה. הרי ההגבלות על קליטת פליטים מאוקראינה הן משהו נורא, ממש קטסטרופה. מה זה השטויות האלה, שאם נפתח להם את השערים, הם יבואו בהמוניהם? אני לא רואה אותם באים ככה, ואם יש שבאים, למה לגרש אותם? איפה נשמע כדבר הזה?”.

את ממשיכה לצדד בבנט?
“בוודאי. הרי מהרגע הראשון הוא דיבר בלשון ‘אנחנו’ ולא ‘אני’, כמו קודמו. ככל שיש דברים שאני לא מסכימה איתם, הוא ראש ממשלה שעובד מצוין, ונראה כי הוא קצת התמרכז. אני שמחה על שבממשלה שלו יש שתי מפלגות שמאל. חבל שבמרצ לא מבינים שלפעמים עדיף לשתוק”.

מה דעתך לגבי מעמד הזמר העברי כיום?
“אני אופטימית, כי באים גם חבר’ה צעירים, אבל אני לא מסתפקת בכך ועושה מה שאני יכולה לעשות למען עידודו ושימורו של הזמר העברי. אני מרגישה כמו אטלס מהמיתולוגיה היוונית, שנשא על כתפיו את הגלובוס וידע שאם יזוז, זה ייפול. הרי יש שמשמיעים איזה משפט וחושבים שזה שיר. השאלה היא מה נשאר ממנו. כי רבים מהשירים החדשים יימוגו, בסופו של דבר. יש את שירי גל ה’טודו בום’ שהם קשקוש בלבוש. הם למעשה אינם שירים. אין בהם שום דבר מרגש. זה רק מקפיץ את מי שרוצה לרקוד. זה בסדר. גם אני יכולה לרקוד לצלילי שירים כאלה עם הנכדים שלי”.

את אוהבת לרקוד?
“מה אתה יודע? אפילו השתתפתי בסדנה של מחול מזרחי, ריקודי בטן מה שנקרא”.

ומצד שני?
“מצד שני אני שרה שנים במקהלה הקאמרית של רמת גן, שזאת מקהלה קלאסית”.