רדיו חזק: דורי בן זאב זוכה בפרס מפעל חיים וחוזר אל תחנות חייו

למרות העובדה שהמשחק הוא מטה לחמו של דורי בן זאב, הוא אף פעם לא עושה הצגות: הוא חי בהצגה נצחית, ומככב בה בשלל תפקידיו. בין שהוא בהופעה ובין שהוא בשידור או במפגש חברי - הוא אותו דורי. עם הצבעוניות, החריפות, הבדיחות ומשחקי הלשון שהפכו חלק מהסלנג הישראלי.

על הישגים אלה ועל עשייתו המתפרשת על פני שבעה עשורים הוא יקבל פרס מפעל חיים מטעם אמ"י, בטקס שייערך ב־22 בנובמבר בהיכל התרבות פתח תקווה. “לפני מספר חודשים הייתי שופט מטעם משרד התרבות בפרס ‘אריק איינשטיין', וזכיתי לבשר לחנן יובל שהוא זכה בפרס על פועלו. הוא היה מאוד נרגש, נעתקה נשימתו לרגע", אומר בן זאב. “חלפו חודשים וחנן היה זה שבישר לי על זכייתי בפרס. ‘עכשיו אני אחזיר לך', הוא אמר לי".

היית מופתע מהזכייה? בכל זאת, עם הרזומה העשיר שלך הפרס היה אמור להגיע מתישהו. 
“הייתי מופתע לגמרי, לא הייתי בכלל בכיוון, ועוד פרס מפעל חיים. זה לא שזכיתי בפרס על יצירה. הרעיון לתת לאדם פרס על פועלו, ולא חשוב באיזה תחום, אלא על עצם היותו עסוק כל השנים בתחום - הוא יפהפה. מעטים הדברים שאתה יכול להגיד עליהם מפעל חיים. אנחנו עושים את זה כי זה חשוב לנו, לא רק חברתית. אתה חושב כל הזמן מה השליחות שלך, מה יעבוד ומה יצמח מהעשייה שלך, לכן זה ‘לנו' ולא ‘לי'".

ההודעה על הזכייה גרמה לך לעצור ולהסתכל אחורה על הקריירה? 
“הפועל היוצא של מפעל החיים הוא שאתה בכל יום מגיע למפעל, פותח את הדלת ועובד בשביל הציבור. העיסוק במקצוע הזה פירושו להיות מחובר, להיות בקשר ולהיות עם עשייה אומנותית ותרבותית, עם מחשבה, עם רעיונות. לפעמים אתה מסתכל אחורה, אבל אני לא מכיר את עצמי כמתרפק נוסטלגית". 

מרגש שגם חברך הטוב ושותפך ליצירה, שלום חנוך, מקבל פרס באותו טקס.
“לשלום הגיע לקבל פרס כבר מזמן. בכלל, יש שם גדוד שלם של יוצרים נהדרים שמקבלים פרסים, ואני מתרגש ושמח בשביל כולם".

ליצור הרפתקה

בן זאב נולד בתל אביב לפני 73 שנה וגדל בחיפה. אביו, מרדכי בן זאב, ממייסדי התיאטרון הסאטירי סמבטיון ותיאטרון חיפה, היה אחד השחקנים החשובים בארץ. אמו, בתיה, הייתה מורה במקצועה. “המשחק ואהבת התיאטרון תמיד היו בבית", הוא מספר. “כילד הסתכלתי על אבא, שכל חייו היו התיאטרון, ולמדתי ממנו דוגמה רגשית שהיא לאו דווקא מדוברת ומיישם אותה בדרכך. ערן אחי, שהוא שחקן ושדרן רדיו מופלא, ואחותי, חמוטל, משוררת, מחזאית, פזמונאית ומתרגמת נהדרת, ואני גדלנו בבית שבו השיתוף והעשייה המשותפת הם ערך עליון. עד היום כל המשפחה שלנו משתתפת יחד בעשייה האומנותית והיצירתית, ואת זה קיבלנו מההורים".

מתי בתקופה זו גילית את אהבתך לרדיו?
“בכיתה ו' הייתי מסתובב עם מקל של מטאטא ומראיין ילדים. לא ידעתי אפילו מה אני עושה. זה משהו שבער בי ולא ידעתי עד כמה. כנער החלטתי שאני רוצה לעסוק באלקטרוניקה ובסאונד, ועבדתי בכל חופש גדול בחברת סאונד בחיפה. אחרי בית הספר הייתי הולך לחבר שהיה לו מכשיר הקלטה, והייתי משתעשע ומקליט כל מיני דמויות וחיקויים. טוב, השם שלי בהיפוך אותיות הוא ‘רדיו'".

