בדצמבר 1971 התגלגלה דיפ פרפל, אחת מלהקות הרוק המובילות בעולם, מבריטניה אל העיר מונטרה בשווייץ, כדי לעבוד על אלבומה השישי “Machine Head". התכנון של חברי הלהקה היה להשתמש באולפן הנייד של להקת הרולינג סטונס באולם הקזינו שבעיר. לפני סשן ההקלטות התקיימה באולם הופעה של פרנק זאפה. חברי הלהקה צפו בו בהתפעלות, כשאלמוני ירה באקדח נורים לעבר התקרה, וגרם לשריפת הבניין ועמו האולפן.
“החוויה הרעה הזו השפיעה עלינו מאוד", מספר סולן הלהקה איאן גילן בראיון מיוחד ל"מעריב". “באותו זמן כמעט השלמנו את העבודה על האלבום, היו חסרות לנו שבע דקות. מכיוון שהיה מאוחר מדי לכתוב שיר חדש, לקחנו סקיצה שניגנו באחת החזרות ונשמעה בסדר, וכתבנו על המקום טקסט חדש בהשראת החוויות שחווינו במופע של זאפה. לקח לנו בערך עשר דקות לכתוב את השיר ‘Smoke On The Water'".
“Smoke On The Water" הפך ללהיט הכי גדול ומפורסם של הלהקה, לא מעט בזכות ריף הגיטרה המיתולוגי הפותח אותו, שכל תלמיד גיטרה לומד בשיעוריו הראשונים, ושדורג לפי מגזין “רולינג סטון" במקום הרביעי ברשימת “20 הריפים הטובים ביותר".
50 שנה חלפו מאז, והרבה עשן עבר מעל המים. החודש תגיע הלהקה לשתי הופעות בישראל. היא הייתה אמורה לקיים הופעה אחת, ב־22 במאי בהיכל מנורה בתל אביב, אך לאור דרישת הקהל, נוסף עוד מופע, יום למחרת באולם פיס ארנה בירושלים. זו תהיה הפעם השישית שהלהקה מגיעה להופעות בארץ. “בפעם הראשונה שבה הגעתי לישראל, הסתובבתי במקומות הכי בולטים וחשובים", מספר גילן. “בפעם השנייה ביקרתי במוזיאונים, ובפעם השלישית ביליתי במסעדות. יצרתי קשרים טובים עם ישראלים ויש לי כמה חברים טובים בתל אביב ובירושלים. המקום שזכור לי במיוחד הוא קיסריה, שזה פשוט אזור פנטסטי".
היו לכם פחד או היסוס להגיע לכאן לנוכח גל הטרור?
“ממש לא. אנחנו מצפים להופעה בישראל. אני מצפה לראות את הקהל, למלא אותו באהבה עם המוזיקה שלנו ולשיר יחד איתו את הלהיטים הגדולים, כי מוזיקה מחברת לבבות".
את השיחה אנחנו מקיימים כשהוא בביתו בדרום פורטוגל. “אני נהנה מהחיים, השמש זורחת, ואני עסוק בעבודה", הוא מספר. “מתמוגג בכל בוקר מחדש מפריחת האביב". כן, הרוקר הבועט מתברר כאדם רגוע למדי, שלו אפילו, נעים הליכות, נחמד, חברותי ובעל חוש הומור.
“לפני 20 שנה יכולתי לצעוק את נשמתי, אבל היום אני כבר לא יכול", הוא אומר בכנות. “הורדתי טון בשירה שלי מאז תחילת הדרך, כך שאני לא יכול לצרוח כמו בעבר, אבל אל דאגה - אני עדיין יכול לצעוק היטב".
