“אני מרגישה שגם אם הוא לא בגופו, הוא ברוחו, הוא איתי כל הזמן"

זה ראיון אופטימי. לא תמצאו בו עצב, צער או מלנכוליה, אלא השראה. לפני השיחה עם מיקה בשן שברתי את הראש מה ואיך לשאול אותה על אהוב לבה, היוצר והזמר יגאל בשן, ששם קץ לחייו לפני כמעט ארבע שנים, בגיל 68, והותיר אחריו את מיקה וילדיהם אורי ואלינור שבורי לב, וכך גם רבים בציבור הרחב.

אבל מיקה, אופטימית ומלאת עוצמה, הבהירה לי מלכתחילה, ולא יכולתי שלא להסכים עמה, שהשיחה הזו צריכה להיות אופטימית. “אחרי מותו של יגאל בתי ספר וגנים החלו לנגן את שיריו, ויצירותיו שולבו במערכת החינוך", היא אומרת. “יגאל השקיע כל כך הרבה שנים בכך. הרעיון של ‘הופה היי', למשל, נולד כי הוא רצה משהו דידקטי לילדים, משהו חינוכי על ארץ ישראל ואהבת הארץ. משהו בקרבה של יגאל לילדים והצורה שבה הוא ידע לספר סיפורים ולהיות נאהב על ידי ילדים - הוא עשה את זה בזכות האישיות שלו והצליח להיכנס ללב של הילדים. זה התחיל מההורים ועבר לילדים, הוא הסתכל לכל ילד וילד בגובה העיניים. האהבה ליגאל ולשירים שלו, חוצי הדורות, הובילה אותי להחלטה להתמקד אך ורק בזה. אחרי מותו פנו אליי אנשים וארגונים שאתן יד לכל עניין הטיפול בדיכאון (בשן סבל מדיכאון שנמשך שנים - ד"פ) אבל בחרתי, מתוך כבוד והערכה, שלא. בחרתי שהייעוד שלי יהיה לדבוק במוזיקה של יגאל, כי זה הדבר היחיד והעיקרי שאני רוצה שיזכרו ממנו, ולא שום דבר אחר". 

כחלק מהעשייה שלה אחרי מותו היא רקמה את הוצאתו של “יש לי ציפור קטנה בלב", ספר מנגן חדש לילדים, שיצא בשיתוף עם הוצאה לאור גירסא דינקותא. בספר שישה משיריו הידועים של בשן: “סיון", “תן לי", “אדוני ראש העיר", “הופה היי", “שמיים" ו"יש לי ציפור קטנה בלב". עטיפתו ותוכו מלווים באיורים מרהיבים של הצייר והאומן מישל קישקה ושזור בו תקציר תחנות בחייו, כפי שנכתבו על ידי מיקה עצמה. בניגוד לנהוג בספרים מסוג זה, הנותנים טעימה קצרה מכל שיר, כל ששת השירים מנוגנים במלואם ומבוצעים על ידי יגאל בשן בגרסאותיהם המקוריות.

הצעד הראשון שלה היה להתקשר עם המאייר מישל קישקה. “מישל הוא מאייר בחסד עליון, ולשמחתי הוא נתן את הסכמתו ליצור שישה איורים בהתאם לששת השירים שבספר, כשבכל איור יש הומור ואמירה", היא אומרת. “את פגישות העבודה עשינו בבית שלי, כי רציתי שהם ירגישו את ההיכל של יגאל, עם התמונות והאווירה. הייתי בעננים מהמפגשים הללו, וכל איור היה יותר חכם מקודמו. שלחתי כמה ספרים לאנשים שאני מכירה, והפינוק והחיבוק שהם עטפו אותי בהם היו נפלאים ומרגשים. אנשים מדהימים כמו אסי עזר, רותם סלע, אדוה דדון ואופירה אסייג שיתפו בסטורי באינסטגרם את הספר למיליוני עוקביהם. אני שמחה ונרגשת מכך שהספר נכנס עכשיו לרשימת רבי־המכר של סטימצקי בקטגוריית הילדים".

