"בדיוק סיימנו מיקס לשיר חדש, ואנחנו מתכוננים במלוא המרץ להופעה בפסטיבל העוד, כך שבין עבודת אולפן אינטנסיבית לחזרות יש ימים די עמוסים”, מספרת ריף כהן, שב־6 בנובמבר (21:00) תשיק את המופע והאלבום החדש שלה “חור בלב” בתיאטרון החאן בירושלים. המופע ייערך במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, שיתקיים ב־3־12 בנובמבר, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה. “אני אופיע עם שירים חדשים מאלבום חדש ורביעי במספר, שרובו בעברית עם שיר אחד בערבית פלסטינית”, היא מספרת. “הנושא הוא פרידה. אחרי שהתגרשתי בשנת 2020 (מבעלה, מעצב האופנה הד מיינר – ד”פ) כתבתי 20 שירים שעוסקים בפרידה, לא בהכרח בגירושים, אלא בחיפוש מחדש של עצמי. יצרתי בשירים סוג של סיפור או מסע, וכל שיר מייצג את ההיגיון הסידורי של המסע, רגע התובנה, דרך המשבר של הלב, היכולת להשתחרר ולגלות מה זה עונג מחדש, לקנות לעצמי צמיד זהב ולא לקבל את זה בירושה, לפנק את עצמי, להשלים עם מה שהיה ולהמשיך הלאה”.
האלבום מסתיים בשיר “שלם עליי”. “זה בעצם סוף הסיפור שיכול להיות גם התחלה של סיפור”, היא אומרת. “האלבום מסתיים ביציאה לדייטים, והמסר שאני מעבירה בו הוא ‘שלם עליי’ באופן כללי, שזו אמירה פוסט פוסט פמיניסטית. הלחן הוא של שיר ששרה לילה מוראד, הזמרת המצרייה הוותיקה. במקור השיר נקרא ‘סלאם עליי’, אבל החלטנו לשנות אותו ל’שלם עליי’, הוא עוסק בהתנהגות בעולם הדייטינג, שהיה עולם מאוד חדש עבורי אחרי 14 שנה של זוגיות”.
למה בחרת לקרוא לאלבום “חור בלב”, שם מעט קודר?
“אני חושבת שהנושא הוא לא ה’חור בלב’ עצמו אלא קבלה של זה שיש ‘חור בלב’. יש לכולנו חור בלב עוד מהילדות, והוא תמיד יהיה שם. פשוט כל פעם אנשים שאנחנו פוגשים בדרך ממלאים אותו או פותחים אותו. שיר הנושא של האלבום, שנקרא ‘חור בלב’, עוסק בשיברון הלב בתוך הסיפור. מבחינה מוזיקלית, כל שיר מושפע מאזור אחר בארצות ערב”.
מאילו מחוזות מוזיקליים את מושפעת בימים אלו?
“אני מושפעת מהמון עולמות באופן אישי, אני ממש חוקרת מוזיקה, אז אני אוהבת לגלות את הקסמים שיש בתרבויות שונות בעולם המוזיקה. באלבום הספציפי הזה אני מושפעת מארצות ערב. יש שיר אחד יותר פרסי, יש יווני, יש טורקי, יש שיר אנדלוסי, שיר בלאדי (עיראקי). כל שיר מאופיין במקצבים ובסאונדים אחרים. האלבום לוקח את המאזין למסע לתוך הצלילים של העולם הערבי. המיקסים האלה הם משהו שרק אנחנו, הישראלים, יכולים לעשות. אני קוראת לזה ‘סלט ערבי’, אבל כמובן שרק בראיונות בארץ אני יכולה לקרוא לזה כך כי זה לא יגיד כלום אם אגיד את זה בצרפת. יש באלבום גם השפעה של המוזיקה המזרחית של שנות ה־90 בישראל, בשילוב הסאונד הפופי והמזרחי המיוחד של שנות ה־70”.
