"בעיניי 80 זה רק מספר, אם כי קשה לעכל את הגיל הזה, שאני מגיעה אליו בלי לרצות ובלי להתאמץ", אומרת המלחינה נורית הירש, סמל הנעורים הנצחיים עם שירים דוגמת "מקהלה עליזה" ו"פרפר נחמד", שחוגגת היום (שבת) את הגעתה לגבורות. "אם אני לא מרגישה הבדל בין 60 ל־80, הרי זה מפני שאני עסוקה כל הזמן. אני לא מספיקה להרגיש את הגיל. נעשיתי מודעת אליו כשהגיעו הברכות, לאחר ששכחתי ממנו. אני לא ערוכה לזה. השנים של הקורונה עשו לי רק טוב. בשקט שהיה עדכנתי את כל החומר המוזיקלי שלי והעברתי אותו לספרייה הלאומית בירושלים. בהזדמנות הזאת מצאתי מאות שירים ששכחתי את קיומם. כשהתחדשו ההופעות, לא הייתה מאושרת ממני. אני קמה לתחייה בהופעות, כשאיתי צוות של יוצאי להקת חיל החינוך. לאחר 12 שנה בדרכים, אנחנו כמו משפחה".
כלת פרס ישראל בעניינים. "נועה קירל היא בחירה נהדרת לאירוויזיון", קובעת הירש. "סטטיק ובן־אל גורמים לי שמחה וששון עם הפופ שלהם. עומר אדם עורר אצלי עניין כשהתגלה, והיה בו משהו מיוחד, עד כדי להתפעל מהכישרון שלו, אבל היום אני פחות מתחברת אליו. זה עניין של טעם מוזיקלי. היום במוזיקה הים תיכונית הכל נשמע אותו דבר. באשר לעדן בן זקן, אני לא מתחברת לחומר שלה, בייחוד לשיר האחרון שלה, שעורר סערה (הירש מתכוונת לשיר WTF - יב"א)".
קובי אפללו טען לגביו, שגדל כאן דור של אומנים שמתחרים ביניהם מי יביא את הטקסט הכי מטומטם.
"אני לא מדברת ככה, נו באמת. באשר לשיר, אני לא אוהבת איך שהוא כתוב, אבל אני לא נבהלת ממנו".
היית מלחינה שיר על פאוץ'?
"אני לא יודעת לעשות את זה, אבל אוהבת את השיר הזה של נועה קירל, כמו גם את השיר שלה 'מיליון דולר'. הם שירי פופ מצוינים. אני נהנית לשמוע אותם, אבל לא יכולה לכתוב שירים כאלה. זאת לא אני. אני פשוט דור אחר".
אום כולתום ואופרה
"דור אחר", אומרת הירש ומציגה את עצמה כ"מישמש צ'כי־פולני". אביה, הלל, עלה מצ'כוסלובקיה ופתח באלנבי 93 חנות של עטים נובעים, שבה אהבה להסתופף. הוא ניגן בכינור ושר אופרות בקול טנור ערב, בליווי של בתו בפסנתר. "בעוד עם אבא שלי הייתי הולכת לאופרה הישנה, סבא שלי יהודה, שהיה מחסידות ללוב, היה לוקח אותי לקונצרטים של חזנות", היא מתרפקת על ימים רחוקים. "גדלתי על חזנות, אופרות, מוזיקה ערבית שהדהדה עם סלסולים ומאוולים מהרדיו וקסמה לי. הייתי מאזינה מדי חמישי לקונצרטים של אום כולתום, ששודרו ברדיו ואוהבת לשמוע אותה. כעבור הרבה שנים נסגר איזשהו מעגל, כשבתי רותי, שהיא זמרת אופרה החיה בברלין, יצאה שם בקונצרט של שירי אום כולתום, בליווי נגנים פליטים מסוריה".