בן זאב ממשיך ומתאר את החיים בבית הוריו: “היו לי כמה מתנות גדולות שקיבלתי בחיים: בגיל 10 שיחקתי עם גדעון זינגר בהצגה 'גוליבר' בתיאטרון הילדים תילון־תליל של מנחם גולן הגדול. גדלתי מאחורי הקלעים של גדולי השחקנים באותה תקופה, של אריק לביא, שייקה אופיר, חנה מרון, יוסי ידין וכל הגוורדיה שהקימה את תיאטרון הקאמרי ואחר כך את תיאטרון סמבטיון. גדלתי על ברכיו של אריק איינשטיין, שאחרי הצבא קיבל את העבודה הראשונה אצל אבא שלי בסמבטיון. זו הייתה תקופה שבה התרבות והבידור החלו לפרוח בארץ. אתה מבין באיזו אנרגיה נמצאתי? זו מתנה ענקית. אני אפילו לא ידעתי מה אני מקבל".

יפה שפיתחת חברות קרובה עם אריק, אף על פי שהוא היה מבוגר ממך בעשור.
“הוא היה מורי ורבי. כשגדלתי, הייתי ב'לול' יחד עם אריק ואורי זהר, שעזר לי וקידם אותי בכל הזדמנות. זה היה הדדי, הרגשתי שאני עוזר באותה מידה. להיות בהקלטות של ‘שבלול' ו'פלסטלינה' ולהיות ביצירה של שלום חנוך, מאחורי הקלעים באולפן, ולידו כשהוא כותב לי שירים, אתה יודע מה זה? להיות ליד מאיר אריאל במשך שנה בקיבוץ. להיות בחברות אמיצה וליצור ביחד איתו, אתה יודע איזו מתנה זו? הם צריכים לקבל מפעל חיים".

בגיל 18, לפני שהתגייס לצבא, התארח בן זאב במופעים של להקת פיקוד הצפון והציג קטעי הומור מאולתרים, אלמנט שאימץ להמשך דרכו המקצועית. “הופעתי בערב מאולתר מההתחלה עד הסוף", הוא אומר. “כמו שאני בא לרדיו, אני בא בעצם לאלתור. נכון שיש שירים ויש קטעים כתובים, אבל מה שקורה ביניהם ובתוכם זה אלתור. בכל פעם אתה בונה את היצירה מחדש. ככה הופעתי בגיל 18 - הייתי עולה על הבמה, בלי הבנה שצריך לבוא עם משהו מוכן, ועשיתי אימפרוביזציות. זה היה תיאטרון".

צריך ביצים בשביל זה.
“צריך אומץ או שיגעון. קשה להבין איזה טירוף זה לעמוד מול קהל רב ולהופיע באלתור מוחלט".

זה חלק מהקסם. 
“כן, אבל אתה יודע, יש גם ערבים מסוכנים. אני נמצא במקום שהסכנה הזו גורמת ליצירתיות, לעניין. לפעמים אני אוהב את הסכנה, כי למרות שהיא גורמת לאי־נוחות, יש בה הרפתקנות".  

אתה נשמע תמיד די רגוע ושלו יחסית לאדם שנמצא בסכנה.
“כל הסיפור הוא להיות שפוי בתוך השיגעון. אני לוקח על עצמי את המקום המסוכן הזה כדי לייצר הרפתקה. היום אני בא הרבה יותר מוכן, והתוצאה היא סוג של מתינות".

לבד, עם קהל 

ב־1967 התגייס בן זאב לצבא ושירת בתיאטרון צה"ל ובלהקת גיסות השריון, שבמסגרתה השתתף בתוכנית “שישה ימים בטנק" לצד טאלנטים כמו אבי טולדנו, עזרא דגן, תיקי דיין וטליה שפירא: “זה היה בית ספר שלימד אותי להיות שותף לקבוצה שמתפקדת יחד מתוך מטרה אחת והיא להעלות את המופע בצורה הטובה ביותר וברוח הנכונה".

