בעבר, כששיר חדש של סטטיק ובן אל היה צפוי לצאת, כל כלי התקשורת היו מקבלים התראות שבועיים מראש להתכונן, טיזרים ומה לא? רעש אטומי. ואכן, כל שיר זכה לתהודה תקשורתית עצומה. לאחרונה, משום מה, ואין לי מושג מדוע, השירים שלהם משתחררים מתחת לרדאר בלי מייל אחד אפילו שנשלח לתקשורת על שיר חדש. כלום.

ממש במקרה נתקלתי בקליפ חדש שהם הוציאו השבוע, כחלק מהקריירה הבינלאומית שלהם, שיר נהדר בלעז בשם "Ice And Grapefruit" שלמרות השירה במבטא הישראלי (בעיקר של בן אל תבורי), שיש בו את הקסם שלו כמובן, הוא פשוט שיר מעולה: גם הלחן קליט מאד, גם ההפקה המוזיקלית משרתת היטב את השיר שתפור לתקופת הקיץ. שיר מצוין, מהטובים שהוציאו בלועזית עד כה, וחבל שלא זוכה כל כך ליחסי ציבור, לפחות בישראל, כי עם כל הכבוד הם קודם כל ישראלים לפני החלום האמריקאי (המוצדק) שלהם.

עדן דרסו, אחת הזמרות האהובות עליי בשנים האחרונות בסצנת ההיפ הופ, חבקה השבוע שיר חדש – "סוכר", מתוך אלבומה "משולש קדוש", שממחיש (שוב) את היותה אחת מפורצות הדרך בהיפ הופ המקומי, נאמנה למקורותיה ולשורשיה המוזיקליים, לא מנסה להתייפייף או להישמע מה שהיא לא, לא מתמסחרת אלא ממשיכה בצורה ממוקדת בדרכה הייחודית. 

הקליפ שלה מזכיר לי קצת את הקליפים של ניקי מינאז' ומניח שיש לה השפעה עליה, אך מה שמייחד את עדן שהיא לא מנסה להיות כמו אחרות ומובלת על ידי ז'אנרים שונים אלא היא בוחרת בליצור את המשהו המיוחד שלה ולהוביל. "סוכר" הוא בדיוק השיר לעשות זאת.

דפנה דקל היא אחת השחקניות העסוקות בישראל כבר לא מעט שנים ועושה זאת בצורה מצוינת, אבל לצד ההצלחה באפיק זה, לא שכחה מאיפה היא החלה את הקריירה: כזמרת. כווקאליסטית נהדרת שחרכה את תחנות הרדיו בסוף האייטיז ולאורך הניינטיז עם להיטים כמו "הצילו", "מה קרה?" וכמובן "זה רק ספורט" הבלתי נשכח מהאירוויזיון, דקל שרה באינספור תכניות, הפקות ומחזות זמר אבל נדמה שפחות השקיעה מאמצים אינטנסיביים בהקלטת חומרים מוזיקליים חדשים ולא הרבתה להקליט.

למעשה, בבדיקה ראיתי שאלבומה האחרון ("יומן") יצא ב-2009. מאז כמובן הוסיפה ומוסיפה להקליט שירים ולשחררם לרדיו אך עדיין במקום הנוח והאינטנסיבי של קריירת המשחק שלה. מהיכרות אישית עם דפנה ושיחות ארוכות בנושא קריירה ומוזיקה, התרשמתי שהיא מסוג האמנים שמעדיפים בצורה פרפקציוניסטית לקחת את הזמן, לבחון חומרים, לעבד אותם בלב ולהקליט אותם רק כשהיא עומדת מאחוריהם במאת האחוזים ולא מוציאה שירים בשביל שיישכחו אלא להקליט שירים עם אמירה, עם SAY ועם תפיסה אישית שלה את המצב והמציאות הנוכחית בפרספקטיבה שלה נכון לאותו זמן.

בימים אלה השיקה מיני-אלבום חדש – "שיעור באהבה", ששיר הנושא מתוכו החל את המסע המוזיקלי הפנימי של דקל ויצא לראשונה כסינגל במאי 2015.

מאז זרמו הרבה מים בנהר: עוד תפקידים בולטים, סדרות טלוויזיה ופרויקטים וגם תקופה הזויה אחת, קורונה שמה, ששינתה את כל התפיסה של דקל את עצמה ואת הקריירה שלה (בעצם שינתה לכולנו).