לשירי ארץ ישראל, מעידה הירש, היא התחברה דרך אמה, לאה, שהייתה עורכת דין, שלימים עסקה בהוראת יוגה. "אמא שלי האמינה בכל לבה בנפש בריאה בגוף בריא", מציינת הירש. "בגיל 80 היא צנחה ממטוס ובגיל 90 היא קפצה על חבל ושיחקה מטקות בשפת הים. אני לא חברמנית כמוה, מי שהייתה אישה ללא חת".
כשהייתה תלמידת כיתה ב', נפל דבר במשפחת הירש. המורה לזמרה, שלמה קפלן, מנצח המקהלות הידוע, זימן את הוריה נוכח השמיעה המוחלטת שהוא זיהה אצלה ופסק: "הילדה צריכה לנגן". מכיוון שעדיין לא היה בבית פסנתר, הילדה נורית נהנתה מטוב לבם של שכניה מהקומה השנייה, שאפשרו לה לנגן אצלם כאוות נפשה בפסנתר שהם הביאו מברלין. "זאת הייתה אהבה מהצליל הראשון", מספרת הירש. "לא היה צורך לשכנע אותי לנגן. ניגנתי בלי סוף".
"כילדה, התשוקה שלי הייתה ללוות זמרי אופרה", היא נזכרת. "כן, רק ללוות. אני לא סולנית ולא אוהבת להיות בפרונט עם הפסנתר. הייתי עדיין תלמידת יסודי, כשהזמרים האלה היו באים להתאמן אצלי עם הנגינה שלי תמורת שתי לירות וחצי לשעה. למעשה, הייתי נערה עובדת. ניגנתי באקורדיון בריקודי עם, שהם חלק מהדנ"א שלי, וגם אהבתי לרקוד ולנגן בפסנתר בסטודיו לבלט של רחל טליתמן. הייתי פסנתרנית הבית של מועדון התיאטרון ויצאתי עם הרביעייה של המועדון להופעות בכל רחבי הארץ, שמהן מימנתי את לימודיי באקדמיה למוזיקה".
כשהתגייסה, הירש הייתה אמורה לשרת כנגנית בתזמורת צה"ל, אבל היא נמלכה בדעתה ורצתה להקה צבאית. חיים טופול היה הבוחן שלה. היא שרה איתו את "יונתי בחגווי הסלע" והתקבלה ללהקת גיסות השריון, שם הופיעה בתוכנית "זמר לשריון" עם גבי ברלין, מיכל פרס ושוקי פורר, לימים ראש העיר רחובות. הירש ניגנה שם באקורדיון, שרה ברקע, והסולו שלה בלהקה הסתכם בקריאה בקול דקיק "הלו, שייע!", שהופנתה לכדורגלן האגדי שייע גלזר ב"שיר הכדורגל", מאת עמוס אטינגר וסשה ארגוב.
ושיריה? "כבר הלחנתי, אבל התביישתי להראות", היא מודה. בשל ביישנותה החמיצה אותה הלהקה הצבאית שלה כמלחינה ובבכורה זכתה להקת פיקוד הצפון. איך? הירש הייתה אז מיודדת עם תרצה אתר, שגם היא שירתה בלהקת גיסות השריון. אתר שמעה לחן שלה והעבירה אותו לבן זוגה דאז, עודד קוטלר, שביים את הלהקה הצפונית בתוכניתה "ידיים למעלה". והמילים? לכך נרתם דידי מנוסי. אבל "שיר לחיילת" הקליל - שבין מבצעיו היו גדי יגיל, קובי אשרת, נירה רבינוביץ' ודני בן־ישראל - נשכח כלא היה.
היכרות מהגיהינום
למעשה, "פרח הלילך" מוכר כשיר הראשון של נורית הירש שהתפרסם. "קודם הייתה המנגינה", היא משחזרת. "הייתי אז חיילת בלהקת השריון. ערב אחד, כשהשתתפנו במסיבה למפקדי החיל, החבר'ה קראו לי לנגן משהו בפסנתר. כשסיימתי לנגן את המנגינה החדשה שהלחנתי, ניגשה אליי אישה חביבה ואמרה: 'איזו מנגינה יפה, למה שלא תתאימי לה מילים?'. זאת הייתה נעמי שמר".