הייתה לנו אהבה 

בלי לתכנן, את השיחה אנחנו עורכים ב־4 בספטמבר, התאריך שבו נשבעו אמונים זה לזה מתחת לחופה לפני 50 שנה בדיוק, ב־1972. ההיכרות הראשונה ביניהם הייתה בשנת 1970, ביום ספורט בווינגייט של חברי הלהקות הצבאיות. מיקה, שאז נשאה את שם המשפחה מרידור, שירתה בלהקת פיקוד המרכז יחד עם קולגות כמו שלומית אהרון, שלמה בראבא, ניצה שאול ושם טוב לוי. הוא היה אז הכוכב הגדול של להקת פיקוד צפון, שכבר תחזק קריירה מצליחה בת ארבע שנים ונחשב לאחד הזמרים המפורסמים במדינה. “יגאל ואני היינו נפגשים בכל מיני אירועים של להקות צבאיות, אבל באותו יום ספורט בווינגייט שוחחנו ממש לראשונה", היא משחזרת. “לא קרה כלום מעבר לזה. ואז, בשנת 1971, כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא, נסעתי ללונדון. עבדתי שם כצלמת יחד עם חברה שלי, שכתבה לעיתון ‘לאשה'. היינו עיתונאיות לנושאי בידור בלונדון. יום אחד, כשהיה גשם זלעפות בחוץ, הסתתרתי מתחת לגגון של כלבו כדי לתפוס מחסה, ופתאום הרגשתי שמישהו נוקש לי על הכתף. זה היה יגאל. זהו. מאותו רגע לא יכולנו להיפרד, והחיים לקחו אותנו".

אומנם באמתחתה של מיקה היה שיר אחד שהקליטה אחרי שירותה הצבאי - שיר סולו שנקרא “סוף כל פרפר", שכתב והלחין יאיר רוזנבלום - אבל היא החליטה לוותר על קריירת השירה ועל אור הזרקורים, ופיתחה קריירה מרשימה כמעצבת אופנה, המשווקת את עיצוביה בין היתר בחנות בבעלותה בכיכר המדינה בתל אביב. “הרמתי ידיים בתחום המוזיקה ברגע שהכרתי את יגאל, כי הבנתי שיש פה כוכב. החלטתי שאני אהיה רק מאחוריו", היא מספרת בגילוי לב. “סייעתי בכל מה שאני יכולה לסייע ואהבתי את זה הכי בעולם. הרגשתי שותפה. הוא שיתף אותי בכל דבר, והייתי עדה לכל השירים שהוא כתב. היה כיף להיות עדה לכל היצירה, הלהקות והפרויקטים שהוא היה שותף להם, לבלות באולפני החזרות וההקלטות ולהיות חלק מהעשייה שלו".

איזו אהבה זו הייתה?
“יגאל היה החצי השני שלי, וכך אני מרגישה עד היום. הוא היה ועדיין כזה. זו הייתה ועדיין אהבה כל כך גדולה, שאי אפשר להסביר או לתאר במילים. אני חיה בבית ויש לי תמונת ענק שלו מול הפנים. יש לי מעין היכל המורכב מתמונותיו. ככה אני אוהבת. אני מרגישה שגם אם הוא לא בגופו, הוא ברוחו, הוא איתי כל הזמן".

הייתה תקופה ארוכה שבה הוא נחשב לאליל הבנות, זה לא הפריע לך?
“לא, ממש לא. זה אף פעם לא הפריע לי. שמחתי שאוהבים אותו, וגם ידעתי שיש לנו אהבה, אז היא תשמור עליי והיא תשמור עליו. וכך קרה".
צבר מארץ הצבר 