האלבום הוא בדיוק דקל בשיא תפארתה של השנים האחרונות וכמי שגדל עליה (כן, עוד מפלאי קלעים), חושב שהשנים האחרונות עושות לה חסד לא פחות מבעבר (ואף יותר): היא יותר נועזת, נוקבת, ביקורתית, חריפה, סוערת וחסרת פשרות.

כל הרגשות האלה מתנקזים לאלבום מופת, לטעמי, בן שישה שירים (ועוד שתי רצועות רמיקס לשיר "שומר עלינו") שמוציא מדקל את המיטב, הן כזמרת שבוחנת את האיכויות הקוליות שלה ומנצלת אותן לטובתה, הן כשחקנית שמצליחה להעביר למאזין את הרגש דרך הביצוע ונעה בנונשלנטיות בין דרמה, מלנכוליה ותקווה והן כאמנית שרוצה להוות צינור להעברת מסריה לקהל הרחב.

היא לא מנסה להישמע כמו דפנה דקל של אז (ואין לה צורך בכך) אלא היא דפנה דקל של היום, שלא מתביישת לעשות פופ (גם אם הוא טיפה "נועה קירלי" כמו ב"מה אתה אומר?") צעיר ועכשווי אך לא לצאת פתטית בעשותה כן, וגם לגעת במחוזות הנוחים והנעימים לה של הרוק הרך, הסול והפולק.

קשה להפריד בין רצועות האלבום שכן הן מעין ממשיכות זו את זו ומשלימות את הסיפור שדקל רוצה לספר, סיפור שעוסק בחששות, בפחדים, בתהיות, באהבה, באמונה ובעיקר בהשלמה והבנה שהיא כאן בכדי להישאר.

נוי אייזן היא יוצרת מוכשרת שכבר שנים הולכת עם האמת האומנותית שלה, הן בשירים שיוצרת לעצמה והן בשירים שכותבת לאחרים. היא לא מאמינה בפריצה מיידית ולא בפריצה רגעית אלא בחרה לעבור כברת דרך ארוכה, מפרכת, מייגעת שכוללת כישלונות והצלחות, מכשולים והמראות ובעיקר טוותה, במו ידיה ובכישרונה, סגנון אומנותי ייחודי לה.

בשירה החדש "אוהבת רק אותו" ניתן לשמוע זאת, שכן היא לא בוחרת לעשות פופ סטנדרטי אלא לצקת לתוכו את כל ההשפעות המוזיקליות עליה, הן של מוזיקה אוריינטלית, לטינית, היפ הופ ואתנית ולהגיש שיר רומנטי עם טוויסט: היא לא שרה על עצמה אלא שרה לחברה, אהובה, מכרה (ואולי גם לציפור הקטנה בליבה) ומלמדת אותה, מנקודת מבט חכמה ומפוכחת, כמה דברים על החיים ואהבה.

מכירים את הפזמונים האלה שמהשנייה הראשונה שאתם מאזינים להם ממכרים אתכם ברמה כזו שכל היום אתם מזמזמים אותם כמו נדבקו לכם לראש? אז זה מה שקרה לי עם "תקוק בפקק" של ההרכב "הלם תרבות" מתוך אלבום הבכורה שלו – "דירת שותפים".

ההרכב, שכולל את אוראל "אנדרדוג" שמאילוב, דור "סטילה" סורוקר וחן פורתי, פעיל כבר 5 שנים וחרך את הרשתות החברתיות עם מיליוני צפיות, הפך למוכר בסצנה אך עדיין בדרך לפריצה הגדולה (שאין לי ספק שתבוא) לתודעה, בייחוד עם ראפ קומוניקטיבי וכיפי שכזה שהוא גם קליט וגם בועט.

השיר הזה בקלות יכול להיות ההמנון של כולנו, בייחוד בתקופה זו של פקקים בלתי נסבלים (שאחד מהם הוליד את כתיבת השיר) כי יש בו את הכל: גם אמירה חברתית, גם מלודיה קליטה וגם ביצוע כריזמטי. מה צריך יותר? אגיד לכם מה צריך: ללכת לראות את ההרכב הזה ב-18 באוגוסט במופע השקת האלבום ב"גגרין" בתל אביב.