אז, בטרם הכירה את השותף מס' 1 שלה לכתיבה, אהוד מנור, עלתה הירש על אוטובוס בדרך לקיבוץ כפר מנחם, כדי לפגוש את המשורר אורי אסף. אסף, מי שחתום על שירים כמו "דבר אליי בפרחים" ו"כשהיינו ילדים", צייד אותה גם במילות השיר "כחולה כחלום", שאותו ייעד לשלישיית גשר הירקון. "הלחנתי את השיר של אורי ומסרתי אותו לזיקו גרציאני, שהיה המנהל המוזיקלי שלהם", היא מעידה. "בגילי הצעיר ב־1965 זה היה כמו חלום, שההרכב של המדינה שר שיר שלי".
מפגש בעל חשיבות ראשונה במעלה היה להירש בראשית 1967 במועדון צוותא הישן. "שם ניגש אליי השחקן שלמה ניצן ואמר 'אני רוצה להכיר לך חבר שלי שזה עתה חזר מאמריקה'", היא משחזרת. "ראיתי לפניי בחור חייכן וביישן עם פרצוף מלא נמשים. זה היה אהוד מנור. הוא הוציא מהכיס פתק מקופל ונתן לי. למחרת פתחתי את הפתק וראיתי מילים של שיר כתובות בכתיבה תמה ובאותיות גדולות ועגולות. מיד ניגשתי אל הפסנתר. המנגינה זרמה בזרימה אחת מבלי להיעצר. כך נולד השיר 'הבתים שנגמרו ליד הים'. מאז נולדו לנו עוד הרבה שירים משותפים".
אגב, למנור הייתה גרסה שונה. "ההיכרות בינינו נרקמה בגיהינום", הוא סיפר לי. "שלמה ניצן שידך בינינו כשנכחנו בהצגת 'דון ז'ואן בגיהינום', בצוותא. 'אולי תכתבו יחד?', הוא זרק רעיון. תוך ימים אחדים כתבתי את 'הבתים שנגמרו ליד הים', משירי בנימינה שלי, שבסך הכל היה הפזמון הרביעי שכתבתי. כשהתקשרתי לנורית לספר לה עליו, היא ביקשה שאכתיב לה אותו בטלפון. למחרת היא החזירה לי צלצול ושרה לי את השיר בלחן שהלחינה. בתוך זמן קצר רן אלירן הפך אותו ללהיט גדול".
בתוך זמן קצר היה להירש מפגש נוסף, שחשוב לה לא רק לגבי הקריירה, אלא גם מבחינה חברתית. "עם אילנית נפגשתי לראשונה במועדון 'עומר כיאם', ביפו", היא מעידה. "על הבמה עמדה נערה בלונדינית יפהפייה עם קול חם וכובש. מיד ידעתי שאני רוצה שהיא תשיר את שיריי. החיבור בינינו היה מיידי. הקדשתי לה את מיטב שיריי, כולל 'כבר אחרי חצות', שיר הסולו הראשון שלה, שאותו כתבתי לה עם עמוס אטינגר. קשר החברות שלי איתה ועם שלמה צח, המפיק שלה ומחצית הצמד אילן ואילנית, נמשך עד היום".