בשנות ה־70 בשן היה בשיא כוכבותו: הוא הופיע על שערי מגזינים ועיתונים, השתתף דרך קבע בפסטיבלים המובילים במדינה, הרדיו שידר את להיטי הענק שיצר (“יש לי ציפור קטנה בלב", “קפה אצל ברטה", “בואי נעשה לנו חג", “כוכבים לא משקרים", “ודוד יפה עיניים", “דיזנגוף 99" ועוד), יצא סרט מצליח בכיכובו (“שרית") והיו לו הופעות מוצלחות בארץ ובחו"ל. בשיריו מאותה תקופה הוא היה מהראשונים ששילבו בין מזרח לבין מערב ויצרו תמהיל ישראלי אותנטי שהניח את אבן היסוד לקידומו של הפופ בארץ. באמצע שנות ה־70 כישרונו זימן לו צ'אנס להצליח בגדול גם בחו"ל: בתיווכו של אבי עופרים, שהתגורר בגרמניה, חתם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים הגרמנית אריולה להקלטת שירים בגרמנית ובאנגלית. על עטיפות אלבומים אלו הוא נקרא “בן בשן" ו"ניל בשן", בניסיון ליצור שם במה בינלאומי. “חיינו שם כשנה אבל הרמנו ידיים, כי לא עמדתי בזה", אומרת מיקה. “היינו עם ילד קטן, ולחיות בין הגרמנים שמדברים בשפה זרה לנו, בייחוד בשנות ה־70, שהייתה מאוד מפחידה אחרי אסון מינכן, זה לא היה פשוט. הילד היה הולך לגן והיו שומרים עליו בחוץ עם נשק - זה לא היה בשבילנו, אז חזרנו לארץ".

אין אדם שקוף 

לאורך שנות ה־80, לצד השירים שכתב לבוגרים, השתתף בשן בפסטיגלים השונים והחל מעמיק את הקשר שלו, כיוצר וכאומן, גם לעולם הילדים, כשבין השירים שיצר בעשור זה לקהל יעד זה היו “הופה היי", “ילד פלא", “ציגלה ביגלה בום", “ביישן אוהב אותך" ו"אני אוהב אותך, יפה שלי". בהמשך הקים עם חבריו, עוזי חיטמן ויונתן מילר, את ההרכב “כמו צועני" שהניב להיטים רבים, בהם “כמו צועני", “ארץ הצבר" ו"אנחנו נשארים בארץ" שזכה בתואר “שיר השנה" ב־1985. שנה אחר כך השלישייה קיבלה הצעה לככב בתוכנית טלוויזיה לילדים שנקראה על שם השיר שיצר בשן לגידי גוב לפסטיבל שירי הילדים 8 - “הופה היי". בשן היה החבר היחיד מהשלישייה שהיה בשני גלגוליה: תחילה עם חיטמן ומילר ובהמשך עם אהרון פררה ואבי דור. במשך 14 שנה שבמהלכן התוכנית שודרה בטלוויזיה וגידלה את ילדי ישראל, לצד הופעות ברחבי הארץ, הפך לאחד מכוכבי הילדים הגדולים במדינה. “יגאל אהב מאוד את מעגל הילדים", מספרת מיקה. “בהופה היי הוא נשאב לזה לגמרי, זה היה פשוט כיף גדול עבורו. הייתה לו סבלנות רבה לאנשים ולילדים, גם לפני ההופעה וגם אחריה. גם אם היו עוצרים אותו ברחוב, הוא תמיד הקדיש זמן לאנשים. יגאל היה עממי והסתכל לכל אדם בגובה העיניים. הוא היה רואה אנשים. לא היה בעיניו אף אדם שקוף". 

ההנצחה מאירה את הלב 

“הייתי חלק מיגאל והוא היה חלק ממני, אז אם הוא חווה משהו - הייתי לצדו כל הזמן. גם בכאב וגם בשמחות. פשוט כל הזמן", אומרת מיקה ומבקשת להסתפק בדברים הללו. “קשה לי לדבר על זה", היא מוסיפה. “ההנצחה שלו מאירה לי את הלב ועוזרת לי להתמודד עם חסרונו של יגאל", היא אומרת. “בהנצחה הזו אני מרגיש שאני משאירה את יגאל איתנו, כמה שיותר נוכח. אם זה דרך הרדיו, דרך מופעי המחווה הרבים שאני מקיימת לזכרו ועכשיו דרך הספר הקסום הזה".