מי אמראת המשפט "אני לא חושב שאשתנה אי פעם ואשאר אדם פשוט שמסתפק במועט"?, אני חד חידה לאביהו מדינה, שיעוטר במוצאי יום העצמאות בפרס ישראל לזמר עברי. "מר מדינה!", הוא משיב כהרף עין בהומור האופייני לו ומוסיף - "כאדם יציב, אני לא משתנה".
אנחנו מקפצים אל נסיבות השמעת ההצהרה הפותחת, אי אז ב-20 בדצמבר 73'. חג כפול בבית משפחת מדינה בחולון. בעוד שנדב מדינה חוגג את הזכייה בפרס הראשון ב"למנצח שיר מזמור", פסטיבל הזמר המזרחי הרביעי על השיר "לקראת שבת", שאותו כתב עם אבנר צדוק ואבי קורן וביצע יגאל בשן, אביהו, אחיו הצעיר ממנו בשנתיים, חוגג את הפרס השני על שירו "עורה, אדם", בביצועו של בעז שרעבי.
חוזרים מעט אחורה אל מלחמת יום הכיפורים. השריונר אביהו בחופשה בת יומיים משירות המילואים הממושך שלו באפריקה, במהלכו היה כשלושה שבועות בגדר נעדר. "המלחמה ניתקה אותי מהלחנת שירים", הוא מספר. "אני לא רגיל לכתוב שירים עצובים".
כעת, שבים אל "האדם הפשוט", שבפתח הדברים. "לא רק שהפשטות באה לי בטבעיות, אני גם בז לצביעות של אלה הטורחים לעשות רושם", הוא סח. "לכן, לעולם לא אהיה ראוותני ופומפוזי".
תבוא מעונב לטקס פרס ישראל?
"אביא איתי עניבה. אם חתני הפרס האחרים יהיו עם עניבות, אשים עניבה לערב אחד, לא נורא. ארצה לכבד את המעמד ולא להיות יוצא דופן, אם כי זה לא הסגנון שלי".
אם יוצע לך לשאת דברים בטקס, נאומך יהיה ממלכתי?
"אם אנאם בטקס, הנאום שלי יהיה ממלכתי ונטול סממנים קרביים, אך גם יתייחס נקודתית לבעיות שישנן".
וביניהן?
"חוסר תשומת הלב כלפי הדור הצעיר הביא לכך, ש-1.2 מיליון ילידי הארץ אינם חיים כאן. בלי הדור הזה לא יהיה לנו עתיד. בהיותנו לא רבים בעולם, יש לבלום את הירידה שמביאה לא אחת לנישואי-תערובת".
אמרת לי בראיון ב-2007 כי "מהפכת המוזיקה הים תיכונית לא מתה". האמנם?
"המהפכה עדיין מתבצעת. מטבעה של מהפכה שהיא מתרחשת לאורך זמן. לא צריך להפסיק אותה בשלב הזה ויש להמשיך אותה עד שכל הטעמים המוזיקליים יזכו למקומם הראוי באוכלוסייה".
והם לא זוכים?
"השפעת המונופול המוזיקלי המערבי ברשתות הממלכתיות ניכרת עד היום. עד שהמצב יתאזן, ייקח זמן".
קבלת באוזניי לא פעם על מגמת ההתלעזות הגוברת בזמר העברי.
"לא רק בזמר, אלא שבמערכת החינוך מחנכים לקוסמופוליטיות, לאו דווקא לישראליות או ליהדות. אנחנו לא מעמיקים את השורשים ההיסטוריים שלנו בקרב הנוער. אם התנ"ך לא היה קיים, ארץ-ישראל לא הייתה קיימת היום, גם לא מדינת ישראל. היהדות שלנו, הנשענת על התנ"ך שלנו, היא הקושאן שלנו על הארץ הזאת. לכן, חזרנו הנה והקמנו מדינה, לא משום סיבה אחרת. התנ"ך הוא ששמר אותנו. כשאני שומע שבמשרד החינוך הוציאו אותו מלימודי החובה, אני חושש שנאבד את הסיבה להיותנו כאן".
