"אצלי הכל בסדר, אני עובד על המופע החדש, מצלם תוכנית וסרט ומקווה בקרוב מאוד לחזור לבמה במופע עם שישה נגנים וארבע זמרות”, אמר לי צביקה פיק באחת השיחות הטלפוניות האחרונות שלנו, קולו כבר לא חד וחלק כבעבר. “כל הזמן אני עובד, מהבוקר עד הבוקר. אין לי רגע אחד של מנוחה”.
"צריך זמן כדי לענות על המכתבים מהמעריצות": בחזרה לריאיון עם צביקה פיק הצעיר
כנגד כל הסיכויים: כך חזר צביקה פיק למרכז העניינים אחרי תקופת השפל
שוחחנו על הכל: על המצב בארץ, על משפחה, על מוזיקה, על חברים משותפים מתחום המוזיקה שהיו ואינם, על תוכניותיו לעתיד, על עבודה, על אהבה, על אכזבה - ובעיקר על אופטימיות. צביקה פיק היה אופטימיסט מלידה, עד יומו האחרון.
הוא תמיד ראה את העתיד ותמיד חלם לעשות זאת בגדול – והוא גם עשה. למעשה, כשדיברנו על האירוויזיון ועל הבחירה בנועה קירל לייצג אותנו, כתב לי: “נועה צריכה מישהו כמוני לכתוב לה שיר מתאים”. הוא לא אמר זאת משחצנות או מיהירות, הרי על שמו רשומה ההצלחה של ישראל באירוויזיון 1998 עם “דיווה”, שביצעה דנה אינטרנשיונל. הוא תמיד חיפש לחדש לדור הצעיר. גם אם כוחותיו לא היו כבעבר, האמביציה שלו הייתה חזקה מאי פעם ובזכותה המשיך לרקום חלומות גם אחרי האירוע המוחי שעבר.
זכורה לי פגישה אצלו בבית, כשבועיים לפני האירוע המוחי. בין משחק עם ילדיו הקטנים ושליפת ארטיק מהמקרר במשרדו, התיישבנו בחצר ודיברנו על החיים. “אתה יודע, החיים קצרים וצריך תמיד לדעת לנצל אותם עד סוף”, אמר. “אנחנו עובדים כל הזמן, זה המנוע שלנו, והמנוע שלי זה לראות את הקהל שלי שר את השירים שלי. זה הניצחון הגדול שלי וזה שווה לי יותר מכל פרס”.
עבורי הוא היה לא רק מוזיקאי אדיר ואליל נעורים ששיריו הם חלק מפסקול חיי, אלא גם חבר. שיחות הנפש שקיימנו יכולות למלא ספרים, ובזכותן הכרתי את צביקה האדם, איש המשפחה החם והאוהב, ולא רק את המאסטרו הנערץ.
כשהייתי מצוברח, הוא תמיד הרים אותי במילותיו, ידע לתת כתף תומכת ופעם אחת אפילו בא ליום הולדתי בפאב תל־אביבי, מבלי שציפיתי שיבוא, איחל מזל טוב, ישב, הצטלם עם כל מי שניגש אליו ותפס אותי לשיחה כדי לומר לי שהחיים קצרים וצריך להספיק כמה שיותר.
בפעם אחרת הוא הזמין אותי אליו לביתו ברמת השרון לפגישה חברית. כשהגעתי, החליט להראות לי את חדר ההלבשה שלו. כשנכנסנו לחדר העבודה שלו, הוא פתח דלת ובה מאות, אם לא אלפי, חליפות בשלל צבעים, כובעים, עשרות זוגות נעליים, נצנצים - והכל מסודר ומקוטלג. “השואו זה הא”ב של כל אמן, אמן נמדד לא רק לפי איך שהוא נשמע אלא גם לפי איך שהוא נראה”, אמר לי. “אם אתה רוצה שיכבדו אותך, אתה חייב לתת שואו גם כשאתה ביומיום. אלו בגדים שלבשתי מתחילת הדרך, עוד מימיי במחזמר ‘שיער’, והכל שמור ומסודר כאילו לא חלפו השנים”.
הוא לא היה נוסטלגיסט. הוא אומנם אהב לעלעל בתמונות מהעבר ולהיזכר באנשים שפגש בתחילת הדרך, אבל הוא אף פעם לא הסתכל אחורה. תמיד חשב על העתיד: על האלבום הבא שתכנן להוציא וכלל גרסאות אינסטרומנטליות לשיריו (הוא שאף שזה יהיה הפרויקט הגדול הבא), על השירים הבאים שחשב להלחין לזמרים בולטים, על הסדרה והסרט שצילמו עליו - ובעיקר על החזרה למקום בו נולד מחדש בכל פעם: הבמה, הקהל, המעריצים והשירים, שירים שליוו אותו לאורך כל הדרך, וילוו אותנו לנצח.
הכתבה המלאה תפורסם מחר ב"מעריב המגזין"