באותה תקופה גמלה בו ההחלטה לממש את אהבתו הגדולה לרדיו: “בלהקת גיסות השריון היינו עושים חזרות בבית החייל, שם היה אולפן חירום של גלי צה"ל. אחת השדרניות הייתה עיינה אילון. אמא שלה, ליה דוליצקיה, הייתה שחקנית תיאטרון ותיקה וחברה של הוריי. הייתי מגיע לשידור של עיינה, שוכב על השטיח, מקשיב לקולה, לקסם ולמוזיקה, וכנראה משהו חדר לי עמוק. רציתי את זה בלי שידעתי. היה משהו בלבד שמשך אותי. כלומר, אתה מדבר להמון אנשים דרך הרדיו אבל אתה לבד. אתה חש ובורא את הקהל. אתה מדבר אל לבו, אתה נמצא איתו בקסם של המכשיר המופלא הזה".

לאחר שנה בלהקה הצבאית, עשה מעשה: “באתי לקצין הגיוס ואמרתי לו שאני רוצה להפסיק עם הלהקה ולעשות משהו אחר. הוא שאל אותי: ‘מה אתה רוצה לעשות?'. אמרתי לו שאני רוצה לשדר בגלי צה"ל. הוא הבין אותי כאומן ואמר לי: ‘כנס לאוטו'. תקשיב, הבנאדם, בדרגת סגן אלוף, הכניס אותי לאוטו שלו ולקח אותי ליפו, לאולפני הרדיו. זה מטורף. הגענו לאולפנים, אני עומד בקצה המדרגות והוא לידי אומר לקצינת הניהול של התחנה: ‘הבאתי לך פה חייל, אם את יכולה לסדר לו תקן'. ‘אין לי תקן', היא אמרה לו. ‘את אישה', הוא אמר לה. ‘תלדי תקן'. כך התחלתי בתור כתב צבאי בתחנה".

בפינות שהגיש בתוכנית הבוקר הבליט את הפן הקומי המטורף שלו. “אלו היו פינות פרינג'יות מיוחדות במינן", הוא אומר. “לא ידעתי איך יקבלו את זה. למזלי שני אנשים נהדרים, גדעון סאמט ויצחק לבני, שניהלו את התחנה, ראו בפינות שלי משהו שכדאי לקדם אותו או לפחות לא להפריע לו. הרגשתי רוח גבית טובה. הייתי מאוד עקשן ביצירה. בכל הזדמנות שהייתה לי לתת את הרוח שלי ואת משחקי המילים שלי, שם הייתי. בתוכניות של רם עברון, בהנחיית ‘תיבת נוח' ובתוכנית ‘יתוש בראש'". 

את תוכנית היחיד שלו, “ממנו אלייך", קיבל ב־1969. זו הייתה תוכנית ד"שים מלאת הומור ומערכונים, שהפכה לאחת מתוכניות הדגל של התחנה ושודרה עד מלחמת יום הכיפורים. בסגנונו המשוחרר והחדשני ניפץ בן זאב את הקו הרשמי והמעונב ששלט ברדיו עד אז. התוכנית פורצת הדרך הפכה אותו לכוכב. שם נוסדה גם “פינת פוגי", שגילתה לעולם את מי שהפכו להיות להקת כוורת. “אולפני גלי צה"ל היו סמוכים לפיקוד הנח"ל שבו להקת הנח"ל עשתה את החזרות", מסביר בן זאב. “הייתי מיודד עם דני סנדרסון, גידי גוב, אפרים שמיר, אלון אולארצ'יק ומאיר פניגשטיין. הייתי נוסע איתם להופעות וגם כתבתי ללהקה כמה מערכונים. כשראיתי את הנחישות של דני סנדרסון, בין היתר גם במערכונים בתוכנית הרדיו שלי, לא היה לי ספק שהוא יעשה הכל כדי להתקדם. מדובר בכישרון־על. כחייל התחברתי גם למתי כספי, שהיה אז בלהקת פיקוד הדרום וכתבתי לו שירים, והשתובבתי עם שלום חנוך, ששי קשת ומוטי פליישר, שהיו בלהקת הנח"ל. היינו חברים קרובים והיצירה הייתה המהות שלנו".

באותה תקופה בן זאב גם כתב שירים ומערכונים, השתתף ב"לול", בין היתר במערכון האייקוני “חידון התנ"ך", הופיע במופע האלתורים שלו, שיחק במחזמר “עיר הגברים" וגם שיחק בסרטים, בהם “חגיגה לעיניים" ו"המשכנע בע"מ".