המעריצים יחשבו שזה פשע
ב־54 שנותיה ידעה הלהקה שינויי הרכבים וסכסוכים פנימיים, ואת השיער הארוך והשופע החליפו תספורת קצרה ושיער מאפיר. אבל איאן גילן, המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר עדיין מחשמלים את הבמה בפרפורמנס נהדר וכריזמטי ומוכיחים שהתשוקה לרוק'נרול לא נעלמה. וגם תפוקת האלבומים שלהם מרשימה. אלבומה ה־25 "Whoosh!" יצא בשנת 2020 ואלבומה ה־26 “Turning To Crime" ראה אור ב־2021, שניהם בתקופת הקורונה. “Turning To Crime" שונה מאלבומיה הקודמים של הלהקה, שכן כולו גרסאות כיסוי לשירי בלוז ורוק ידועים משנות ה־50, ה־60 וה־70 של אומנים כמו בוב דילן, פליטווד מק ובוב סיגר.
“בזמן הקורונה ישבנו בבית והשתגענו מזה שלא יכולנו להיפגש, לכתוב, לנגן ולהקליט יחד, כמו שבדרך כלל אנחנו עושים", אומר גילן. “לרוב אנחנו כותבים שירים ביחד, לומדים אותם ומקליטים על המקום, בדרך הישנה והטובה - אך המגיפה לא אפשרה לנו זאת".
אז איך הקלטתם את האלבום?
“המפיק שלנו בוב אזרין הגה את הרעיון להקליט אלבום קאברים. השתעשענו ברעיון שכמה מהמעריצים האדוקים של דיפ פרפל יחשבו שזה פשע שהלהקה תבצע גרסאות כיסוי במקום שירים מקוריים. זה אלבום שהוקלט כבדיחה אבל הוא נועד לשמור לנו על השפיות בתקופה המטורפת, וזו הייתה חוויה כיפית. הטכנולוגיה הקלה עלינו להקליט בנפרד את התפקידים של כל אחד ולחבר הכל באולפן. זה לא אלבום דגל של דיפ פרפל אלא אלבום שכולו פאן. גם ההקלטה שלו לא ארכה זמן רב, כך שנהנינו מכל רגע. שם האלבום - "Turning To Crime" - נולד מביקור אצל הספר הקבוע שלי, כשהתבוננתי במראה וראיתי את השיער שלי פרוע עד כי הרגשתי כמו אסיר נמלט".
מלבד הקלטת האלבום, איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“כתבתי הרבה שירים חדשים וסיימתי לכתוב אפילו ספר, שאני לא יכול לדבר עליו עכשיו, כי זה עוד מוקדם מדי. לא נפגשנו או ניגנו הרבה כלהקה במשך התקופה הזו, אז ניצלנו את פסק הזמן בהשקעה בזמן איכות עם המשפחות שלנו. זמן טוב להירגע ולנוח, שהיה מאוד פרודוקטיבי. לא עשינו עבודה אמיתית בתקופת הקורונה. אנחנו עסוקים בלהפיץ אהבה לעולם, כפי שאתה יודע".
איך היה לחזור לבמה?
“היה לנו בפברואר סיבוב הופעות קטן באמריקה, וזו הייתה הקלה לחזור לבמה ולחוש את האנרגיה של הלהקה. כולנו נרגשים עכשיו לחזור להופיע. אנחנו מתכננים לקיים חזרות בגרמניה לפני שנגיע לישראל. לרוב אנחנו לא מקיימים חזרות, כי אנחנו מנגנים כל הזמן, אבל במקרה הזה אנחנו צריכים לחמם את המנועים".
בכל מוצ"ש בכנסייה
גילן בן ה־76 הוא בן למשפחה לונדונית ממעמד הפועלים. “ההשפעות המוזיקליות הראשונות הגיעו מאמא שלי, אודרי, שהייתה מוזיקלית ונהגה לשיר ולנגן על פסנתר", הוא מספר בערגה. “כשהתבגרתי, הערצתי כמובן את אלביס פרסלי, כמו כל נער טיפוסי בתקופה ההיא, ובשנת 1962 הקמתי להקה עם חברים מוזיקאים שאספתי. כל נער מתבגר בשנים ההן היה חבר בלהקה".