אין כמוך בעולם
הקשר החם שלה עם הצמד ועם אהוד מנור הניב את "בשנה הבאה", שיר הדגל שלהם. "השיר הזה נכתב במיוחד לצמד אילן ואילנית", היא מספרת. "כשאהוד נתן לי את המילים, ראיתי לפניי שיר אופטימי. את ההשראה ללחן נתנו לי השורות - 'עוד תראה עוד תראה / כמה טוב יהיה / בשנה, בשנה הבאה', שבישרו תקווה ליום המחר. כשאהוד שמע את המנגינה בפעם הראשונה, הוא הופתע מאוד וסיפר לי שהתכוון לכתוב שיר עצוב, המתאר איך היו החיים בבית לפני האסון הנורא של מות אחיו, יהודה. כאדם פתוח, אהוד קיבל מיד את הגרסה האופטימית שלי ושינה במקום 'אנפה לבנה תפרוש באור כנפיים / והשמש תשקע בתוכן' ל'השמש תזרח בתוכן'.
"השיר אכן פרש כנפיים ועף לעולם הגדול. יום אחד בביקורי בבית כנסת בלוס אנג'לס שמעתי את המתפללים שרים: 'עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה הבאה בירושלים הבנויה'. גם את 'עושה שלום במרומיו', השיר שהלחנתי לפסוק מתפילת 18 ויגאל בשן שר בפסטיבל הזמר החסידי, שרים בבתי כנסת בעולם. עוד יותר מפתיע מה שקרה עם השיר 'ברבאבא', שכתבתי עם יורם טהרלב וציפי שביט שרה בפסטיבל שירי הילדים. יום אחד, כשהתחברתי לטלוויזיה, לא האמנתי למראה עיניי, כשראיתי את חסידי חב"ד מקפצים סביב הרבי מליובאוויטש ושרים בלחן שלי ל'ברבאבא' - 'רבי שליט"א, רבי שליט"א, אין כמוך בעולם'".
שניים מתוך לפחות שלושה צמתים נוספים על ציר מנור־הירש קשורים לאירוויזיון. הירש הגיעה לאירוויזיון הראשון שלה בלוקסמבורג 1973 טעונה בהתנסות שלה מפסטיבל אתונה, שנתיים קודם לכן, שם ייצגו אילן ואילנית את ישראל עם השיר "ושוב איתכם", שהיא כתבה עם דודו ברק ואיתו הם קטפו את הפרס השלישי. "זאת הייתה הפעם הראשונה שניצחתי על תזמורת בחו"ל", מציינת הירש, שעד אז הטביעה חותם גם בפסטיבלים ביוגוסלביה, בברזיל, בצ'ילה ובמלטה. "קשה לתאר את ההתרגשות שאחזה בי אז, עם תחושת האחריות שהייתה לי לכך שהנגנים יהיו נאמנים ללחן שלי. אילנית ואני ידענו רק דבר אחד - שעלינו לייצג את ישראל בכבוד. לכבוד התחרות תפרנו בגדים מיוחדים. מדי פעם אני נתקלת בארון הבגדים באותו בגד תכלת נוצץ ונזכרת בנוסטלגיה ב־3,000 יוונים, שמריעים ומוחאים כפיים לשתי בחורות מישראל".
ב־1973 עשתה ישראל את צעדיה הראשונים באירוויזיון. "אהוד ואני התבקשנו על ידי רשות השידור לכתוב שיר שיתאים לאירוע המיוחד, בביצועה של אילנית", היא מעידה. "קודם אהוד כתב את המילים של 'אי שם' - ואחר כך אני התאמתי להן לחן. כמנצחת, קיבלתי את רשימת כלי התזמורת שתלווה את הזמרים. על פלייבק, משהו שהוא פחות כיף מתזמורת חיה, לא היה מה לדבר. זמן רב חשבתי שאני המנצחת הראשונה בתולדות האירוויזיון, עד שחובב אירוויזיונים מדנמרק גילה שמישהי הקדימה אותי. מסיבות ביטחוניות הייתה עלינו שמירה כבדה. כל מצלמה שהוכנסה לאולם נבדקה. היו אפילו שמועות שמתחת לשמלת ההופעה הרחבה של אילנית היא חגרה אפוד מגן. אילנית הייתה במיטבה, והשיר דורג רביעי, מקום אחד אחרי קליף ריצ'רד".
