"כשאני רואה את הדברים החדשים שיוצאים, אני לא יודע בשביל מה לטרוח"

השחקן והמוזיקאי סער בדישי רגיל לקבל תגובות מאנשים ברחוב שתוהים מה קרה איתו לאורך השנים: “התגובה הראשונה שתמיד משעשעת אותי היא ‘איפה נעלמת?', והכי משמחת זה כשאני נכנס לפיצוצייה והמוכר אומר לי: ‘יו, איך הקול שלך מוכר לי!'".

לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>> 

כעת, בגיל 51, הוא חוזר לבמה בהצגה “מונולוגים מהזינזאנה", שתעלה בראשון הקרוב, 29 במאי, בתיאטרון הבימה, בבימויו של רועי מרדכי. להצגה התגלגל כשלפני כמה חודשים קיבל שיחת טלפון מפתיעה מיפעת שוורץ־סיל, עורכת דין בתחום הפלילי בעלת ותק של 25 שנה, שכתבה תסריט להצגה. “היא כתבה מונולוגים של אנשים שיושבים בכלא על עבירות חמורות מאוד וחשבה עליי", מספר בדישי. “מהשנייה הראשונה שקראתי את התסריט הרגשתי שאני מעוניין ביותר ממונולוג אחד ונכנסנו להרפתקה מדהימה. בהתחלה חטפתי שוק כשקראתי את המונולוגים כי יש בהם טוויסטים ששומטים לך את הלסת".

“המונולוגים מבוססים על מקרים אמיתיים שבהם אני טיפלתי או שאמי, שהייתה עורכת דין בשירות המשטרה, טיפלה, ונחשפתי אליהם כילדה", מספרת עו"ד שוורץ־סיל. “במהלך השנים הכתיבה הייתה מפלט עבורי בהתמודדות עם מקרים כל כך קשים. המונולוגים שלי מנסים להסביר מה הוביל את אותו אדם לבצע את המעשה הנורא שהוא ביצע. יש נשמה טהורה בכל בן אדם, ואני לרגע לא מצדיקה מעשים איומים או מורידה מחומרתם, אבל ברגע שאתה שומע איך הבן אדם הגיע לעשות אותם, אתה מבין מדוע הוא עשה מה שעשה. המסר הוא להסתכל על האחר ולא לשפוט אותו".

“בהתחלה, כשקראתי חלק מהמונולוגים אמרתי ליפעת: ‘איך אני אגיד דברים כאלה על הבמה? זה מחריד. אנשים ישנאו אותי'", אומר בדישי. “אבל יפעת הסבירה לי שאלו בדיוק האנשים, וזה מה שהם חוו".

“יאללה, טסים"

בדישי נולד ברחובות. חיידק המשחק והמוזיקה דבק בו בגיל 12 כשצפה בטלוויזיה במייקל ג'קסון מבצע את שירו האלמותי Billie Jean. “באותו רגע הרגשתי שזה מה שאני רוצה להיות ולעשות", הוא משחזר. את שירותו הצבאי עשה בלהקת פיקוד צפון. “בהתחלה נבחנתי ללהקת הנח"ל", הוא מספר.

“חשבו שאני סוליסט שלא ירצה לשיר עם אחרים, אז לא העבירו אותי. כשיצאתי מהאודישן מבואס, רדפה אחריי חיילת ואמרה לי שהבוחנים אמרו שאני מתאים ללהקת פיקוד צפון, אבל בגלל שהיה לי פרופיל 97, שלחו אותי לקורס תותחנים בהבטחה שבהמשך ימשכו אותי ללהקה. לא האמנתי שזה יקרה עד שבאמצע תרגול במדבר כתותחן, הגיע רכב צבאי ושלף אותי ללהקה. הופענו ב'סיבה למסיבה' אצל רבקה מיכאלי ואני זוכר שלמחרת עברתי ברחוב ואמרו לי: ‘היי, אתה החייל שחיקה אתמול את מייקל ג'קסון בתוכנית?'. זה היה טירוף".

עם שחרורו הקים הרכב קאברים בשם “אכילס" ויצא עמו לסיבוב הופעות ברחבי הארץ. בשנת 1992 לוהק לתפקיד התיכוניסט סער בסדרת הקאלט “עניין של זמן". “לא היו אז רשתות חברתיות, וההצלחה הייתה מטורפת ומוזרה", הוא נזכר. “פעם כשהייתי בכספומט באלנבי, ניגשו אליי שתי ילדות צורחות ואחת התעלפה על הרצפה. הרמתי אותה ושאלתי: מה קרה? והיא אמרה שזה בגללי. הבנתי שזה לא בשבילי כל הדבר הזה. לא אתמודד טוב עם תהילה כזו. עד היום אני מרגיש נבוך מזה".