גילן מספר כי חלומו להקים להקה לא בדיוק התקבל בברכה על ידי אמו: “את החזרות היינו מקיימים בבית שלי וזה היה כאוס. אמא שלי גירשה אותנו מהבית בצעקות, כי ניגנו על צלחות במקום תופים והיו לנו גיטרות שבורות, אבל זה היה כל כך כיף. לאחר שאמא שלי גירשה אותנו, הלכנו לכנסייה וביקשנו מהכומר לקיים את החזרות במחסן של הכנסייה, אך לא היה לנו כסף בשביל לשכור את המקום. הכומר הסכים לאפשר לנו לקיים את החזרות במחסן בתנאי שנופיע בכל מוצאי שבת בכנסייה. כך קרה. אבא שלי, ביל, קנה לי מערכת תופים פשוטה שהיה מצחיק לנגן בה, אבל זו הייתה חוויה ענקית עבורי כילד. בשלב מסוים הוצע לי להצטרף ללהקה אחרת, אז עשיתי זאת כי ללהקה החדשה היה ציוד מתקדם".
גילן שר במספר להקות רוק בשנים ההן, אך הן לא הצליחו לפרוץ את מחסום האלמוניות: “באותן שנים רציתי להישמע כמו קליף בנט. הוא היה האליל שלי". ב־1965 הוזמן על ידי הבסיסט רוג'ר גלובר להצטרף ללהקתו Episode Six, שדגלה במוזיקת רוק מתקדמת ובלוזית, אך לא רשמה הצלחה. הוא המשיך לנגן בלהקה בזמן שלהקת דיפ פרפל התחילה ב־1968. אז היו בה חמישה חברים: הקלידן ג'ון לורד, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס. החמישה הפכו לסיפור הצלחה בארצות הברית, אך באנגליה, מולדתם, לא עוררו עניין.
כעבור שנה ולא פחות משלושה אלבומים, עזבו אוונס וסימפר את הלהקה. ריצ'י בלקמור וג'ון לורד חיפשו זמר ובסיסט חדשים, והגיעו להופעה של Episode Six בפאב בפרברי לונדון. “נראינו אז נורא, עם תסרוקות מוזרות", מגחך גילן. “ריצ'י ניגש אלינו אחרי ההופעה והזמין את רוג'ר גלובר ואותי להצטרף לדיפ פרפל. כך זה קרה".
יחסיהם של בלקמור וגילן, הפאוור קאפל של הרוק הבריטי בשנות ה־70, ידעו עליות ומורדות. אך למרות המהמורות, גילן מצהיר כי הם עדיין חברים: “ריצ'י, שעזב את הלהקה בסוף שנות ה־90, מתנגד לטכנולוגיה החדשה. אין לו טלפון סלולרי או מחשב. לא תמצא אצלו בבית שום דבר אלקטרוני. גם לא פקס. אנחנו בקשר בעיקר דרך המנהלים של שנינו ודרכם מעבירים הודעות זה לזה. הוא ממשיך להופיע וטוב לו. אנחנו חברים טובים".
עם שני המצטרפים החדשים, הלהקה נשאה בשורה חדשה בשמי המוזיקה: שילוב אקלקטי בין מוזיקת רוק כבדה ובועטת לבין מוזיקה קלאסית, אלמנטים מזרחיים ומערביים ושעטנז של מוזיקת גוספל עם סממני בלוז, ג'אז, סווינג וקאנטרי. כל אלה הפכו אותה לפורצת דרך ומהפכנית בתחומה, בייחוד בשנים שהיו יחסית שמרניות מבחינה מוזיקלית.
הלהיט הראשון ששיגרה הלהקה בהרכבה השני עם גילן כסולן היה "Black Night", שהעפיל למקום השני במצעד הפזמונים הבריטי והציג לראשונה לעולם את קולו העוצמתי והמחוספס של גילן, אז בן 24. העשור לווה באלבומי מופת פרי עטה של הלהקה שהעפילו למקומות הראשונים במצעדי המכירות וסללו לה את הדרך מפרברי בריטניה וארצות הברית להצלחה בינלאומית ענפה ולהפיכתה לאחת מלהקות הרוק המובילות באותן שנים.
