"חלק מהשירים שכבו במגירה שנים רבות עד שהלחנתי והקלטתי אותם”

על קיר חדר העבודה של היוצר והזמר חנן יובל (75) בביתו בקריית אונו תלויה תמונה של משפחתו, משפחת בוליבסקי, ובה מופיעים אחותו הבכורה יעל, אז בת 11, אחותו האמצעית נגה, אז בת חמש, והוא, תינוק בן חצי שנה, אחוז ביד אמו בלה. מאחוריהם ניצב אביו יצחק. כחודש לאחר צילום התמונה הזו, נהרגה אחותו יעל מכדור תועה שירה חייל בריטי שיכור.

“הילדים בקיבוץ היו ישנים בבית ילדים, אך מדי פעם, בשישי, הילדים יכלו לישון אצל ההורים”, מספר יובל. “באותו יום שישי הגיע לבקר את אחותי אורח מחיפה, והם הלכו לישון אצל הוריי. ליעל פרסו מזרן ושמיכה על הרצפה. הכדור התועה נורה אל הרצפה והרג אותה בשנתה. צירוף מקרים מטורף”.

הטרגדיה המשפחתית הכתה במשפחת בוליבסקי בשנית כשבהיותו של יובל בן תשע, אביו נפטר עקב אירוע מוחי. “בלילה שאבי נפטר באה השכנה ולקחה את אחותי נגה ואותי אל ביתה”, הוא מספר. “בבוקר, כשחזרנו מהשכנה, עמדו אנשים והתכוננו ללוויה, אבל אף אחד לא בא ואמר לי מה קרה לאבא שלי. עד שמישהו עבר בשביל ממול, ואמי אמרה: ‘יצחק איננו’. רק אז הבנתי שאבא שלי נפטר. למעשה עד גיל 17 לא ביטאתי את המילה ‘אבא’. אמי התחתנה שוב כשהייתי בן 12 עם איש טוב, שגם נפטר אחרי כמה שנים”.

המוזיקה סייעה לך להתמודד עם טראומות הילדות?
“כנראה שכן. לא הרגשתי שאני מתמודד. גדלנו בבית עני, אבל לא הרגשנו עניים. ההורים שלי לא עסקו בכלום חוץ מפרנסה, עבודה וקיום. המילה ‘אני’ לא הייתה קיימת, אלא רק ‘אנחנו’. זה כנראה חלחל בי. לא הרגשתי שאני דפוק בגלל הטרגדיות שחוויתי”.

אותה תמונה בשחור־לבן, שצולמה בקיבוץ משמרות שהוריו של יובל נמנו עם מייסדיו, משמשת גם כעטיפת מיני־אלבומו ה־12, “תמונה מאלבום ישן”, שיצא בימים אלה. את כל השירים בו הלחין יובל, והטקסטים הינם של יהונתן גפן (“תמונה מאלבום ישן”, "נצנץ כוכב קטן”), יהודה עמיחי (“אמרתי לך שיהיה כך ולא האמנת”), עדית פאנק שנפטרה לאחרונה (“כל מילה”), רוני ערן (“קיץ של נחמות”), לאה שניר (“פני ילד”) ומאיר אריאל (“ערב קיץ חם”).

“לייט בלומר”

יובל החל ללמוד לנגן בגיטרה בנעוריו, אך מה שהשפיע עליו בעיקר היה מפגש עם שניים מחבריו ממשמרות – מאיר אריאל ושלום חנוך. “אני זוכר שראיתי את מאיר אריאל לראשונה במשמרות, הוא היה בחור יפה תואר, צ’ארמר ומקסים באופי ובעברית שלו, והיה כבוד להיות לידו”, הוא משחזר. “חלק מילדותי העברתי אומנם במשמרות, אבל גדלתי בפרדס חנה. הייתי הולך עם אמא שלי לחתונות במשמרות, ושם הופיעה להקת הקיבוץ, ‘משמרון’, בה שלום ומאיר שרו, ונמשכתי אליהם כמו פרפר לאש. מהר מאוד הצטרפתי להרכב ושרתי בו שירים של שלום ושל מאיר. המוזיקה שלי הושפעה מהקיבוץ”.