מרבית האלבום החדש הוא בעברית, בעוד כהן ידועה כמי ששרה בשלל שפות, בהן ערבית מרוקאית, צרפתית ואנגלית. “בתור אמא אני מדברת עם הילדים שלי בעברית, יותר מאשר בצרפתית או בשפה אחרת, וכשאני כותבת לעצמי, אני כותבת לרוב בצרפתית, אבל החלטתי להקליט בשפה שאני מדברת אותה כי אני חושבת שהנושאים שבאלבום הם יותר אינטימיים, ולכן אני יותר מתחברת אליהם בעברית”, היא אומרת. “בכלל, תמיד הייתה לי כמיהה לשפה העברית, וליצור מוזיקה ערבית בשפה העברית זה משהו שמאוד מושך אותי. זה עושה צמרמורת טובה לראות איך השפה העברית משתלבת במוזיקה הערבית, זו די הגשמה בעיניי. גם בפרספקטיבה הבינלאומית אני חושבת שאנשים סקרנים לגבי השפה העברית. אנחנו לא מודעים לכך”.
רק שנתיים חלפו מאלבומך הקודם Quelle Heure Est-II.
“איך שנכנסה הקורונה השקתי אלבום וזו הייתה הזדמנות לעבוד על עוד אלבום, אז דילגתי על השלב של סיבוב הופעות בעולם ונכנסתי לשלב כתיבת האלבום. כל הקורונה ישבתי פה בסלון עם החבר’ה ופשוט עשינו חפלות, ניגנו שירים. בתקופת הקורונה נוצר אצלי צמא גדול למוזיקה חיה, והצמא הזה הולך ומתגבר. כשיש שישה נגנים, יש תדרים מרובים ומדויקים”.
בלנד רציני
כהן, 38, נולדה וגדלה בתל אביב. לאחר לא מעט שנים שבמהלכן הופיעה פה ובעולם, בעיקר בצרפת, בין היתר בשיתוף פעולה אמנותי עם אמה, המשוררת פטריסיה כהן, הוציאה בשנת 2012 את אלבום הבכורה שלה A Paris, שזכה להצלחה בינלאומית. “עוד לפני הפריצה הגדולה שלי הייתי בקשר עם חברות תקליטים ישראליות”, היא מספרת. “הייתי נוסעת אליהן עם המזוודה, הייתי תמימה ולא הבנתי שעד שלא אפרוץ איש לא יחתים אותי. עד שמישהו אמר לי שאני צריכה ליזום ולעשות קליפ לעצמי, לעשות את הכל לבד. בשנת 2011 אחותי, שעבדה בחברת הייטק, אמרה לי שדברים קורים אם מעלים שירים ליוטיוב. העליתי שיר, הוא התחיל להתגלגל והגיע מהר מאוד למיליון צפיות. פתאום כל חברות התקליטים התעוררו”.
מה התפתח בך כיוצרת בעשור שחלף מאז אלבום הבכורה?
“אני מוסיפה לגדול ולהתפתח כל הזמן. אני יותר מודעת למה שקורה. כשפרצתי לתעשייה הייתי יוצרת תמימה וטהורה, וכל מה שקרה לי קרה ממש במקרה, לא הייתה שום אסטרטגיה מאחורי זה. לא הבנתי איך הקהל הטורקי רואה אותי, איך הקהל הצרפתי רואה אותי ואיך הקהל הישראלי רואה אותי. בשנים האחרונות הבנתי בדיוק מה קורה”.
הבאת בזמנו סגנון שלא היה מוכר. את מרגישה חלוצה?
“הרבה אנשים אומרים לי שהאלבום הראשון שלי פתח גל חדש. חוויתי את זה באופן אישי לאחר מותם של סבי וסבתי, עולים מג’רבה שבתוניסיה. ראיתי מה נשאר ומה לא נשאר, מה הולך להתאדות מהזיכרון ומה אצליח לשמור ולהעביר לילדים שלי. זו שליחות. הגל התרבותי הזה מצוין ויפה. במשך כמה שנים חיפשתי את התרבות הישראלית, ואז הבנתי שאנחנו עדיין בסוג של בלנד רציני”.
בלי זבובים
בעשור האחרון ערכה כהן סיבובי הופעות במקומות רבים בעולם, לא מעט בטורקיה ובצרפת, והשתתפה בשלל פרויקטים.
את לא מפחדת כיום להופיע בטורקיה?
