בעוד "פנתרה" שלה הופך ללהיט בישראל, נועה קילה לא נחה ומשחררת שיתוף פעולה עם צמד מפיקי הפופ השוודים הידועים Jubel בשיר Lucky, פופ קליל וקצבי שיותר מתאים כשיר אווירה ופחות כשיר שיכול להפוך ללהיט בינלאומי גדול: ההפקה אמנם מעולה והביצוע מיטבי אך הפזמון לא כל כך קליט לטעמי, לא ממצה את היכולות הקוליות והכישורים של קירל כמבצעת ויחסית לשיריה הלועזיים הקודמים – הוא די חלש. שלא תטעו, זה שיר סביר, אבל ציפיתי להרבה יותר מ"בסדר" כשמדובר בקירל.
עדן מאירי יודע למצוא את השילוב המדויק בין פופ לאלמנטים ים תיכוניים עם קול אדיר, טקסט מצוין עם נגיעות הומוריסטיות, קצב מעולה והפקה הדוקה שמשרתת היטב את קולו ובייחוד את השיר. "כולם מסתכלים עליי" הסמי-אוטוביוגרפי שלו הוא בדיוק המרענן הרשמי שנחוץ עכשיו, שיר קליל וקליט שמטרתו העיקרית היא להעניק למאזין וייב כיפי, תוך יצירת הזדהות של המאזין עם גיבור השיר (בהקשר זה – עדן עצמו), השקעה מלאת מחשבה בכל ניואנס וקצב טוב שאי אפשר שלא להישבות בקסמו.
יש אמנים וותיקים, שבמאמצים עילאיים לפעמים, מנסים להישאר רלוונטיים ובדרך מאבדים את האמת האומנותית שלהם, מוכרים נשמתם לשם המסחרה ומוכנים להקריב את היצירה שלהם למען החלטורה. זו התחושה שעברה בי כששמעתי את "לצאת לריב" של שרית חדד, טכנו מזרחי שנשמע כמו חיקוי פתטי של "מועבט" של עדן בן זקן, מה שמציג את מלכת הזמר הים תיכוני של הניינטיז באור שלטעמי אינו הולם אותה במיוחד.
זה טוב שאמן מנסה להתפשר עם הזמנים ולהתאים עצמו להלך רוח התקופה, אך כשזה נוסחתי ושבלוני מדי – זה גרוע. השיר הזה הוא אחד מיני שבעת השירים המרכיבים את אלבומה החדש של הזמרת – "24", שמלבדו הוא אלבום סביר מינוס ולא אחד הטובים של חדד: מחד גיסא יש בו הכל: בלדות מלנכוליות עם טקסטים סטנדרטיים על שיברון לב ועל יחסים של בינו לבינה (כן, בינו לבינה) בלי עניין מיוחד למעט עיבודים טובים, הפקה ים תיכונית בחלקה שמתיימרת לדמות את ימי הזוהר של הזמרת מימי כוכבותה הטובים מן העבר.
מאידך גיסא, יש בו ניסיונות קצת פחות מוצלחים לייצר פופ-דאנס-דיסקו כמו ב"מה נזכרת בי?", שיש לו פוטנציאל אך בהפקה המוזיקלית המאד מעמיסה די הולך לאיבוד בתוך קולה של הזמרת, הבלדות לא מתרוממות במיוחד ולא מייחדות את הזמרת מאלף זמרות אחרות כמוה בסגנון דומה, ואין באלבום להיט ממשי שהזמרת תיקח עימה לדרך לרפרטואר (לפחות לא כזה שייזכר בעוד חודש-חודשיים) למעט אולי "אוהבת אותך" שיש לו פוטנציאל, אבל אני בספק אם יקבל זרקור ראוי.
ואם בוותיקים עסקינן, נלך שני דורות לפני חדד: מרגלית צנעני (מרגול) היא אחת הזמרות הייחודיות והאהובות בישראל (ובצדק), היא מבצעת מדרגה ראשונה, אבל השיר החדש שלה – "מה תעשי בלעדיי?" די אכזב אותי: אני מבין שאמן וותיק רוצה להישאר רלוונטי וככזה פונה גם לאפיקי מוזיקת הטכנו המזרחי ששולט עכשיו במפה, אבל לא לכל זמר זה מתאים, זה נשמע מלאכותי, טכני ומאולץ מדי, גם כשמדובר בזמרת מנוסה ונהדרת כמו מרגול.
השיר משדר אווירה משמחת, חפלה ים תיכונית קצבית, אבל הוא לא כל כך קליט בעיניי, הטקסט כולל חריזה מאולצת ("אחרי כל השנים זו אהבה ללא תנאי – תרימו לשמיים עם ישראל עוד חי", בחייאת? מה הקשר בין שיר אהבה לעם ישראל עוד חי?) ועיבוד רועש מדי שלא משרת היטב את קולה של הזמרת, מה גם שהלחן לא כל כך מעניין ולא סוחף, בניגוד לשירים קודמים שלה, למשל, מהשנים האחרונות. פספוס. עד שזמרת בסדר גודל כזה מקליטה שיר – הייתי מצפה למוצר יותר טוב. חבל.
הדר פרג'ון תמיד מנפצת את תקרת הזכוכית שלה, משנה בכל שיר את הסגנון, מאתגרת את עצמה כיוצרת וכזמרת, לא שמה פילטרים בטקסטים שלה, משקיעה בכל שיר בהפקה, בביטים ומשתדלת, גם בשימוש בסלנגים רבים מהעידן הנוכחי, לשמור על רף גבוה כאמנית, זו שיכולה לעשות פופ והיפ הופ באותה פעימה.
השיר החדש שלה "תקפצו לי" כשמו כן הוא: פרוע, חצוף, מלא תעוזה וכוח ומהווה גושפנקא לכל מה שנכתב לעיל – הדר פרג'ון עושה עם המוזיקה מה שבראש שלה ואם יש למישהו או למישהי בעיה עם זה – תקפצו לה.