אם הזכרת את משרד החינוך, יום אחד מצלצל אצלך הטלפון ועל הקו - שרת החינוך, ד"ר יפעת שאשא-ביטון. האם הופתעת כשהיא בישרה לך על זכייתך בפרס ישראל?
"לא אומר לך שלא שמחתי, אבל לא התרגשתי מזה כמו מכך שנזכרתי בכל הדרך הקשה והעצובה שעברתי במשך 50 שנות מאבק בתחום התרבות".
מה היה הכי קשה?
"היחס שקיבל מגזר מסוים מבין אזרחי המדינה, שלא שייכים לצד המערבי של התרבות".
אביהו מדינה בן ה-74 בקירוב הוא הזוכה ה-14 בפרס ישראל לזמר עברי אחרי משה וילנסקי, חיים חפר, נעמי שמר, סשה ארגוב, שושנה דמארי, יעקב אורלנד, יפה ירקוני, אהוד מנור, גיל אלדמע, יהורם גאון, נחום היימן, דובי זלצר ונורית הירש. "עד כמה שאני יודע הגישו אותי כמועמד לפרס מפעל חיים, לא לפרס על מוזיקה", הוא מעיר. "ההפתעה היא שזכיתי דווקא בקטגוריה שלא הומלצתי לגביה. נראה לי, שלמרות כל השירים שכתבתי עשיתי יותר במאבק שניהלתי. יש הרבה מוזיקאים ומשוררים ראויים, אבל מפעל חיים כשלי אף אחד לא עשה".
בעודך מדבר על המאבק ועל מפעל החיים שלך, זכרוני נושא אותי אל 1980, בהיותי העיתונאי שנלווה למשלחת בראשותך של אנשי הזמר הים תיכוני שיצאה למחות על קיפוחו בפני יצחק נבון, נשיא המדינה החמישי.
"מאותו ביקור במשכן אני זוכר, שמתוך להיטות לעניין תיקנתי את הנשיא בעברית. פרט לכך, הביקור שלנו אצל נבון לא השיג את מטרתו. הוא היה קלאסיקה אחרת ובנהייה שלו אחר תרבות תור הזהב בספרד הוא לא עזר לנו במיוחד".
האם בסופו של דבר ניצחת?
"אני לא אמור לנצח, אלא עם ישראל. אני, וכמובן לא רק אני, לקחנו על עצמנו משימה לאומית של חיזוק התלכיד שלנו כעם, כשהיה כאן ציבור מסוים שלא נחשב על-ידי התקשורת מבחינה תרבותית. את זה פעלנו לתקן כדי שתהיה תחושת שייכות לכולם".
תיקנתם, לא?
"בקרב העם, אבל בתקשורת נשארנו במיעוט. משרד התרבות ממלא את ייעודו ואני לא ממש מצוי במה שהולך שם כעת. אני יודע שמירי רגב עשתה הרבה כדי לשפר את מצב התקציב לתרבות שהיא לא מערבית".
והשר טרופר?
"אני לא עוקב אחריו, אבל יודע שהוא בחור טוב וגם אדם ישר. אם יש לו רצון טוב, אני לא בטוח שיש לו היכולת לממש אותו. התקציב קובע את היכולת להשפיע".
השפעתו של מדינה על התרבות הישראלית ניכרת מאז שקטף ב-71' את הראשון מבין פרסיו ב"למנצח שיר מזמור", פסטיבל הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח. שירו "יעקב התמים" אמנם דורג רק במקום שלישי, אבל היה להיט גדול בביצועו האדיר של משה הלל. במו עיניי ראיתי כיצד הטריף את הלוחמים בסיני במלחמת יום הכיפורים עם שירו של מדינה.
שורשיו בתימן. משם עלתה משפחת אמו, רחל, לירושלים, שבה התוודעה לשירת הלדינו. אביו, אהרן, החל בפעילות חזנית בצנעא והמשיך כאן כחזן וכזמר במקהלות בבתי-כנסת, לצד עבודתו כשרת בבית-ספר. "בשירים שהבנים שלחו לפסטיבל יש קצת גנבות ממני", העיד בנימה מחויכת.