17 מדינות ב־17 ימים
למרות ההצלחה הגדולה, אף אחד מחברי הלהקה לא נשאר בה ברציפות משנות ה־60 ועד ימינו. אפילו גילן וגלובר, שהצטרפו אליה ביחד, עזבו לראשונה ביחד ביוני 1973, כשהלהקה הייתה בשיא הצלחתה. “זה לא קל להיות חבר בלהקה, להיות דבוקים זה לזה 24/7, גם לפני וגם אחרי ההופעה", מסביר גילן. “היו לנו תקופות פחות טובות וסכסוכים אישיים. אני עזבתי את הלהקה ב־1973 כי לא התחברתי לתהילה ולפרסום הגדול והמסחרי שזכינו לו. הרגשתי שאיבדתי שליטה על החיים שלי והעדפתי להתמקד בהופעות חיות ובכתיבת שירים. ככל שאתה הופך לאומן מצליח ומפורסם יותר, השליטה שלך על עצמך הולכת ופוחתת, ולכן אתה צריך לאסוף סביבך קומץ אנשים שאתה סומך עליהם. כמו כל אחד בתעשיית המוזיקה, גם אני עברתי תקופות לא טובות והיו לי חוויות לא נעימות, אבל זה מסלול שאתה צריך לעבור אותו ולצאת ממנו מחוזק".
כמיטב הקלישאה, ניהלת בשנים ההן אורח חיים פרוע.
“לא חשבתי אז שזה אורח חיים פרוע, חשבתי שזה אורח חיים מהנה. אבל ברור שעשינו חיים. נהניתי מכל רגע. נסענו ברחבי העולם, וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהתפרנסתי ממוזיקה. זה היה מרגש ומשמח לקבל הערכה ממקומות שונים בעולם שבהם הופענו, כולל באנגליה, המולדת שלי. מצד שני אלו היו גם שנים מחנכות. בעסק הזה מה שחשוב היא הכימיה בין החברים בלהקה, ולמעט כמה רגעים פחות טובים, כפי שקורה באופן טבעי בלהקות, המסע היה ועדיין קסום בעיניי. אני זוכר סיבוב הופעות אחד שעשינו בשנת 2020, שנקרא ‘Seventeen Live', שבמסגרתו הופענו 17 ימים ברצף ב־17 מדינות שונות. שם למדנו באמת להכיר ולהעריך את הפרטנרים המוזיקליים שלנו כל כך טוב, עד שכל הבעיות האישיות מתגמדות לעומת זה".
לאחר שעזב לראשונה את דיפ פרפל, פנה גילן לעסקים. הוא היה מעורב בהקמת בית מלון וייסד חברת אופנועים, אך העסקים לא הצליחו. בשנת 1975 הקים את Ian Gillan Band, להקה שהושפעה מסגנון הג'אז־רוק והמשיכה את קו השירים שכתב לדיפ פרפל. בהמשך הקים את להקת Gillan, ובשנת 1983 הצטרף כאפיזודה קצרה ללהקת בלאק סאבאת, במקום הסולן רוני ג'יימס דיו. האפיזודה הזו נחלה כישלון צורם מבחינתו והניבה אלבום אחד.
“אחרי ההרפתקה הפחות כיפית בבלאק סאבאת, קיבלתי הצעה לחזור לדיפ פרפל ועבדנו על אלבום הקאמבק שלנו - "Perfect Strangers", שהזכיר לי את הסיבה שלשמה הצטרפתי ללהקה: להתמקד ביצירת שירים לא ממוסחרים, ועובדה, זה זכה להצלחה נרחבת בכל העולם", הוא אומר. “אנחנו לא כותבים שירים מתוך כוונה להפוך אותם להצלחה מסחרית אלא כותבים שירים שאנחנו אוהבים בתקווה שהציבור יאהב אותם".