“היה לי שומר ראש פרטי בהופעות שלי בטורקיה, אבל אני עושה את השליחות שלי, עושה מה שצריך לעשות, גם אם זה מסוכן. אני לא מרגישה שאני צריכה לפחד, אבל מה שכן מאוד מפתיע בטורקיה הוא שדווקא מבחינה פוליטית הם הכי נאורים שפגשתי. יש מלא נשים עם בורקות שמגיעות להופעות שלי, הן יודעות שאני יהודייה וישראלית ועדיין מגיעות להופעות שלי. זה לא משנה להן כי הן אוהבות את המוזיקה שלי. בצרפת, למשל, יודעים שאני ישראלית ויהודייה ויש שמרימים גבה על כך. אני לא מאשימה אותם ואני לא נכנסת לפוליטיקה, אבל בטורקיה זה לא קיים. בטורקיה מפרידים בין פוליטיקה ומוזיקה. אין ספק שמוזיקה יכולה להשפיע על הכל וגם פוליטיקה, אבל אני עושה מוזיקה וזה מה שחשוב לי. אני לא מרגישה שאני מייצגת שום דבר אחר חוץ ממוזיקה”.
לפני כחמישה חודשים צילמה כהן קליפ לשיר חדש, Bye Dubai, שבו שילבה ערבית ואנגלית. “זה שיר די חתרני”, היא אומרת. “הוא מדבר על זה שהגענו לדובאי ולא התרשמנו. מיכאל ליאני שכתב את מילות השיר ואני, שמנו לב שאין אפילו זבוב בדובאי, אין שם שום דבר חי וזה חשוד. או שריססו את כל המקום או משהו אחר. יש בדובאי אווירה מנותקת. זה מראה בעיניי שהעולם העשיר הגיע למקום לא טוב, כי אם יש כסף - אז למה לא לייצר חיים, טבע, צמחים, ולעשות עולם טוב יותר ומלא בחיות? זה היה עולם נטול חיות, מאוד פלסטיקי. בלובי של המלון המפואר שהיינו בו הורדנו מהספרייה ספר, ואז גילינו שזה רק הקרטון החיצוני, כלומר זו רק הדמיה של ספר. זו בשבילי הסימבוליות של הריקנות שבמקום”.
באיזו תדירות את נוסעת להופיע בחו”ל בתקופה זו שאחרי הקורונה?
“בעשרת החודשים האחרונים הופעתי בצרפת, בטורקיה ובהודו. יש תקופות יותר אינטנסיביות ויש תקופות שפחות”.
כהן, אם לשניים, נוהגת לקחת את ילדיה לחלק מהופעותיה. “הם היו איתי ב’אינדינגב’, היו איתי בהופעות במוזיאון ישראל”, היא מספרת. “הם אוהבים את זה. אני מכינה אותם נפשית ופסיכולוגית לזה שאמא עובדת, לזה שלפעמים אני מנותקת ולא יכולה לתת להם את תשומת הלב שהם רגילים אליה. הם הרבה פעמים משתוקקים לעלות לבמה והרבה פעמים אני נותנת להם את זה. הייתי צריכה להגיע לטקס יום האישה בכנסת ישראל ונתקעתי בלי בייביסיטר. נכנסתי לכאב בטן ולתסביך: ‘את משוגעת, איך את עושה את זה? אולי את חיה באשליה שאת יכולה לעשות את זה, אבל את לא, יש לך ילדים’. תמיד יש את הקול הפנימי הזה שאומר לי שאני משוגעת לחשוב שאני יכולה לעשות את העבודה שלי עם שני ילדים. ואז אמרתי: ‘רגע, אני אישה, יש לי שני ילדים ומזמינים אותי לשיר ביום האישה’. אז החלטתי להביא אותם איתי, להעלות אותם לבמה ולשיר איתם. זה היה חלק מהמסר. הרבה נשים אמרו לי שזה רעיון גאוני”.
מה הפנטזיה המוזיקלית שלך?
“החלום שלי הוא לעשות אלבום אקוסטי מהחדר שלי, לא לצאת החוצה מהבית ולהקליט. להקליט משהו פה בבית שלי עם פסנתר”.