בהמשך שירת יובל בלהקת הנח”ל. “לא נתנו לי בלהקה הצבאית סולואים ואף פעם לא הייתי בפרונט”, הוא אומר. “חשבתי שאני אגמור את הצבא ואהיה חקלאי, כבר נרשמתי לפקולטה לחקלאות בירושלים, אבל אז בא הזמר יואל דן וצירף אותי לשלישיית הזמר שלו ויצאנו לסיבובי הופעות בארצות הברית. כשהייתי בניו יורק למדתי תכנות מחשבים ואפילו הייתה לי תעודת מתכנת. כשחזרתי לארץ לא הצלחתי למצוא בזה עבודה כי לא היה לי ניסיון, אבל אז בא שלום (חנוך) והציע לי להצטרף אליו ואל בני (אמדורסקי) ל’שלושרים’, והשלישייה זכתה להצלחה כבירה”.

“השלושרים” (1969־1970) הייתה לאחת משלישיות הפופ המובילות בישראל בסיקסטיז, כשבמסגרתה שר יובל את שיר הסולו הראשון בחייו: “צרות טובות”. “לקח המון זמן עד שהעזתי לקרוא לעצמי ‘זמר’”, הוא מספר. בראשית הסבנטיז כיכב יובל בעוד הרכבים מצליחים: “כיף התקווה הטובה” (עם ג’וזי כץ, אלי מגן, זהר לוי ושלמה מזרחי) ו”שובבי ציון” (עם קובי רכט וקובי אשרת) והחל לשתף פעולה עם אמנים כמו שלמה ארצי וג’וזי כץ.

פריצת דרך משמעותית עבורו הייתה השתתפותו בפסטיבל הזמר והפזמון ב־1973 לצד ירדנה ארזי ואפרים שמיר בביצוע “ליל חניה”.
באותה תקופה החל להקליט שירי סולו ראשונים משל עצמו. “אני ממש לייט בלומר כיוצר, רק בגיל 26 העזתי להתחיל לשחרר מוזיקה משלי”, הוא אומר.

בתחילת הדרך היית שר ומנגן רוקנרול, ואילו עם הזמן מיתגת את עצמך כיוצר של שירים יותר רכים, מלודיים ועדינים. מדוע?
“יש כמה הקלטות שעשיתי, ואתה תגיד: ‘וואו, איזה זמר רוקנרול!’. אבל הקהל בארץ מתייג אותך ושם אותך בסוג של מגירה. אי אפשר להילחם בזה. חלק מההצלחות בהופעה שלי זה שאנשים אומרים: ‘וואלה, לא ידענו שאתה עושה רוקנרול’. אני מקבל את זה, אין מה לעשות”.

בין היתר, יובל אף יצר מעט מוזיקה ים־ תיכונית לאורך הקריירה. “תמיד חזרתי ואמרתי שרוב המוזיקה שנכתבה פה בשנות ה־30 וה־40 על ידי אלה שבאו מפולין ומרוסיה הייתה נגועה במוזיקה ערבית שהקיפה אותנו”, הוא אומר. “יצרתי שירים למרגלית צנעני, לחיים משה, לאבנר גדסי. רציתי להגיד: ‘תפסיקו כבר עם ההבדלים האלה. גם אני ים־תיכוני, נולדתי פה בים התיכון. זהו!’.

מה חשבת על סערת שלמה גרוניך והערת ה”צ’חצ’חים”?
“הבן אדם נפל ונכשל בדיבורו, אבל תוך דקה הבנו למה הוא נכשל וברגע שהבנו למה הוא נכשל – ביהדות סליחה היא הדבר הכי חשוב. ההתלהמות על שלמה כאבה לי מאוד. שלחתי לו הודעת וואטסאפ שבה כתבתי לו: ‘שלמה יקר, קבל חיבוק, תוריד ת’ראש, והכל יחלוף. בריאות’. לקח לו שבועיים לענות לי, והוא כתב לי: ‘תודה, חבר’”.

