השנה היא 2004. ההורים שלי מסיעים את אחותי ואותי, בעודי רחוקה מלסגור 10 שנות קיום אי אז, כל הדרך מהצפון אל היכל נוקיה בעיר הגדולה כדי לצפות בכוכבי "המורדים", שבאו מהצד השני של הגלובוס כדי לנענע בריקוד הבוניטה דה מאס מול עשרות אלפי ילדים צורחים מכל הארץ. שנה לאחר מכן, כל הכיף הזה קורה שוב, הפעם עם "פלוריסיינטה", טלנובלה אחרת המתארת בית יתומים אחר ומפיצה לאוויר להיטים ממכרים. כמה שנים אחרי, אני כבר נוסעת בעצמי (בכל זאת, ילדה גדולה) כדי לצפות, ולצרוח בגפי, מול כוכבי "כמעט מלאכים", עוד חבורה טלוויזיונית של יתומים, זמרים, יפים ומוכשרים מדי שכבשו בסערה את הדור הצעיר בישראל.
פאסט פורואוורד – עשרים שנה קדימה. ספטמבר 2022, הלוקיישן – אותו לוקיישן (בשם מכובד וממוסחר יותר) ואותם עשרות אלפי צורחים מהפסקה הקודמת? היום הם כבר אנשים בוגרים. יש שיגידו מבוגרים. אמש, אלפים רבים מהם התקבצו יחד כדי לצפות בשלושה מכוכבי ילדותם - פלורנסיה ברטוטי (39), רוסיו איגרסבל (33) ופליפה קולומבו (33, וכן, הוא כנראה השם היחיד שאולי יהיה מוכר לכם) שהפציעו במופע מיוחד החוגג את כל הלהיטים האהובים מהטלנובלות של פעם. אליהם הצטרף חן אהרוני, אקס "הכוכב הבא", חולה טלנובלות בעצמו וזמר מצוין (!) למסיבה של ממש.
זה היה מופע אחר, נטול ציניות לחלוטין. מופע שאומר – כולנו, מהעומדים על הבמה ועד הצורחים (ובעיקר הצורחות ברחבה), באנו להנות ולחזור אחורה בזמן. הדגש הוא על הפאן, על החגיגה, על השואו – ופחות על הווקאל וכל האלמנטים שלרוב מקבלים ביקורת כאן במדור. והשואו – אכן הורגש: מהרקדנים עד הוידאו ארט, מהפירוטכניקה ועד הקונפטי, דרך הסטליסט המושקע והמושכל וכמובן הכוכבים עצמם, שעל אף שגם עליהם , אובייסלי, חלפו 20 שנה (בעיקר ווקאלית, בל נשכח שהם שחקנים מזמרים, ולא להפך) – הם היו כל כך נוכחים, מוקירים ונרגשים, באופן שהציף את האולם כולו בתחושת חגיגיות של צפייה באירוע חד פעמי.
באופן לא מפתיע, אהרוני עצמו היה הפרפורמר המצטיין של הערב, וגם הנאמברים שנתן לבדו, על אף שאיננו מבואנוס איירררס במקור – היו כייפים ומיוחדים, אם לא מהטובים ביותר שהיו.
אך יותר מהכל – מה שהפך את הערב הזה למיוחד כל כך היה הקהל: אלפי אנשים (ובעיקר נשים, כמצופה) שהפכו בן רגע, עוד מהתור בכניסה לאולם ועד הדרך לחניון בסוף המופע, לחבורה אחת מאוחדת, נרגשת, מצחקקת וצורחת, שעדיין בסתר ליבה מפנטזת על חתונה עם פליפה קולומבו ומדקלמת כל מילה בשיר אהבה של ילדים בבית ספר ארגנטינאי.
הייתי בהרבה הופעות בחיי, והתרגשות היא לחלוטין תופעה שקל למצוא בהרבה אירועים מוזיקליים – אבל השילוב הזה של הנוסטלגיה, השירים, ההשקעה והתגובה של הכוכבים עצמם, לא מאמינים בעצמם שגם 20 שנה אחרי התהילה שלהם יש קהל כל כך גדול, במדינה כה רחוקה, שצמא לצפות בהם – הפכה את היכל מנורה למשך שעתיים לפלא קטן בספרדית שהוציא את כל המבקרים בו עם תחושה כייפית במיוחד, תמימה כזו, של חזרה לילדות. מה, אל תגידו לי שעכשיו צריך לחכות 20 שנה לפעם הבאה.