לחיי הרב־תחומיות 

ב־1975 רשם הישג נוסף כשהקליט את אלבום הבכורה שלו “הכיוון מערב", שכלל שירים שכתב והלחין ובו השתתפו חבריו לואי להב, אלונה טוראל, שלום חנוך, דני ליטני, יצחק קלפטר, אריאל זילבר וגידי גוב. “עוד לפני האלבום היו תוכניות שבהן קיבלתי הזדמנות לעשות עיבודים מוזיקליים ותזמורות, ובתוכנית ‘טוב מאוד', ששודרה בקול ישראל, גם שרתי", הוא אומר. “בגיל צעיר שרתי במועדוני לילה, אחרי שהזמרים הלכו, וביצעתי שירים איטלקיים וישראליים, אבל לא באופן מקצועי אלא בצורה חובבנית. ההזדמנות לאלבום הגיעה אחרי שכתבתי את כל החומר, הודות למאיר אריאל. הוא היה השראה גדולה מאוד. יש לי הופעה שנקראת ‘דורי בן זאב שר מאיר אריאל - רבי מאיר בעל הטקסט' ובה אני מספר על החברות עם האיש המיוחד, שיכולת ההקשבה שלו לכל אדם הייתה מוציאה אותי מהדעת. כמה ערכים היו לו. הוא היה רואה אותך. מעבר לזה שהוא נחשב בעיניי כאחד היוצרים והכותבים הגדולים בזמר העברי".

בן זאב הקליט שישה אלבומי אולפן, אלבום אוסף וסינגלים רבים. סגנונו המוזיקלי שילב בין הומור למקצבים מגוונים שהיו חדשניים בישראל, כמו דיסקו, פאנק, גרוב, רגאיי ורוק'נרול. “ההומור בשירים הוא חלק מההוויה והסגנון שלי", הוא אומר. “כמו שבכל תוכניות הרדיו שעשיתי הייתה רוח שטות טובה".

בין הלהיטים שהקליט אפשר למצוא את “למון טרי", “ואתם רוקדים", “גנבים", “רדיו דבר אליי", “לאה", “שיר הבלבול" ו"סוף שבוע בכפר". הוא גם כתב להיטים לאומנים אחרים. למשל את “רדיו חזק" לתיסלם, את “ודוד יפה עיניים" ו"מכת שמש" ליגאל בשן ואת “שורפת את הלב" לחמסין. 

איך שלום חנוך הגיע לכתוב את “גנבים", שיר בסגנון מזרחי?
“מעטים יודעים איזה הומור ואיזו שנינות ואילו הברקות תיאטרליות ובידוריות יש לשלום. השיר הזה נולד כמו חץ. הוא כתב אותו תוך דקות. הייתי אצלו כשמישהו מחברת תקליטים הגיע ודיבר איתו על חוזים. אחרי שהוא הלך תופפתי על הקרחת שלי ותוך דקות שלום כתב את הפזמון ‘גנבים', שהיה ברוח אותה שיחה. באוויר היו אז השירים ‘בא לשכונה בחור חדש' של אולארצ'יק ו'מה הדאווין שלך' של סנדרסון, הרבה מוזיקה ים תיכונית נכנסה".

דיברנו על אריק איינשטיין, על מאיר אריאל ושלום חנוך. גם יגאל בשן היה חבר נפש שלך.
“עם יגאל זו הייתה חברות אמיצה, שהתחילה בסוף שנות ה־60. כשראיתי את יגאל במחזמר ‘איי לייק מייק', זה היה חן שלא היה כדוגמתו. איזה שחקן ואיזה זמר. יום אחד התחלנו לכתוב: אני שלחתי לו מילים, הוא הביא מנגינה ונולדו עוד ועוד שירים. העשייה עם יגאל הייתה פאן מוחלט". 
בסוף שנות ה־70 הפופולריות של בן זאב הגיעה לשיא, כשלצד הנחיית פסטיבל “נואיבה", שהיה הגרסה הישראלית לוודסטוק, הנחה את תוכנית הקליפים הראשונה בישראל “עוד להיט". התוכנית, ששודרה בשנים 1977־1981, שילבה להיטים וקטעי מעבר הומוריסטיים בכיכובו. “התוכנית הפכה ללהיט בזכות דן בירון, במאי ומפיק אמיץ, אוהב מוזיקה ושירים ישראליים, בחור מלא הומור", הוא מתאר. “היינו מצלמים עשרה קליפים ביום עם תלבושות, מעברים ושטויות בפנים, והצוות היה בעננים. זה זרם כל כך יפה. התוכנית באמת הייתה מהפכנית". 