ההישג בלוקסמבורג היה בבחינת הצהרת כוונות מצד ישראל לגבי האירוויזיון, כשבד בבד השתזרו גוונים בינלאומיים בקריירה של הירש, שהיו לה שתי תקופות שהייה בלוס אנג'לס: האחת לשם לימודי ניצוח והלחנת מוזיקה לסרטים א־לה הוליווד והשנייה - כמי שהייתה רעייתו של הקונסול הכלכלי הישראלי. כשהזדמנה באקראי לבית ספר לריקוד ג'אז בלוס אנג'לס, ריתק את תשומת לבה צעיר קל תנועה עם רעמת אפרו לראשו רוקד במרץ. כך גילתה מחדש את יזהר כהן, בדרך לעשייה משותפת של היסטוריה מצדם.
ראשיתו של "אבניבי" כשיר שצמד יוצריו, מנור-הירש, כיוון אותו לפסטיבל שירי הילדים, תוך כדי התבססות על שפת הבי"ת שמנור זכר מילדותו בבנימינה. אך במהלך כתיבתו הם החליטו לשלוח אותו לפסטיבל הזמר והפזמון. לדברי הירש, יזהר כהן היה לה בראש בעת הלחנתו, אך את ה"חותמת" לבחירתו נתנה עפרה פוקס, רעייתו של מנור. "אכן, זאת הייתה בחירה מצוינת לאירוויזיון בפריז", מסכמת הירש, "אם כי בעבודה עם הלהקה הרגשתי כמו גננת בגלל הגיל הצעיר של החבר'ה ובראשם יזהר, שעל הבמה היה אלף אחוז ולא ניתן היה לראות עליו כמה התרגש. שלמה (צח - יב"א) ואני נאלצנו לבקש להפסיק את החזרה עד שתתוקן תקלה שהייתה בדוכן המנצחים. להפתעתי הדוכן התחיל פתאום להסתובב, מה שלא התאים לנעלי העקב הגבוהות שנעלתי שם. כיום מובן לי שהגענו לפריז לא מוכנים לניצחון הגדול, ולא ידענו איך להכות על הברזל בעודו חם. בשעה שיזהר חגג כמו אין מחר, אהוד מיהר לחזור ללימודיו בלונדון ואני לאמריקה, שם היה יורם, בעלי, הקונסול הכלכלי. ככה זה כשלא תופסים את גודל ההצלחה".
את ואהוד לא ניסיתם לרכוב ממרחקים על המומנטום של יזהר.
"לא היה מה לנסות. במשך זמן לא היה דיבור בינינו לבין יזהר. כיום אנחנו חברים".
הדודק שלא הכרתי
כאן המקום להזכיר פן נוסף בעשייתה האומנותית של הירש - והפעם כמלחינת מוזיקה לסרטים. "מלבד כתיבת השירים, זה היה חלום הנעורים שלי, שהחל להתגשם מעצמו", היא מציינת. "זה קרה כשפתאום בא אליי איזה דודק שלא הכרתי, דוד קדם, וביקש ממני מנגינה כמו 'פרח הלילך' ל'העיקר הבריאות', סרט דוקומנטרי שהוא ביים. עוד לא ידעתי איך עושים, והוא הסביר. את ההזדמנות המעשית קיבלתי כעבור שנים אחדות ממנחם גולן, שהזמין ממני את המוזיקה לסרטיו 'לופו' ו'כץ וקרסו' ונתן לי יד חופשית. זאת הייתה כעין הכנה לקראת העבודה עם אפרים קישון על 'השוטר אזולאי'. קישון היה גאון ברוך כישרונות בתחומים שונים, אבל בדבר אחד הוא לא הבין - במוזיקה. יכולתי לעשות שם מה שרציתי לפי המוטיבים השונים בסרט והתאמתי את הכלים לפי האופי של כל סצינה. למוזיקה לסצינות של מרדפים הבאתי מה שהכרתי מסדרות פשע אמריקאיות, שעד היום אני אוהבת לצפות בהן. התזמור המדויק היה שם שם המשחק. כעבור שש שנים שייקה אופיר שיחק ב'השועל בלול התרנגולות', סרט נוסף של אפרים, דמות של עסקן גלותי ממזרח אירופה. יכולתי להשתפך שם במוזיקה רוסית שהתגלגלה עד גדות הוולגה עם מנדולינות, עם בללייקות ועם אקורדיונים, כלי שאני מאוד אוהבת בהיותו מאוד רגשי. ומה יצא? כדרכם של פסי קול לסרטים, זה לא מושמע".