למעשה, החיים לא תמיד חייכו אל בנו המפורסם. זה נולד בשכונת שבזי, בתל-אביב - ערש הזמר המזרחי, גדל במשפחה ברוכת ילדים (שש בנות, בהן הזמרת והשחקנית נאוה מדינה ושני בנים) בחולון - עיר הלהקות, בגר בקיבוץ ונהיה לכוכב-זמר בגיל מבוגר, יחסית.
לדבריו, נקודת השבר בחייו אירעה בהיותו בן 11, כשאמו נפטרה בגיל 36 מניתוח. "עולמי חרב עלי", לא ישכח. "האשמתי את אלוקים במה שקרה לנו. לא הבנתי כיצד אסף אליו דווקא את אמי, שראיתי בה צדקת. מרוב תסכול, הסרתי את הכיפה מראשי".
תסכולו גבר כשאביו נאלץ להינשא שוב. "לא הסתדרתי עם האשה השנייה", הוא מספר. לאחר שלא מצא את מקומו בבית הספר הימי במכמורת, חווה לדבריו אחת התקופות המאושרות בחייו בקיבוץ כיסופים שבנגב, "אם כי חוויתי שם טראומה לא קטנה כשמורה חדש למוזיקה קבע שאין לי חוש מוזיקלי". למרות זאת, הלחין שם את לחניו הראשונים לחגי המשק.
כשהתגייס, התעקש על קרבי. ממבדקי טיס עבר לקורס הכנה לקומנדו הימי. בידיו צילום מאז עם שלמה ארצי. "היינו שם באותו אוהל", מעיר מדינה שהמשיך לשריון בעוד ששכנו לאוהל נהיה כוכב להקת חיל הים.
כשהשתחרר, עבד ביהלומים וגם היה שיפוצניק לצד אחיו, נדב. ההמראה שלו אל פרס ישראל החלה, כאמור, דרך פסטיבל "למנצח שיר מזמור", "לאחר ששירים שלי לא התקבלו לפסטיבל הזמר והפזמון".
היית מצליח גם שם?
"למה לא? מי שמקשיב למוזיקה שלי, מבחין בה בהשפעות של מוזיקה קלאסית, כמו גם של רוק ושל פולק. אני אוהב כל מוזיקה שהיא מלודית ולא מגביל את עצמי רק למזרחית".
מאבקיו המוזיקליים של יוצר "שבחי ירושלים", "פרח בגני" ושירים רבים אחרים שהפכו לנחלת העם החלו לאחר שנחלץ בשלום ממלחמת יום הכיפורים, שבה הועמדו חייו בסכנה. "כמעט כל החטיבה שלי הלכה פייפן בקרבות בסיני, שמהם איכשהו נחלצתי בשלום", משחזר מדינה, שלדבריו היה באחד מארבעת הטנקים שחזרו בשלום מתוך 44 שהסתערו על הפירדאן. "לא היה לי ספק, שאחד הכדורים ימצא את דרכו אלי, אבל כנראה מישהו שמר עלי מלמעלה".
מאז נשארת על הטנק המסתער, אבל החלפת זירה?
"אין מה להשוות. אבל כשלא רצו לכלול את השירים שלי מהפסטיבל במצעד הפזמונים בתואנת-שווא, שאינם עונים על ההגדרה של 'שיר ישראלי' ורצו לייעד אותם למצעד מזרחי, שניסו ליצור, ראיתי בכך אפרטהייד לשמו. זה קומם אותי והצית בי את האש. אם אחדים פחדו למחות מתוך חשש לפרנסתם, לי לא היה ממה לפחוד, לאחר שהעבודה שלי בעבר ביהלומים סידרה אותי בחיים. יש לי מה שצריך. איך אמרתי לך פעם? - אני אדם פשוט שמסתפק במועט. אף פעם לא הייתי ראוותן או בזבזן".