אלברט עמר מוציא שיר חדש ומדבר על ההפוגה מהמוזיקה | איפה הם היום

דקל בודד ליד הכביש, סימן/ חיו פה ילדים, אישה ואיש, סימן/ הייתה כאן מלחמה/ הם נמלטו, לאן?!/ ומי שמע ומי ישמע?", כך נפתח השיר “דקל בודד", שיצא בימים אלה בביצוע הזמר והיוצר אלברט עמר, עם לחן של עמר למילותיו של איציק ויינגרטן. “למעשה, השיר הזה חובר הרבה לפני שמישהו העז להעלות על דעתו שתפרוץ מלחמה כה קשה באוקראינה", אומר עמר כעת. “הוא חיכה להזדמנות שיוציאו אותו מהמגירה".

כבר שנים ארוכות שעמר, 67, פועל בעולם המוזיקה בהפוגות גדולות. “המוזיקה אף פעם לא עזבה אותי, אבל כמי שלא נמצא במיינסטרים, היא לא תמיד מגיעה ממני לקהל", הוא מסביר. “בינתיים הרווחתי את העולם שלי - המשפחה שאיתי, לימודי התורה וההוראה".

בגיל עשר עלה עמר עם משפחתו מקזבלנקה שבמרוקו וגדל בפרדס חנה. הוא התחנך בבית ספר יסודי ממלכתי דתי, וממנו המשיך ללימודים בישיבה בבני ברק. בעיר הגדולה נקלע לחברה לא טובה שדרדרה אותו. “כשלא היו מוכנים לגייס אותי לצבא, זה היה בשבילי המכה הכי משפילה שיכולתי לחטוף", הוא נזכר. “ההצלה באה כשנקראתי בגיל 21 להצטרף ל’נערי רפול’.

אין מילים כדי לתאר מה זה היה בשבילי לחזור לשכונה במדים. עשיתי שירות צבאי מלא בתותחנים, ולא היה מאושר ממני. כשהשתחררתי, הקמתי בשכונה תיאטרון חברתי עם הבמאי רמי רוזן. נולה צ’ילטון באה לראות את ההצגה שלנו, שבה גם הופעתי, התרשמה והציעה לי להצטרף לפרויקט התיאטרון שהיא הקימה בקריית שמונה, למרות שבהשוואה לחבר’ה האחרים שם לא היה לי ניסיון. המפגש עם נולה היה אחת החוויות הגדולות שקרו לי בחיים. נסעתי אליה, לקיבוץ שדות ים. חשבתי שבאתי לפגישה מקצועית, אבל הרגשתי אצלה מיד כאילו שפגשתי אמא. נולה שלחה אותי לסדנת הכנה בתיאטרון החאן לקראת העלייה לקריית שמונה, והחבר’ה קיבלו אותי מיד כאחד מהם. בין הקטיושות פעלנו מסביב לשעון, ובמפגש שלי עם התושבים הרגשתי כמי שהגיע הביתה. מלבד העיסוק שלנו בתיאטרון, גם עסקתי שם בקיץ בהדרכת שחייה.

לקראת סיום הפרויקט שם, כשנולה אמרה לי: ‘עכשיו אתה בא איתי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב’, כמעט התעלפתי. ‘אין לי תיכון, אין לי בגרות, אין לי כלום’, ניסיתי להסביר לה, אבל אם נולה רצתה משהו, שום דבר לא היה יכול לעצור אותה. בסופו של דבר, יש לי תואר ראשון בתיאטרון בלי תעודת בגרות. הכל בזכות נולה, שהלכה מאיתנו בגיל 99".