זה לא מתסכל שמוזיקה שכה עמלת עליה נעלמה עם הסרט שכשל?
"לא. היה לי המון סיפוק מעצם היצירה והתהליך, כולל ההקלטות עם נגני הפילהרמונית. למה להיות מתוסכלת. המון דברים שעשיתי הצליחו. אי אפשר להימנע לגמרי מכישלונות. זה חלק מהחיים".
אבל די מהר נעלמת מנוף ההלחנה לסרטים.
"ההצלחה הגדולה של קלטות הווידיאו לילדים, מה שהתחיל לפני 30 שנה עם 'דיג דיג דוג', שיצרתי עם מיכל חזון, דחקה הצדה דברים אחרים שעשיתי. עולם הילדים מאוד קסם לי. העשייה כבשה אותי, כמו גם ההופעות, לאחר שבעבר היו לי כאבי בטן מעצם המחשבה שאצטרך להופיע בפני קהל. אולי לא תאמין, אבל בחודשיים האחרונים היו לי 30 הופעות, מתוכן עשר עם הפסנתרנית המדהימה אסתרית בלצן".
הכל טוב ויפה, אבל איך לא ניצלת בעבר את קרבתך להוליווד כדי להשתלב כמלחינה בתעשיית הסרטים שם?
"לא היה לי סיכוי, כי ככל שרציתי להשמיע שם מוזיקה שהלחנתי לסרטים בארץ, רצו לשמוע ממני מוזיקה לסרטים אמריקאיים, מה שלא היה לי".
מקום מיוחד בעשייה של הירש תופס המחזמר "סאלח שבתי", שהועלה ב־1988 בהבימה, לפי הצעתו של קישון ובבימויו: "מאוד רציתי גם כאן את אהוד, השותף הבכיר שלי לכתיבה, אבל קישון סירב חד־משמעית, למרות שאהוד הפליא לכתוב איתי את 'בלדה לשוטר' לסרט 'השוטר אזולאי'. למה סירב? הסתבר שזה היה מתוך התחשבנות עם אהוד על שלא הזמין אותו לתוכנית הטלוויזיה שלו. גם אותי אהוד לא הזמין, אז מה? לא, אז לא. אז עלה שמו של חפר, הוותיק מאיתנו, וזה יצא רק לטובה. היה לנו איתו סיעור מוחות מעורר השראה. עם יוצר עתיר ניסיון כמו חפר העבודה הייתה מופלאה, כשאיתנו היה בתפקיד הראשי זאב רווח, שהוכיח שכאשר צריך, הוא מסוגל להיות אפילו זמר. אני לא רואה מישהו אחר שיכול להתאים לביצוע 'אח יא ראב' יותר ממנו, רציתי דווקא אותו כי התאים מאין כמוהו לביצוע השיר".
מרחפת שכמותי
הירש היא אם לשניים וסבתא לשתיים. בנה, דני רוזנפלד, הוא מוזיקאי ג'אז ומרצה למוזיקה. בתה, רותי רוזנפלד, היא זמרת אופרה ושחקנית תיאטרון, המתמחה ביצירות בנות זמננו וחיה זה מכבר בברלין עם בתה, לילי, בת 12 וחצי. "בארץ אין לה סיכוי לקבל תפקידים ראשיים באופרות, שהיא מקבלת שם", מצרה הירש.