מסננת הזמן

בימים אלה יוצא יובל גם במופע חדש, “יובל וחצי”, שיכלול גם שירים פחות מוכרים שהקליט לאורך השנים. “החוט השזור במופע הוא נושא המשפחה”, הוא מציין. “אני הולך אחורה מתחילת דרכי כמלחין ועד היום”.

אתה מלחין את שיריך, אבל לא כותב טקסטים. מדוע?
“לא כתבתי מעולם. האמת היא שניסיתי כמה פעמים, וזה לא צלח. אני לא טוב בזה, בוא נודה. לקחתי אפילו סדנת כתיבה אצל רוני סומק, אבל זה לא יצא. אני יודע מה אני רוצה לומר, יודע להתערב בטקסטים של אחרים שכתבו לי, יודע להמציא רעיון ולהוסיף מילה פה שם. לכתוב שיר מהתחלה ועד הסוף זה דורש כישרון”.

מה אתה חושב על תוכניות הריאליטי המוזיקליות?
“בהתחלה עוד הייתי צופה בתוכניות האלה כי יש בהן כישרונות נהדרים והן גם מחיות שירים נשכחים, אבל לאט־לאט הן התמקדו בפוזות של השופטים ואני לא יכול לסבול את זה. אז אני מעדיף לצפות בכדורסל”.

מה אתה חושב על הדור החדש של הזמרים והזמרות?
“יש מלא כישרונות, זמרים נפלאים. בוודאי שיש טובים ומוכשרים מאיתנו, אבל אני אומר: בואו ניפגש בעוד עשר שנים כי מסננת הזמן היא הבררנית הכי גדולה שקובעת מה יישאר ומה לא יישאר”.

איך היה לחזור להופעות באולמות גדולים אחרי הקורונה?
“זו הייתה חוויה נהדרת ונדירה. אבל גם ההופעות בזמן הקורונה, בבתים של אנשים ובדיורים מוגנים, היו נהדרות. אני זוכר את עצמי מופיע על גג בפני 80 איש בשתי קפסולות. החוויה שהם עברו ואני עברתי הייתה בלתי רגילה. אבל לחזור לאולם לפני אנשים שמוחאים כפיים, 200־400 איש – אין לזה תחליף”.

אתה אופטימי לגבי סיכוייה של ממשלת בנט־לפיד לשרוד?
“אני מקווה שהיא תשרוד ושואף שהיא תשרוד. זו לא ממשלה שהיא כוס התה שלי, אבל זה שיש ממשלה וזה שיושבים ביחד וזה שהעבירו חוקים ותקציבים וזה שהכניסו אותנו לנורמליות והורידו את הלהבות ואת הפילוג – גורם לי לרצות שהיא תמשיך. אני מרגיש התייחסות אחרת לאמנים. אני מודה שאני אוהב את חילי טרופר. יש התייחסות מכבדת מאוד מצדו”.

כאמן שלא חושש להביע דעות פוליטיות, לא חשבת שזה יכול לפגוע לך בקריירה?
“אנחנו לא גיבורים גדולים ובטוח שחששתי. לפני הרבה שנים עמדתי על במה של ‘שלום עכשיו’ במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. השיח השתנה פה. אני מוכן לצאת לרחובות כשיש גסות רוח ושיח מתלהם שאינו קשור לפוליטיקה. אני חושב שזה בסדר שיש דעות מנוגדות, כל עוד השיח מכבד. בממשלה הנוכחית, גם אם יש דעות מנוגדות, השיח ברובו מכבד, וזה חשוב בעיניי”. 

תאריכים קרובים של המופע החדש, “יובל וחצי":
13.5, זאפה חיפה. אורח: דני בסן
25.5, "ג'יפסי" שילת. אורחת: הילה כהן אלעזר
28.5, זאפה הרצליה. אורח: פיטר רוט