ירח הדבש המחודש לא נמשך זמן רב. “בשנת 1989 התגברו הריבים שלי עם ריצ'י בלקמור", הוא מספר. “כל אחד מאיתנו רצה למשוך את הכיוון המוזיקלי של הלהקה למקום אחר, ובסופו של דבר, אחרי חילוקי דעות חמורים וטונים גבוהים - פוטרתי מהלהקה".
גילן שב לעמדת סולן הלהקה בשנת 1992, בעקבות הפצרותיהם של ג'ון לורד ואיאן פייס, ומאז לא עזב. “מה שמשאיר אותנו יחד כל כך הרבה שנים זו בעיקר המוזיקה", הוא מסביר. “אם אהיה ספציפי יותר, אז כשהתחלנו את הדרך, כל אחד מאיתנו הגיע מרקע אחר: אני הבאתי רקע של גוספל ומוזיקת כנסיות, ריצ'י הביא את רקע הרוק'נרול, ג'ון לורד הושפע ממוזיקה קלאסית, ואיאן פייס הושפע יותר מהג'אז והסווינג. כל אלה יצרו תמהיל מיוחד ואופייני שהגדיר את הדנ"א שלנו וזה נתן לנו כוח. לא היינו תלויים באף טרנד או אופנה מוזיקלית אלא ניגנו את המוזיקה שלנו תמיד בבגרות והתבגרנו יחד עם הקהל. זה מאוד מעמיק עם השנים. אנחנו אף פעם לא שומרים על קו מוזיקלי ספציפי ומוגבל, אלא מתפתחים ומגוונים תמיד".
ההרכב הנוכחי של הלהקה, זה שיגיע גם לישראל, כולל מלבד גילן, גלובר ופייס גם את הגיטריסט סטיב מורס, שחבר בלהקה מאז 1994 ואת הקלידן דון איירי, שנמצא בלהק “רק" 20 שנה. “אני בר מזל להיות בדיפ פרפל", אומר גילן. “זו הרבה מעבר ללהקה עבורי - זו המשפחה שלי".
יש לך אותו ריגוש על הבמה היום כבעבר?
“זה שונה לחלוטין. טכנית, הסאונד כיום נשמע יותר טוב והקהל יותר מתוחכם, כי הוא פיתח תשומת לב מתקדמת וקשב רב לעומת השנים המוקדמות שלנו. אין רוטינה דומה בין מופע למופע, כי הכל שונה וזה מושפע מהקהל והסאונד ועד האווירה, כך שזה שומר על רעננות מסוימת של המופע".
מה מעמדן של להקות הרוק היום לעומת השנים ההן?
“סביר להניח שהמעמד לא אותו הדבר, כי הזמנים השתנו וגם קשה ליצור משהו שלא נעשה כבר בסצינת הרוק, וזו הבעיה לדעתי. מוזיקאים צעירים בלהקות רוק מושפעים מלהקות כמונו וגם מבלאק סאבאת, לד זפלין, נירוונה או מטאליקה. הלהקות החדשות לא יוצרות השפעות חדשות אלא מגבילות עצמן, וזה פועל לרעתן".
הזכרת את לד זפלין, ואני חייב לשאול: הייתה יריבות ביניכם ללד זפלין?
“בכלל לא. נהגנו לשתות יחד אחרי הופעות, מה שקירב בינינו. הערכנו זה את זה, ומה שאתה מכנה כ'תחרות' היה חלק ממסע תעמולה תקשורתי וחלק מיחסי הציבור של העיתונים והצהובונים. בפועל תמיד היינו חברים, למעשה אנחנו עדיין חברים".
דיפ פרפל יופיעו ב־22 במאי, 21:00, בהיכל מנורה מבטחים תל אביב; וב־23 במאי, 21:00, באולם פיס ארנה ירושלים.