כמי שנולד לתוך התיאטרון, למה לא הפכת לשחקן תיאטרון?
“העיתונאי רינו צרור הגדיר אותי כ'אומן ויוצר רב־תחומי'. הרי מה זו הרב־תחומיות? בחרתי להיות בכמה מוקדים ולא להתמקד במשהו אחד. אני לא אגיד לך שלפעמים לא עולה בי חרטה למה לא נכנסתי לתיאטרון, כי האהבה שלי לתיאטרון גדולה מאוד, וההתפתחות האישית בתוך עשייה של דמות והמפגש עם במאי, צוות וקהל הם אדירים. אבא שלי היה שחקן, ודרכו ראיתי את הקושי וגם את היתרונות והיופי שבתיאטרון. אבל אני בחרתי לעשות את התיאטרון שלי דרך הרדיו, בשירים או במופעי היחיד, ולא שולל השתתפות בתיאטרון בעתיד. הוא תמיד בלבי".

זה כל הקסם 

לאורך השנים דיבב, הנחה, שיחק והשתתף בתוכניות טלוויזיה רבות, הפיק מופעים ואלבומים ושמר אמונים לאהבתו הגדולה, הרדיו. לאחר 30 שנה בגלי צה"ל ואפיזודה בתחנת הרדיו אקו 99, נחת לפני עשור בכאן 88 והוא משדר בה מדי שישי, בין ארבע לשש אחר הצהריים את תוכניתו הפופולרית “בן זאב לסופשבוע". “בכל פעם אני בא למקום שאני אוהב. אני אוהב להביא שטויות ולחבר חיבורים", הוא אומר. “אני אף פעם לא חושב שעשיתי מספיק ברדיו". 

כוחו של הרדיו עדיין איתן לדעתך?
“כשאנחנו מדברים על רדיו, אנחנו מדברים על עומק וקסם שאי אפשר להסביר במילים. יש בו קסם שעולה על כל רשת חברתית או פלטפורמה טלוויזיונית. אין רשת חברתית שנותנת לך תמונה בנפש ובלב, שעוזרת לך להתמקד עם עצמך. ריבוי הסחות הדעת ברשתות החברתיות בלתי אפשרי. ברדיו אתה מתחבר באופן אינטימי. הרדיו מרגיע, הוא חבר, הוא מחבק. הוא איתך. מי שמאזין לא מפחד. כשאתה שומע קול מעבר לרמקול במכשיר קטן, זה כוח. יש לי בבית עשרות מכשירי רדיו ואני אוהב להקשיב להם. הקסם שלו לא פג לרגע".

מה התגובות העיקריות שאתה מקבל מהקהל?
“אני אסיר תודה על כך שאני יכול להגיע לאנשים באמצעות העבודה שלי. כשאדם בא ואומר לי ‘גדלתי עליך', אתה מבין מה זה אומר? אתה יודע איזו מחמאה זו? אני מקבל הרבה אהבה וזו זכות גדולה. אל הדור הישן של המאזינים של תוכנית הרדיו שלי מצטרפים מאזינים חדשים, טובים ונהדרים. יש פה גל גדול ורואים את זה באחוזי הרייטינג". 

התשוקה לרדיו נשארה אצלך כמו תמיד?
“התשוקה לא תיגמר אף פעם. זה משכר וזה ממכר. התשוקה הזו היא קודם כל מהאנרגיה שאני מקבל מאנשים. אתה נותן אנרגיה ומקבל אנרגיה".

מה עם חומרים מוזיקליים חדשים? 
“יש כל הזמן, אבל לא בכל פעם אני מוצא לנכון להוציא אותם. אלו לא דברים שהולכים לאיבוד, לכל דבר יש את הזמן שלו. עכשיו מתגבש תקליט חדש, שיש בו גם שיר של שלום חנוך וגם שיר של מאיר אריאל. בסוף אתה מחפש את הרלוונטיות בתוך ההתפתחות והצמיחה האישית שלך. השאלה היא לאו דווקא אם השיר יצליח או לא יצליח, אם הוא ייכנס לפלייליסט או לא. יש מחויבויות אחרות. אנחנו מדברים כבר על פרס מפעל חיים, והחיים עצמם יש להם את הפעילות התרבותית שלהם. אני מכוון בכל פעם לדברים אחרים. יש דברים שזכו להצלחה לאורך עשרות שנים, ויש דברים שאני מוציא אותם כי אני חושב שהם מובילי דעת קהל וחשוב שהם ייצאו".