למה?
“אתה מנסה להיות מאוד נגיש, נחמד ופתוח לאנשים עד כמה שאתה יכול, אבל אף פעם לא הבנתי את הקטע של צרחות והערצה והתלהבות. אני מעדיף שיאהבו את מה שאני עושה, אבל כל מה שמעבר לעשייה, מה שנלווה לתהילה – הביך אותי ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. בסוף שנות ה־90 הופעתי עם להקת ‘נעלי הבית' כלהקת הבית בתוכנית האירוח של רפי רשף, והיו צריכים בכל סוף הופעה להבריח אותי עם מאבטחים מהאולפן".

רווח מול הפסד

למרות הכל, בדישי המשיך ליצור לאורך השנים. “זה חלק ממני", הוא אומר. “אני ממשיך ליצור ומקבל פניות לכתוב גם לאמנים אחרים, אבל מה אני אגיד לך? יש אמנים טובים ומדהימים, אבל כשאני רואה את הדברים החדשים שיוצאים, אני לא יודע בשביל מה לטרוח. שמעת מה שקובי אפללו אמר על טרנד זמרי הפופ הנוכחי. שמעת את השיר של עדן בן זקן, ‘שפם, גבות ולק, וואט דה פאק'. נכון שכועסים עליי כשאני אומר את דעתי על זה כי יש מקום לכולם, ואני מבין את זה, אבל אני לא יכול להתפרנס מלהיות זמר נישה. חשבתי גם להופיע עם החומרים שלי באנגלית, חומרים שעפו עליהם בחו"ל סטייל רדיוהד, אבל מה אני צריך שיבואו לראות אותי 20 איש ואצטרך לשלם כסף למקום בשביל להופיע בו? זה יותר הפסד מרווח. כל עוד אתה עובד במה שאתה אוהב – זה הכי חשוב".

ומה שהוא אוהב הוא הקריירה המצליחה שיש לו בדיבוב בסרטים מצוירים, שאותה הוא מתחזק החל מהניינטיז. “אני מת על זה", הוא אומר. “עכשיו נכנס לי גם דיבוב סדרות מנטפליקס לעברית, שזה תענוג. אני אוהב להיות ורסטילי, לדבב גם מצוירים וגם סרטי אקשן. כשהייתי ילד קטן הייתי עושה MUTE לחדשות ומדבב את המגישים. כשחזרתי מאנגליה אף אחד לא חיכה לי עם חוזה וסדרה, הייתי צריך לבנות את עצמי מחדש ואני שמח לומר שאני חי את החלום. אני מגיל 20 עוסק במה שאני אוהב, רק בלי הפרסום והתהילה, שאף פעם לא חיפשתי. כמה אנשים במקצוע שלנו יכולים להגיד לך שהם קמים בבוקר לעבודה מאושרים? טוב לי".

ומה עם הופעות?
“אני עדיין מופיע בכל מיני מסגרות והפקות, אבל אני לא מאלה שדוחפים את עצמם. אני אדם ביישן. אין לי את הדרייב לצאת לבד ולהופיע וליזום הכל לבדי. אחרי שעופר מאירי הפיק לי את אלבום הבכורה, הוא הזמין אותי להיות זמר הבית שלו בשירה בפרסומות לטלוויזיה בערוץ 2 הניסיוני. הייתי מקליט אצלו לפעמים שלושה ג'ינגלים ביום והבנתי שאני מרוויח יותר כסף בזה מאשר זמרים מוכרים שחורשים את הארץ בהופעות, אז בשביל מה אני צריך את כל הבלגן על הראש?".

את חלום האבהות שלו הגשים בגיל מאוחר. “הפכתי לאב בגיל 48 וזה הכי מרגש בעולם", הוא אומר. “עד אז הגשמתי את עצמי בכל דרך אפשרית והגעתי לגיל בשל לכך. חשבתי שזה לא יקרה כבר, אבל למזלי בסופו של דבר זה קרה ושימח אותי מאוד".

לסיום, מילה קטנה על אחיך, הסטנדאפיסט שאולי בדישי.
“שאולי התותח. אני הבאתי את שאולי ל'עניין של זמן'. בסדרה חיפשו מי יגלם את אחי הקטן והצעתי להביא אותו, והוא נדלק על זה. הוא השיג את מה שהוא השיג בעשר אצבעות והרים את עצמו לגבהים גדולים. תמיד אמרתי לו שאנחנו מאוד שונים במובנים מסוימים כי הוא מאוד אסרטיבי ויודע לדחוף כשצריך, ואני יותר ביישן. הוא לפעמים נותן לי טיפים איך למנף את עצמי. הוא תותח ויודע לקבל מה שמגיע לו. אוהב אותו".