במישור האישי אירע לה נס, היא מציינת, כשעיניה הכחולות בורקות. זה קרה לה כשנישואיה עם איש העסקים יורם רוזנפלד, בנו של עורך "מעריב" בעבר, שלום רוזנפלד, עלו על שרטון. הוא נטש אותה לטובת אישה אחרת - והיא לא יצאה נגדו. "לאחר שנים רבות, שבהן הוא היה בעל ואב נהדר, איך יכולתי לשנוא אותו, מה גם שבינתיים הוא חלה ומת?", היא תוהה. "מה שקרה לי, זה אחד למיליון", סבורה הירש. "בהיותי אדם מפורסם, אף אחד לא חיזר אחריי. כנראה, נורא פחדו ממני. שנים ישבתי לבד בבית והטלפון לא צלצל. עד שהגיע מושיק ואיתו אני מרגישה כאילו שזכיתי בפיס".
"מושיק הוא מלח הארץ", הירש מתפעלת ממנו. כחובב זמר עברי מושבע, מושיק לינדן, שהיה שנים רבות גרוש ומילא תפקידי ניהול בכירים, נרעש כששמע מה שאירע לה עם בעלה ולא נח ולא שקט עד שאיתר את מספר הטלפון שלה. "מזה 19 שנה אני עם נורית בכל", לינדן מציין בסיפוק. "רק שהרבי לא רשם אותנו".
לינדן הוא גם המפיק והנהג שלה, שיוצא איתה לכל ההופעות, לעתים הוא גם מפעיל את הציוד הטכני. "כדי שנורית תהיה פנויה ליצירה שלה, אני מתעקש לעשות הכל בבית ואפילו לא נותן לה לשטוף צלחת", הוא סח. והיא, מה תאמר אם לא ש"אדם עם שתי רגליים יציבות על הקרקע כמו מושיק מתאים כמו כפפה למרחפת שכמותי".
כשבישר לה לפני שש שנים שר החינוך דאז נפתלי בנט על זכייתה בפרס ישראל לזמר עברי, היא לא קפצה עד השמיים. "פרסים אף פעם לא ריגשו אותי, ואני לא משתוקקת להם, אם כי נעים מאוד לקבל הכרה", טוענת הירש, העטורה בתוארי ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטאות בר־אילן ובן־גוריון, לצד שלל פרסים אחרים.
אז מה מרגש אותך?
"אומר לך מה. עברתי ברוטשילד עם הנכדה שלי, אלה, בת שנתיים וחצי. פתאום שמעתי שם גננת שרה לילדי הגן שלה מתוך 'דיג דיג דוג'. באותו רגע הייתה לי צביטה של עונג בלב. זה מרגש, וכך גם כשקהל מצטרף אליי בשירה כשאין מילים על המסך".
הקהל מכיר בעל פה את שיריה, כמו "מקהלה עליזה" במילותיה הקופצניות של לאה נאור, או כמו "בפרדס ליד השוקת", מאת יורם טהרלב, ששר יהורם גאון; וגם "אתה לי ארץ", ששרה ירדנה ארזי; ו"חשמל בכפות ידיך", שמלהיטה רותי נבון; ו"אהבת איתמר בן־אב"י", השיר שעם מילותיו של דודו ברק מירי אלוני ממיסה את הקהל; ו"הדרך אל הכפר" ו"חלקת אלוהים", שני שירים שכתבה עם יורם טהרלב והחזירו לנו את רבקה זהר. ואל נשכח את שיריו של אהוד מנור, יקירה, "בדרך חזרה" של אבי טולדנו ו"ללכת שבי אחרייך", ששרה ברגש אילנית, חברתה הקרובה. עכשיו, ככל שקשה להאמין, נורית הירש בגבורות וכולנו הולכים שבי אחריה.